דברי תורה לפרשת עקב

דברי תורה לפרשת עקב - ווארטים, רעיונות, שאלות ותשובות על הפרשה
שקיעה

צילום: נינה גורביץ’, אתר פיקיויקי

ויענך וירעיבך, ויאכילך את המן (ח, ג)

לכאורה, סתירה היא בפסוק: מצד אחד מתוארים כאן בני ישראל כמי שהתהלכו במדבר מעונים ורעבים (“ויענך וירעיבך”), ומצד שני נאמר שאכלו מן לפי צרכם (“ויאכילך את המן”).

[וכך קשה גם בהמשך, בפסוק טז, שם נאמר “המאכילך מן במדבר… למען ענותך”; במה מתבטא ה”עינוי”, אם האכילם הקב”ה מן?].

שאלה זו שואלים חז”ל במסכת יומא (דף עד ע”ב), ומתרצים שתי תשובות:

תשובה אחת – “אינו דומה מי שרואה ואוכל למי שאינו רואה ואוכל”, דהיינו, חלק מתחושת השובע והנאת המאכל היא הראייה שלו, ואילו למן לא הייתה צורה מוגדרת של אוכל (ואמנם היה גם יתרון בכך, שיכלו להרגיש כל טעם מאכל, אך בסופו של דבר לא ראו באופן מוחשי את המאכל שבו חפצו, ולכן, על אף מעלות המן, חשו עינוי).

תשובה נוספת – “אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו”. כלומר, העינוי היה בתחושת חוסר הוודאות, האם גם למחרת יירד המן. חוסר וודאות תמידי כזה יוצר תחושת עינוי ורעב מבחינה פסיכולוגית, גם אם מבחינה גופנית אדם אוכל כדי צרכו.

ועל דרך ה”ווארט” ראיתי מיישבים את השאלה כך: כידוע, על פי חז”ל (יומא עה ע”א), המן ירד לכל אדם לפי דרגתו: לצדיקים, ירד המן קרוב לאוהליהם, ולעומת זאת, אלה שאינם צדיקים נאלצו לצאת רחוק וללקוט, שכן המן ירד בריחוק מפתח אוהליהם. ואם כן מוסבר כיצד היה מקום לעינוי ולרעב על אף ירידת המן – כי המציאות השכיחה היא שישנם אנשים שאינם צדיקים, הרגילים להראות עצמם כגדולים וצדיקים; ובמדבר, אנשים מסוג זה באו במבוכה, כי המן ירד לפי דרגתם האמיתית, רחוק מאהליהם; ומאחר שבושו בכך, העדיפו את הרעב על הבושה והתאפקו ורעבו ולא יצאו ללקוט (ורק לבסוף, כשחזרו כולם לאהליהם, יצאו באין רואה). וכך אירע שעל אף ירידת המן, היו שבאו לידי עינוי ורעב.

ורגלך לא בצקה זה ארבעים שנה (ח, ד)

מבאר רש”י, “ורגלך לא בצקה, לא נפחה כבצק, כדרך הולכי יחף שרגליהם נפוחות”.

מדברים אלה משמע, שבנ”י הלכו יחפים, והנס היה, שעל אף זאת לא בצקו רגליהם.

וכבר הקשו על כך, הרי בפרשת כי תבוא כתוב במפורש “ונעלך לא בלתה מעל רגלך”, וא”כ משמע שכן היו להם מנעלים.

השפתי חכמים מעלה שתי אפשרויות ליישב את הקושי:

א) בפרשת כי תבוא מדובר ביוצאי מצרים, ואילו כאן מדובר במי שנולד במדבר; היוצאים ממצרים, יצאו כשנעליהם ברגליהם, ואצלם היה הנס שלא בלו נעליהם כאמור בכי תבוא; לעומת זאת, הנולדים במדבר הלכו יחפים, ואצלם היה הנס שלא בצקו רגליהם כדרך הולכי יחף, ובכך מיושבת הסתירה.

ב) אפשרות שניה- אכן, כולם היו נעולים, כאמור בפרשת כי תבוא, שנעשה להם נס שלא בלה המנעל. וכשרש”י כותב בפרשתנו “לא נפחה כבצק כדרך הולכי יחף”, אין הכוונה שהלכו יחף, אלא כוונתו היא כך: הואיל ולא בלה המנעל, ממילא לא הוצרכו ללכת יחף, ולכן לא בצקו רגליהם כדרך הולכי יחף.

