וילך משה, וידבר את הדברים האלה אל כל ישראל (לא, א)
זוהי הפעם היחידה בתורה, שאנו מוצאים שמשה “הולך” אל העם (“וילך משה”) ולא אוסף את העם אליו.
ומבאר זאת רש”ר הירש כך: עד עתה, דיבר משה לעם בשם ה’ ובשליחותו, ועל כן הקהיל אותם אליו; אך בפסוקים אלה, כשהדברים הם בעיקר דברי פרידה הנוגעים למשה ולצרכי השעה (“בן מאה ועשרים שנה אנוכי היום וכו'”), הולך משה בפשטות ובענווה אל העם כשווה אליו, ולא מקהיל אותו אליו.
ובלשונו: “בהודעת הברכות והקללות ובדברים שלאחריהן, כבר סיים משה את כל הדברים שהיה עליו לומר לעם בשם ה’. בכך כבר השלים את שליחותו, והרי הוא מתפנה עתה לצרכי השעה, לדברים שעדיין היו מוטלים עליו לפני מותו ובקשר עם מותו… משום כך לא הקהיל את העם אליו, כדרך שנהג כל אימת שאמר לו דברים בשם ה’, אלא ‘וילך’: הוא הלך אל העם כדי להיפרד ממנו באותה פשטות, המאפיינת את האיש העניו מכל אדם”.
הקהֵל את העם, האנשים והנשים והטף (לא, יב)
כאן מורה התורה על קיום המצווה המכונה “מצוות הקהֵל”, ותוכן המצווה הוא כך: בכל שבע שנים, בחג הסוכות, יש להיקהל ולשמוע את התורה. ומדגישה התורה, שהכול צריכים להיקהל לשם כך – “האנשים, הנשים והטף”.
רש”י על הפסוק מביא את שאלת חז”ל הידועה (מס’ חגיגה דף ג), “והטף למה באו”? כלומר, הטף אינם מבינים דבר, ומדוע חובה להביאם? [ועיין למטה בהערה 4 ביתר הסבר] ומתרצת הגמרא כך: “והטף – למה באו? לתת שכר למביאיהם”[1]. כלומר, התורה ציוותה להביא את הטף כדי לתת על כך שכר להורים, הטורחים ומביאים את הטף.
ודברים אלה של הגמ’ טעונים הסבר; אם אכן אין תועלת לטף (כפי שברור משאלת הגמרא, “והטף למה באו”), מהו התירוץ “כדי ליתן שכר למביאיהם”; וכי כוונת הגמ’ לומר, שהצטווינו לעשות דבר שאין בו תועלת, רק כדי “ליתן שכר למביאיהם”?!
ואכן, כבר התקשו רבים בהבנת דברי הגמרא הללו, וכפי שכותב הכלי יקר כאן, “וזה דוחק גדול, כי זה דומה כאילו ציווה שיישאו עליהם משא מעצים ואבנים לבית ה’ כדי ליתן שכר למביאיהם” [ועיין בביאורו של הכלי יקר ויישובו לשאלה זו].
ונראה ליישב כך: ראשית, יש להבין מה בכלל עניינה של מצוות “הקהל”; מה עומד מאחורי הציווי להיקהל כל כמה שנים ולשמוע את התורה. על כך עונה בעל ספר החינוך, שתכלית המצווה היא האדרת כבוד התורה; כי על ידי המעמד הגדול, שבו מתקבץ כל העם כולו אך ורק כדי לשמוע דברי תורה, מתרבה כבוד התורה, עולה ערכה ומתגברת המודעות לחשיבותה (עיין לשונו בהערה)[2].
ולפי זה, מהלך הגמ’ מתבאר היטב: תמיהת הגמ’ הייתה, שטעם זה לכאורה שייך דווקא כשמדובר באנשים ונשים בוגרים, שהם בני הבנה, וכך נוצרים בלבם הרשמים האמורים, אך כשמדובר בתינוקות שאינם מבינים דבר, לשם מה להביאם[3]? ועל כך מתרצת הגמ’, “ליתן שכר למביאיהם”, כלומר גם אם לילדים עצמם אין תועלת כי אינם מבינים, מכל מקום יש תועלת לאנשים ולנשים מהבאתם, כי ככל שההתקבצות גדולה יותר, עד כדי כך שאיש לא נעדר ואפילו קטנים, כך המעמד הגדול מותיר את רישומו אצל כל הנוכחים, ומתקיימת יותר התכלית שאותה מדגיש ספר החינוך (גודל מעמד ההתקבצות וכו’).
[ועוד אפשר לבאר את מהלך הגמ’ באופן מעט אחר: שאלת הגמ’ הייתה, שאם התכלית היא שיתנו לבם לדברי התורה ולגודל המעמד (כדברי ספר החינוך הנ”ל), הרי נתינת לב זו מתאפשרת יותר כאשר ניתן להתרכז בדברים ובמשמעותם, והילדים הרי רק מפריעים לריכוז ומסיחים את הדעת, ואם כן לשם מה להביא את הילדים? עונה הגמ’, “ליתן שכר למביאיהם”, כלומר נכון שהציבור בכללותו אולי מתרכז מעט פחות בדברים ע”י הבאת הילדים, אך מכל מקום מבחינת ההורים המביאים את הילדים, התכלית שעליה מדבר ספר החינוך מתקיימת ביתר שאת, כי ההתעסקות והטרחה של ההורים להכין את הקטנים ולהביאם וכו’, באופן שכל המשפחה עולה לירושלים, כל אלה חוקקים בהורים את גודל המעמד ומייקרים את התורה בעיניהם כפי שכותב החינוך. וזהו “ליתן שכר למביאיהם”][4].
