חזרת הש”ץ או קדיש – האם נדרשים עשרה מתפללים או די בשישה?

שאלה:

האם יכול החזן להתחיל קדיש, או חזרת הש”ץ, כשחלק מהעשרה נמצאים באמצע תפילתם ואינם יכולים לענות?

[דוגמאות שכיחות- א) לאחר שמונה עשרה של שחרית, החזן רוצה להתחיל בחזרת הש”ץ, וחלק מהמניין עדיין בתפילת לחש. ב) לאחר שמונה עשרה של ערבית, החזן בא לומר קדיש, וחלק מהמניין עדיין בתפילת לחש].

התשובה בקצרה:

יש הבדל בין קדיש לחזרת הש”ץ:

לעניין קדיש, יש להקל שאין צורך שכל העשרה יהיו במצב של הקשבה וענייה לקדיש, אלא די ברוב העשרה (כלומר, גם אם יש ארבעה שאינם יכולים לענות כי הם באמצע תפילתם, ניתן לומר קדיש על סמך השישה שכן מכוונים).

לעומת זאת, לעניין חזרת הש”ץ יש להחמיר יותר, שצריכים דווקא עשרה ממש, כלומר, החזן ועוד תשעה שמכוונים לברכותיו.

עם זאת, בשעת הדחק, כגון שיש מניין מצומצם ויש כמה שמאריכים בתפילתם ונגרם טורח גדול, אזי גם לעניין חזרת הש”ץ יש מקום להקל.

התשובה ביתר הרחבה:

לעניין קדיש, מבואר בשו”ע, או”ח, נה, ו, שאין צורך שכל העשרה יהיו במצב של הקשבה לקדיש וענייה; אלא גם אם אחד מהעשרה מתפלל  שמונה עשרה ואינו עונה לקדיש, ניתן לומר קדיש [ומוסיף המ”ב שאין כוונת השו”ע להקל דווקא באחד המתפלל שמונה עשרה, אלא גם ביותר מאחד יש להקל, כל עוד יש רוב, דהיינו, ניתן לומר קדיש על סמך שישה שמכוונים, גם אם ארבעה אינם יכולים לענות משום שמצויים בתפילה[1]].

לעומת זאת לעניין חזרת הש”ץ, כותב השו”ע (או”ח, קכד, ד) שצריך עשרה ממש, דהיינו, החזן המתפלל ועוד תשעה המכוונים לברכותיו, ואם לאו, קרוב הדבר להיחשב לברכה לבטלה [ובלשון השו”ע (או”ח, קכד, ד): “כששליח הציבור חוזר התפילה, הקהל יש להם לשתוק ולכוין לברכות שמברך החזן ולענות אמן. ואם אין תשעה מכוונים לברכותיו, קרוב להיות ברכותיו לבטלה. לכן, כל אדם יעשה עצמו כאילו אין תשעה זולתו, ויכוין לברכת החזן”].

כפי שכותבים רבים מהאחרונים [שו”ע הרב (נה, ז) וקיצור שו”ע (כ, ב) ועוד], אין כל סתירה בין שני פסקים אלה, אלא כאמור, יש הבדל בין קדיש ודבר שבקדושה וכד’, לבין חזרת הש”ץ;  כי בחזרת הש”ץ, שהיא חזרה על שמונה עשרה פעם שניה, חז”ל תיקנו כן רק לציבור שומעים, היינו, עשרה ממש, ולכן הכרחי שיהיו תשעה שמכוונים; מה שאין כן בקדיש, די בכך שששה מתוך העשרה יענו.

יש שיטה אחרת באחרונים, מקלה יותר (מגן אברהם בסימן נה), ולפיה באמת אין הבדל בין חזרת הש”ץ לבין קדיש; ומה שכתב השו”ע פעם אחת שדי בשישה ופעם אחת שיש צורך בעשרה, זוהי אכן סתירה בין שני פסקי השו”ע, ובסתירה זו יש להעדיף את דברי השו”ע בסימן נה, דהיינו, שאין צריך עשרה שמכוונים. ונמצא שלשיטה זו ניתן להקל להלכה, שבין לעניין חזרת הש”ץ ובין לעניין קדיש, אין צריך עשרה שמכוונים, ומספיק ששישה מכוונים גם אם השאר מתפללים שמו”ע.

[ויש גם שיטה שלישית ביישוב פסקי השו”ע, של הדרישה ועוד, עיין בפסקי תשובות, נה, יא].

ולהלכה, כותב הפסקי תשובות (בסימן נה אות יא ובסימן קכד אות ז) כך:

לכתחילה יש לנקוט כשיטה הראשונה, המחמירה, המחלקת בין חזרת הש”ץ לבין קדיש; ולכן לא יתחיל בחזרת הש”ץ כשאין תשעה שמכוונים.

אך בשעת דחק, כגון שיש מנין מצומצם ויש כמה שמעכבים את הציבור, אזי יש לסמוך על השיטה המקלה הסוברת שגם בחזרת הש”ץ יש להקל כמו בקדיש.

[נדון הלכתי דומה: כשהציבור מגיע לתפילת לחש ומעוניין להתחיל, האם יש לחכות לעשרה שאוחזים בתפילת לחש, או די בשישה? לחצו כאן]

[1] ואמנם, בהמשך מביא המשנה ברורה, בשם “יש אומרים”, דעה מחמירה הסוברת שדווקא באחד היקל השו”ע, אך מלשון המ”ב משמע שמיקל כדעה הראשונה, וכך מיקל הקיצוש”ע, טו, ז, וכן הפסקי תשובות בסימן נה אות יא כותב ש”מסקנת גדולי האחרונים כהמקילים”.

קרדיט צילום: ד”ר אבישי טייכר, מתוך אתר פיקויקי