ארץ חטה ושעורה, וגפן ותאנה ורימון (ח, ח)

פסוק זה מונה את שבעת המינים שהשתבחה בהם ארץ ישראל.

כידוע, מפאת חשיבותם של מינים אלה, אנו מברכים עליהם ברכה מיוחדת, ברכה מעין שלוש (על המחיה, או על העץ ועל פרי העץ וכו’, לפי העניין).

והנה, בברכה זו אנו אומרים “והעלנו לתוכה ושמחנו בבניינה, ונאכל מפריה ונשבע מטובה, ונברכך עליה בקדושה ובטהרה”. כלומר, אנו מבקשים מהקב”ה להעלותנו לארץ ישראל ולשמוח בבניינה, לאכול מפירותיה ולשבוע מטובה.

וכבר תמהו חלק מהראשונים על נוסח זה (“ונאכל מפריה ונשבע מטובה”) ופסקו שלא לאומרו, כי משתמע ממנו שהסיבה לרצוננו להגיע לארץ ישראל היא סיבה גשמית של אכילה מפירותיה, והרי בפועל אין זה נכון, כי הסיבה לשאיפה להיכנס לארץ ישראל קשורה לקדושתה היתרה של ארץ ישראל וקיום מצוות התלויות בארץ, ולא באכילת הפירות. וכך מובא בטור אורח חיים סימן רח בשם רבינו יונה: “ויש אומרים ונאכל מפריה ונשבע מטובה. ואין לאומרו, שאין לחמוד הארץ בשביל פריה וטובה, אלא לקיים מצות התלויות בה“.

אך ממשיך הטור[1], שאביו הרא”ש כן היה אומר נוסח זה. ומבאר הב”ח, שאין שום תמיהה על הנוסח, ואדרבה, הדעה השוללת את הנוסח היא התמוהה; כי מחמת קדושת ארץ ישראל, יש מעלה וקדושה גם בעצם האכילה מפירותיה, ואם כן מובן היטב הנוסח “לאכול מפריה ולשבוע מטובה”. ובלשונו: “תימה, הלא קדושת הארץ הנשפעת בה מקדושת הארץ העליונה, היא נשפעת גם בפירותיה, שיונקים מקדושת השכינה השוכנת בקרב הארץ… ועל כן ניחא, שאנו מכניסין בברכה זו ‘ונאכל מפריה ונשבע מטובה’, כי באכילת פירותיה אנו ניזונים מקדושת השכינה ומטהרתה ונשבע מטובתה”.

וליישוב נוסף של השאלה (מדוע אנו אומרים “ונאכל מפריה ונשבע מטובה”) עיין בבית יוסף שם[2].

ואכלת, ושבעת, וברכת את ה’ אלוקיך (ח, י)

מן התורה, חייב אדם לברך ברכת המזון רק אם שבע ממש מאכילתו, שנאמר “ואכלת ושבעת וברכת”. אך חכמים תיקנו, שיש לברך ברכת המזון גם אם האדם לא שבע, ודי בכך שאכל שיעור “כזית”. נמצא, שבעקבות תקנת חכמים, כל אדם שאכל “כזית”, גם אם לא ממש שבע, מברך ברכת המזון.

ובמסכת ברכות דף כ ע”ב מובא, שהקב”ה משבח את ישראל על חומרה זו, ואומר (למלאכי השרת) על עם ישראל –

שכתבתי להם בתורה ואכלת ושבעת… והם מדקדקים על עצמם, עד כזית…”.

התורה תמימה (על פרשת נשוא, ו, כו) מעיר על לשון זו של חז”ל (“והם מדקדקים על עצמם וכו'”), שלכאורה המילים “על עצמם” הן אריכות לשון מיותרת, שהרי ניתן היה לומר בקצרה – “והם מדקדקים עד כזית”, ללא המילים “על עצמם”.

