אכילת קצה של לחם

שגור בפי רבים, שאין לאכול את קצה הלחם והדבר "קשה לשכחה". האם יש לכך מקור הלכתי?
לאכול קצה של לחם

שאלה:

האם נכון שיש מניעה לאכול את הקצה של הלחם, מחשש שהדבר גורם לשכחה?

 

התשובה בקצרה:

 
חשש זה אמנם נפוץ ושגור, אך למעשה אין לו שום מקור ידוע. וכששאלו את הגר”ח קנייבסקי בעניין זה, הוא השיב שאין שום עניין להיזהר בדבר, בהעדר כל מקור לכך, ואף הוא עצמו וכן אביו לא נהגו להיזהר בזה. וכך כתבו כמה פוסקים נוספים כשנשאלו בעניין.

ובכל זאת יש נוהגים להיזהר מכך, למרות העדר המקור, וזאת משום שלדעתם, ככלל, ראוי  לחשוש לדבר שהבריות חוששות לו, גם בהעדר מקור ברור. כך, למשל, הגר”י וייס בשו”ת מנחת יצחק, כשנשאל האם יש מקור למנהג הנ”ל, השיב שהוא אמנם אינו יודע מקור לזה, אך הוא רגיל מעודו להימנע מכך, שכן, ראוי לחוש לדברים כאשר מקובל אצל אחרים לחשוש להם.
 
ולסיכום, מי שנוהג לכאן או לכאן, אין מנהגו משולל יסוד.   
 

התשובה ביתר הרחבה: 

 

א. ספרים וחיבורים שבהם מבואר שאין לחשוש לכך

בכמה ספרים מובאים דברי הגר”ח קנייבסקי (וכן אביו בעל הקהילות יעקב) ולפיהם, אין שום מקור לזהירות להימנע מאכילת קצה הפת, ושהם עצמם אינם נוהגים להיזהר בזה.

כך, למשל, בספר “ארחות רבינו הקהילות יעקב”, חלק שלישי, עמ’ קד (תוכן הספר הוא עדויות מאת תלמידו המובהק של הקהילות יעקב, על ארחות הקהילות יעקב ובני ביתו), מובא כדלקמן –

“העולם נזהר מלאכול את קצה הלחם הקשה, ואומרים הטעם משום שקשה לשכחה. אמר לי הגרח”ק שליט”א (שחיבר קונטרס הזכרון) ששאלוהו על כך ולא מצא מקור לזה, ובבית אביו רבינו מו”ר זצוק”ל לא חששו לזה ואכלו את קצה הלחם”.

 

וכן בספר “זכר עשה” (חיבור העוסק בענייני זיכרון ושכחה בתלמוד תורה – הרב אברהם יקותיאל אוהב ציון), כותב המחבר-

“ומה שמפורסם אצל אנשים שיש חשש שכחה לאכול מהקצה האחרון של פת לחם, אין לזה מקור, ועל כן אין עניין להיזהר בזה”.

(ובהערה שם הוסיף) – “וכן כתב הגר”ח קנייבסקי שליט”א בתשובה דאין מקור לשמועה זו, ובתשובה אחרת כתב דאין אנו נוהגים בזה, וכך הוא בספר ‘דולה ומשקה’ עמ’ שסב” [ועיין שם בהערה שהאריך עוד שגם בקבלה אין בזה עניין].

 
ובספר “זכרון טוב לפניך” (הרב אביחי ביגל), פרק ו סעיף ח, כותב המחבר –
 
“ויש שנזהרים שלא לאכול מהקצה האחרון של פת הלחם משום שקשה לשכחה. אמנם, אין למנהג זה מקור  מבוסס, ורבים אין מדקדקים בזה כלל.
 
(ובהערה שם מוסיף המחבר) – “ועל כל פנים גם המדקדקים בזה לא יזרקוהו, אלא יתנוהו לנשים או למי שאינו מדקדק בזה”.
 
 
ובספר “אוסרי לגפן” (הרב יהודה שינפלד), כרך ח, עמ’ שמ (תחת “קונטרס מילי דחסידותא”, אות קלו), במענה לשאלה “האם נכון מה  שאומרים שהקצה של הלחם קשה לשכחה”, כותב “אדרבה, מצווה לברך המוציא דווקא על זה, וכן נהג האדמו”ר מללוב זיע”א וחתך הקצה ביד (ואכל ממנו)” [ועיין גם בכרך יב, עמ’ תקכב, תחת “שו”ת מילי דחסידותא”, אות כט, שכתב שיש לכך ראיה ממס’ סנהדרין]
 

ב. דעות המחברים והפוסקים שכן נזהרו מכך

הגר”י וייס בשו”ת מנחת יצחק (חלק ט, בסוף סימן ח) נשאל האם יש מקור לכך שיש להימנע מאכילת קצה הפת ושהדבר גורם לשכחה  [ובלשון השאלה שם – “שמעתי אומרים שאין לאכול מקצה האחרון של פת לחם, שזהו קשה לשכחה, האם יש מקור לזה בש”ס או שאר ספרים”].
 

על כך השיב המחבר, שהוא אינו יודע מקור למנהג זה, אך על אף זאת הוא נזהר בו מאז ומעולם, וזאת על פי המבואר בירושלמי, שיש לחשוש לדברים שהבריות חוששות להם (בין משום חשש סכנה ובין משום חשש שכחה). ובלשונו: 

 
“הנני לא ידעתי מקור לזה, אבל גם אני נוהג כן מעולם, ומטעם דאיתא בירושלמי (תרומות פ”ח ה”ג), צריכין למיחש למאי דברייתא חוששין, ועי’ ספר חסידים (סי’ רס”א) שכתב, לפי שכל דבר שתופסין אותו בחזקת סכנה וכו’, ובתשובת הרשב”א (סי’ ט’), כתב, שכל דבר שיש קבלה ביד זקנים וזקנות, לא נסתר קבלתם רק אחר הקיום שאינו באפשרו…וא”כ יש לומר הוא הדין בנוגע לחשש שכחה, ועי’ בפ”ת שם, וצ”ע עוד בכ”ז”.
 
 
ועל פי זה כותב גם הפסקי תשובות, קסז, ג – “המנהג ליזהר מלאכול את קצה הפת ממש”.
 
 
[לצד זאת, יש שניסו למצוא גם מקור למנהג. עיין בספר טעמי המנהגים אות קע”ו מביא מקור להימנעות על פי דברי היערות דבש בדרוש יא, אך כבר תמהו עליו שאין משם מקור לדבריו, עיין בפסקי תשובות סימן קסז הערה 29. וכן עיין השערות שונות בשו”ת משנה הלכות, חלק יא סימן קמח].
 
 
 
Print Friendly, PDF & Email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אהבתם? שתפו!

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

רוצים לקבל עדכונים שוטפים על לימוד חדש?

הירשמו עכשיו לרשימת התפוצה שלנו!