תחילת שמונה עשרה בציבור – בשישה או בעשרה?

כשהציבור מגיע לשמונה עשרה, האם יתחילו שמונה עשרה דווקא כשיש עשרה שאוחזים בשמונה עשרה, או שדי בכך ששישה מתוך המתפללים הגיעו לשמונה עשרה?

שאלה:

שכיח מאוד, שהציבור מגיע ל”גאל ישראל” ועומד להתחיל תפילת שמונה עשרה, אך כשסופרים הגיעו בפועל לשמונה עשרה, ומגלים שרק חלק מהמניין אוחז בשמונה עשרה והשאר נמצאים עדיין “מאחור”, בשלבים שונים של התפילה. במצב כזה, האם כדי להתחיל בתפילת שמונה עשרה של לחש די להמתין לשישה שאוחזים בשמונה עשרה, או שיש צורך בעשרה דווקא?

[הערה מקדימה: חשוב מאוד להבחין בין שאלה זו לבין שאלה שכיחה אחרת, שבה דנו בהלכה נפרדת, והיא- האם החזן רשאי להתחיל חזרת הש”ץ כשאין תשעה שמקשיבים לו. כאמור, כעת לא נדון בכך, אלא נתמקד בשאלה לעיל, האם הציבור רשאי להתחיל שמונה עשרה של לחש, כשאין עשרה שהגיעו לשמונה עשרה].

תשובה:

להלכה, על מנת שתפילה תיחשב תפילה בציבור, כל שיש עשרה אנשים בבית הכנסת, ומתוכם ששה מתפללים שמונה עשרה, נחשב הדבר לתפילה בציבור (על פי הכלל “רובו ככולו”).

ולכן, כשיש בבית הכנסת עשרה מתפללים, ומתוכם יש ששה שהגיעו לשמונה עשרה ורוצים להתחיל, יכולים להתחיל, ואין צריך להמתין לעשרה שיהיו אוחזים בשמונה עשרה [וכך אכן עולה מהמ”ב בסימן סט סק”ח, שכל שיש ששה שמתפללים שמונה עשרה, אפילו כשאיתם נמצאים ארבעה שכעת אינם מתפללים כלל (כי התפללו כבר קודם לכן), נחשב הדבר לתפילה בציבור ויכולים להתפלל שמונה עשרה בלחש עם חזרת הש”ץ, וכותב על כך המשנה ברורה ש”הם כמו ציבור גמור” (ומה שרגילים להקשות על כך סתירה לכאורה מדברי המשנה ברורה במקום אחר, עיין הערה) [1]].

וכך מסוכמת ההלכה ב”פסקי תשובות”, סימן צ, אות יב:

“ויש לדעת כי הדברים פשוטים וברורים על פי הרמב”ם (פרק ח’ מהלכות תפילה הלכה ד’) והמשנ”ב (סימן ס”ט סק”ח) בשם פוסקים, שאין צריך שיהיו דווקא עשרה שמתחילים שמונה עשרה יחד, אלא כל שיש עשרה אנשים בביהכ”נ, אע”פ שרק ששה מהם מתפללים שמו”ע יחד, הוי ליה תפילה בציבור לכל דבר ועניין, ועל פי הכלל דרובו ככולו…וכמה מזקני הרבנים שבדורנו מעידים בספריהם שכן זכור להם עוד מצעירותם שלעולם לא הקפידו בקהילות ישראל על גדוליהם והת”ח שבהם על עשרה שיתפללו שמו”ע יחד, וכל שהיה ששה שאוחזים עם הש”ץ היו נעמדים לתפילת שמו”ע ללא פקפוק, כיוון שיש עשרה בביהכנ”ס”.

[בהמשך דבריו, מתייחס ה”פסקי תשובות” לאלו שכן מחמירים ומצריכים עשרה דווקא, ומזהיר שלא יהא זה על חשבון טרחא דציבורא. וזו לשונו- “ואם כי אין להתעלם מאלו הסוברים שצריך עשרה שעומדים שמו”ע יחד כדי שייקרא תפילה בציבור, אמנם גם אלו המהדרים על כך, יראו [=ישגיחו] שלא יצא שכרם בהפסדם, דהיינו כשיש בזה טירחא דציבורא או חשש שעקב ההתמהמהות לעשרה יחד, יהיו אשר יתפללו ביחידות, או אלו הממהרים למלאכתן וכד’ לא ימתינו לאחר מכן עד גמר התפילה, ויפסידו חזרת הש”ץ או קדישים דסוף התפילה וקדושת ובא לציון”].

 

[נדון הלכתי דומה: האם הש”ץ יכול להתחיל חזרת הש”ץ או קדיש, כשאין תשעה האוחזים עמו ומקשיבים לו – לחץ כאן].

 

[1] אין להקשות סתירה לאמור, מדברי המ”ב במקום אחר (סימן צ’ ס”ק כח בשם חיי אדם), שכותב שעיקר תפילה בציבור הוא שיהיו עשרה מתפללים יחד בלחש וכו’; כי שם, אין כוונת המ”ב כלל לעסוק בשאלה האם ניתן לדון ששה כעשרה מדין רוב, אלא כוונתו שם רק להוציא ממנהג הטועים, שמתפללים כל אחד לעצמו ומתאספים עשרה רק כדי לשמוע קדיש וכו’, ולכן כתב שצריכים שיתפללו יחד, כפי שעולה מהמשך דברי המ”ב שם [וכך מבואר גם בפסקי תשובות, סימן צ אות יב: “ומה שכתב החיי אדם ‘שיתפללו עשרה אנשים יחד’, אין כוונתו אלא לאפוקי ממנהג הטועים, שמתפללים כל אחד לעצמו ומתאספים עשרה כדי לשמוע קדיש קדוש וברכו, וכפי שכתב בסיום דבריו”].

 

Print Friendly, PDF & Email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אהבתם? שתפו!

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

רוצים לקבל עדכונים שוטפים על לימוד חדש?

הירשמו עכשיו לרשימת התפוצה שלנו!