ומיישב התורה תמימה כך: מלבד הפסוק “ואכלת ושבעת וברכת”, יש גם מקום נוסף בתורה שמוזכרת בו הלשון שביעה – “ואכלו בשעריך ושבעו” (דברים כו, יב). שם, ציווי התורה הוא לתת לנזקקים ולנצרכים, שיאכלו וישבעו (“ונתת ללוי, לגר, ליתום ולאלמנה, ואכלו בשעריך ושבעו”). שבחם של בני ישראל הוא, שדווקא ביחס לאכילת עצמם, רק שם הם מחמירים ומצמצמים את ה”ושבעת” לכדי כזית; אך כשהדבר נוגע לנתינה לאחרים, ששם מצווה התורה “ואכלו בשעריך ושבעו“, שם אין בני ישראל מצמצמים את ה”ושבעו”, אלא אדרבה, נותנים לאדם כדי שביעה די והותר (כמבואר במס’ פאה מהו שיעור האוכל שמספקים לכל נזקק). רק כשהדבר נוגע לעצמם, הם מחמירים, וזהו הדגש “מחמירים על עצמם“.

וכלל גדול הוא בחומרות, שלא יהיו על חשבון אחרים, אלא “על עצמם”.

ועתה ישראל, מה ה’ אלוקיך שואל מעמך, כי אם ליראה את ה’ אלוקיך, ללכת בכל דרכיו… לטוב לך (י, יב)

מפסוק זה למדים חז”ל, ש”הכול בידי שמים, חוץ מיראת שמים”, כלומר, כול ענייני האדם נקבעים מלמעלה, אך הבחירה אם להיות צדיק או רשע, אינה נקבעת משמים אלא נתונה בידי אדם, שנאמר בפסוק “מה ה’ אלוקיך שואל מעמך… כי אם ליראה“, עניין זה הקב”ה שואל מעמך, ממך, ואינו קובע בעצמו.

מצד שני, אנו מוצאים שניתן להתפלל על עניינים אלה, על עצמנו ועל אחרים. ודנו בכך בהרחבה במקום אחר, לחצו כאן.

נקודה נוספת שיש לעיין בפסוק, היא שעצם תוכנו לכאורה תמוה: לפי פשט הפסוק, משה אומר לישראל כך – מה בסך הכול הקב”ה דורש ממך (“מה ה’ אלוקיך שואל מעמך”)? דרישותיו אינן רבות, כל מה שהוא דורש ממך הוא “כי אם ליראה את ה’ אלוקיך וללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו ולעבדו בכל לבבך ובכל נפשך וכו'”. והדברים אינם מובנים, וכי אלה הן באמת דרישות קטנות בלבד, שניתן להציג אותן כדבר פעוט, “מה ה’ אלוקיך דורש מעמך”?

וכך אכן שואלת הגמרא במסכת ברכות דף לג ע”ב, “אטו יראת שמים מילתא זוטרתא היא”? ותשובת הגמרא היא, שאצל משה רבינו, לפי דרגתו, אין זו דרישה גדולה. אך נראה שדברים אלה של הגמרא הם בדרך דרש ולא פשט ממש, שהרי בדרך הפשט עדיין קשה – מה משנה העובדה שאצל משה רבינו לפי דרגתו אין זו דרישה גדולה, הרי הוא מדבר אל בני ישראל, ולא אל עצמו.

הרמב”ן מיישב בדרך הפשט, כך: בסוף הפסוק נאמר, “לטוב לך”. כלומר, כל עבודת ה’, האהבה והיראה וההליכה בדרכיו, בסופו של דבר הם לטובת האדם. וזו אם כן גם כוונת הרישא לפסוק, ויש לקרוא אותה כמחוברת לסיפא – “מה ה’ אלוקיך שואל מעמך… לטוב לך”, הקב”ה אינו מבקש ממך להקריב דברים בניגוד לטובתך, אלא בסופו של דבר, הכול לטובתך, “לטוב לך”; אין זה כמלך רגיל, ששואל ממך דברים לטובתו, המנוגדים לטובתך, אלא הכול גם לטובתך.

ולכן גם ממשיך הפסוק, “לה’ אלוקיך השמים וכו'”, הקב”ה הוא אדון הכול, ואינו צריך ממך דברים כדי שתועיל לו, אלא הכול לטובתך שלך.

ובלשון הרמב”ן – “מה ה’ אלהיך שואל מעמך, נמשך אל ‘לטוב לך’, יאמר, איננו שואל מעמך דבר שיהיה לצרכו, אלא לצורכך, כטעם ‘אם צדקת מה תתן לו’ (איוב לה, ז), רק הכל הוא לטוב לך; ואמר הטעם, כי לה’ אלהיך השמים ושמי השמים, הארץ וכל אשר בה, וכולם נותנים כבוד לשמו, איננו צריך לך, רק באבותיך חשק ויבחר בזרעם אחריהם מכל העמים…”.

הא-ל הגדול הגיבור והנורא, אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד (י, יז)

הגמרא במסכת ברכות (דף כ ע”ב) מספרת ששאלו מלאכי השרת את הקב”ה – מצד אחד, מתואר הקב”ה כמי שאינו נושא פנים (“אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד”), ומשמע שכולם שווים לפניו במשפט; ומצד שני, נאמר בפרשת נשוא (במדבר, ו, כו), “ישא ה’ פניו אליך”, היינו, שהקב”ה “נושא פנים” לישראל, ומעדיף אותם, וכיצד מתיישבים הדברים? (עיין לשון הגמ’ בהערה)[3].

ומשיב הקב”ה למלאכי השרת כך: “אמר להם, וכי לא אשא פנים לישראל, שכתבתי להם בתורה ‘ואכלת ושבעת וברכת את ה’ אלוקיך’, והם מדקדקים על עצמם עד כזית ועד כביצה”. כלומר, הסיבה שאני נושא פנים לישראל, היא מידה כנגד מידה, שאף הם מחמירים על עצמם מעבר לדין, ומברכים ברכת המזון גם כאשר מדאורייתא אין חובה (שמעיקר הדין אין חיוב לברך ברכת המזון אלא אם כן האכילה הייתה כדי שביעה, ובכל זאת מחמירים ומברכים ברכת המזון גם על שיעור אכילה מועט, של כזית או כביצה[4]). לפיכך, גם הקב”ה נוהג עמם לפנים משורת הדין ולא כפי שהיה מגיע להם מעיקר הדין.

וכבר הקשו רבים, מדוע מובאת דווקא דוגמה זו? וכי חסרות דוגמאות לחומרות שעם ישראל נוהג בהן מעבר לדין? הרי כל המצוות דרבנן, התקנות והגזירות, באות להחמיר יותר ממה שכתוב בתורה[5], ומדוע נקטה הגמ’ דווקא חומרה זו (של ברכת המזון) כשבח לישראל?

ונראה ליישב כך:

אנו מוצאים בדברי חז”ל, שכאשר אדם אינו יודע להעריך טובה שהוא מקבל, והוא מתלונן תלונות שווא, יש בכך כדי לחסום שפע ולגרום לרע. וכך מבואר בגמרא (תענית דף כט ע”א), שכאשר בכו העם על ארץ ישראל בחטא המרגלים, אמר להם הקב”ה “אתם בכיתם בכיה של חינם ואני קובע לכם בכיה לדורות”.

ודברים אלה נכונים גם להיפך, לטובה – אדם היודע להעריך דברים שהוא מקבל ולהכיר טובה עליהם, הרי הוא מושך על עצמו ברכה ושפע יותר מהמגיע לו.

ומכאן מובן מדוע הדוגמה המובאת בגמרא היא של ברכת המזון דווקא, כי עניינה של ברכת המזון היא הכרת הטוב (אדם מכיר טובה לקב”ה על המזון שהוא מקבל); ומן התורה, אדם מחויב לברך על המזון ולהכיר טובה רק אם אכל ושבע ממש (“ואכלת ושבעת וברכת”); וכאשר אדם מקבל על עצמו יותר מזה, ומברך גם על שיעור מועט, אף מבלי ששבע, הרי הוא מבטא בכך מידה מיוחדת של הכרת הטוב, ויכולת להעריך ולהודות גם כשאינו בא על סיפוקו המלא. ועל כך אומר הקב”ה למלאכי השרת, שמידה זו מביאה לתוספת שפע, ולתוצאה של “ישא ה’ פניו אליך” – המשכת שפע על האדם יותר מהמגיע לו על פי ה”דין” הרגיל.

ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם (יא, יג)  

מדוע לא נאמר כאן גם “בכל מאודכם”, כמו שנאמר בפרשה ראשונה של ק”ש, “בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך“?

האור החיים מיישב כך: כידוע, דרשו חז”ל במס’ ברכות (סא ע”ב, ומובא גם ברש”י כאן), ש”בכל מאודך” פירושו ‘בכל ממונך’ (שחייב אדם למסור כל ממונו ולא לעבור על התורה). וממשיכה שם הגמרא ומקשה, מאחר שכבר נאמר “בכל נפשך”, שחייבים למסור הנפש, קל וחומר שחייבים למסור הממון ומה צורך לצוות על כך? ותירצו, שיש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו, ולכן נאמר “בכל מאודך”. והנה, מצב כזה של חביבות ממון יותר מגוף, הוא מצב נדיר, וייתכן רק אצל בודדים ויחידים, ולכן, רק בפרשה ראשונה, המופנית ליחיד (שהרי הפרשה הראשונה מנוסחת בלשון יחיד), נאמר “בכל מאודך”, אך בפרשה השניה, המנוסחת בלשון רבים ומופנית לרבים, לא נאמר “בכל מאודכם”, כי מצב כזה של חביבות ממון יותר מגוף, אינו שכיח בציבור בכללותו[6].

 

[1] ישנן כמה גרסאות בטור, והלכנו לפי הגירסה העולה מהבית יוסף.

[2] הבית יוסף מבאר כך – “נראה שטעמו, מפני שהיה מפרש, שמה שאנו אומרים ונאכל מפריה ונשבע מטובה, אין התכלית בשביל האכילה, אלא מה שאומר אחר כך, ‘ונברכך עליה בקדושה ובטהרה’ הוא התכלית. אלא דמשום דברכה אתיא מפני האכילה, הוא אומר ונאכל מפריה ונשבע מטובה”.

כלומר, לפי הסבר זה, כאשר אנו אומרים “ונאכל מפריה ונשבע מטובה”, מילים אלה אינן עומדות בפני עצמן, אלא יש לקרוא ולחבר אותן עם ההמשך – “ונברכך עליה בקדושה ובטהרה”; אנו נאכל מפירות ארץ ישראל, וגם נזכה לברך עליהם, והברכה בארץ ישראל היא בקדושה ובטהרה יותר מבמקומות אחרים, ולכך אנו  מייחלים.

[3] “אמרו מלאכי השרת לפני הקב”ה, כתוב בתורתך ‘אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד’ (דברים י), והלא אתה נושא פנים לישראל, דכתיב ‘ישא ה’ פניו אליך!'”.

על פי דברי הגמ’ הנ”ל, הלשון “יישא ה’ פניו אליך” היא מלשון משוא פנים והעדפה (והברכה היא שייטיב הקב”ה עם בני ישראל מעבר למה שמגיע להם על פי הדין) נציין שעל פי תוס’ במסכת נדה דף ע’ ע”ב, מה שדרשה כאן הגמ’ “ישא פניו” מלשון משוא פנים והעדפה, הוא דרך דרש, ולא פשט הפסוק.

[4] זוהי מחלוקת במס’ ברכות דף מה ע”ב, האם שיעור החיוב הוא כזית או כביצה.

[5] וכך מקשה כאן התורה תמימה, עיין תירוצו.

[6] תירוץ אחר מתרץ הרב יוסף ענגיל (בגליוני הש”ס על שבת דף מב ובשו”ת בן פורת חלק ב סימן י): אצל ציבור, הקרבת ממון והפסדו הם בגדר סכנת נפשות ממש (כי כשציבור שלם מוסר את ממונו או מאבדו, יש בכך גם סכנת נפשות), וממילא, כאשר הכתוב אומר “בכל נפשכם” ביחס לציבור (ומורה בכך שיש עבירות שאין פיקוח נפש דוחה אותן), הרי שהקרבת הממון כלולה בכך.

Print Friendly, PDF & Email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אהבתם? שתפו!

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

רוצים לקבל עדכונים שוטפים על לימוד חדש?

הירשמו עכשיו לרשימת התפוצה שלנו!