ומצאוהו רעות רבות וצרות, ואמר ביום ההוא, הלוא על כי אין אלוקי בקרבי מצאוני הרעות האלה; ואנוכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא, על כל הרעה אשר עשה, כי פנה אל אלוקים אחרים (לא, יז-יח)
המפרשים תמהו על הפסוקים הללו: הנה, סוף סוף מתעוררים אצל בני ישראל הרהורי תשובה, ומשכילים להבין שצרותיהם נובעות מזניחתם את הקב”ה (כתיאור הפסוק, “ואמר ביום ההוא, הלוא על כי אין אלוקי בקרבי מצאוני הרעות האלה”), ודווקא כאן ממשיך הכתוב ואומר “ואנוכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא”?! כיצד זה שתשובתם אינה מועילה?
יש מספר הסברים בראשונים ליישב קושיה זו. כך, למשל, רבי עובדיה ספורנו בפירושו לפסוק, מסביר (כנראה על רקע הקושיה האמורה), שהמילים “הלוא על כי אין אלוקי בקרבי מצאוני הרעות האלה”, אינן באות לבטא חזרה בתשובה, אלא להיפך: בני ישראל טוענים, מאחר שהקב”ה הגלה אותנו וסילק שכינתו מאתנו, לכן תוקפות אותנו צרות ואין טעם להתפלל או לחזור בתשובה, שהרי “אין אלוקי בקרבי”. זוהי טענתם של ישראל, ועל כך עונה להם הכתוב, שאין זה כך, אלא “ואנוכי הסתר אסתיר פני… על כל הרעה אשר עשה, כי פנה אל אלוהים אחרים” – הסתר הפנים נובע ממעשיהם הרעים, ומכך שהם פונים לאלוהים אחרים.
ה”שם משמואל” בפירושו לפסוק מביא את השאלה (“והקשו הראשונים, שאחר הוידוי שאמרו ‘על כי אין אלקי בקרבי מצאוני הרעות האלה’ למה עוד יסתיר פניו מהם?”) ומיישב בשם אביו כך:
“וכבוד קדושת אבי אדומו”ר זצללה”ה תירץ, כי הם לא עשו תשובה אלא על גוף העבירה שגרמה לסילוק שכינה, אבל לא על תחילת החטא שהביא לידי עבירה, כי עבירה קלה מביאה לעבירה חמורה, וזה ‘כי פנה אל אלהים אחרים’; כי הפינוי אל אלהים אחרים איננו עדיין עבודה, כמו שפירש”י בפסוק (ויקרא יט, ד) ‘אל תפנו אל האלילים’, שאם אתה פונה אחריהם סופך לעשותן אלוהות, ומכלל שכשפונה עוד איננו עובד ע”ז. ועל זה עוד לא עשו תשובה, עד כאן תורף דבריו”.
וביאור הדברים כך הוא: חזרה בתשובה אמיתית, צריכה להיות על השורש שהביא לחטא, ולא רק על החטא עצמו (שהוא התוצאה). בני ישראל, בפסוקים המתוארים כאן, מביעים חרטה רק על התוצאה החמורה הסופית, “אין אלוקי בקרבי”, אך אינם עושים תשובה ואינם נותנים דעתם לשורש שהביא לכך- עצם הפנייה הראשונית אל אלילים: פנייה זו, כשהיא בפני עצמה, עדיין אינה חמורה כל כך, כי בכך אדם עדיין אינו הופך את האליל לאלוהות ממש. אולם, זהו השורש, ולאחר שאדם התחיל בכך, הוא נגרר להפוך את האליל לאלוהות וזונח את הקב”ה (כדברי רש”י בויקרא יט, ד – “שאם אתה פונה אליהם, סופך לעשותן אלוהות”). וזהו שאומר כאן הכתוב – חרטת עם ישראל היא חרטה חסרה: הם מתחרטים על כך ש”אין אלוקי בקרבי”, אך אינם עושים תשובה ותיקון על שורש החטא – “על כל הרעה אשר עשה, כי פנה אל אלוהים אחרים”.
ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל, שימה בפיהם (לא, יט)
לפי הפשט הפשוט, “השירה הזאת” היא שירת האזינו כמו שביאר רש”י. אך חז”ל (נדרים ל”ח, סנהדרין כ”א) פירשו שכוונת הפסוק היא לתורה כולה[5], המכונה כאן “שירה”.
ויש להבין, מדוע התורה מושווה ומומשלת ל”שירה”? מהו הדמיון בין תורה לשירה?
בעל ערוך השולחן, בהקדמה לספרו, מבאר כך: כשם שתפארתו של שיר היא כשצלילים וקולות שונים משלימים ומשתלבים זה בזה, כך תפארתה של תורה ושלמותה היא הדעות השונות והמחלוקות הנולדות כתוצאה מהעיון, שכולן דברי אלוקים חיים ומכולן נוצרת היצירה השלמה. ובלשונו –
“וכל מחלוקת התנאים והאמוראים, והגאונים והפוסקים באמת, למבין דבר לאשורו, דברי אלוקים חיים המה, ולכולם יש פנים בהלכה, ואדרבה, זאת היא תפארת תורתנו הקדושה והטהורה. וכל התורה כולה נקראת שירה. ותפארת השיר היא כשהקולות משונים זה מזה, וזהו עיקר הנעימות, ומי שמשוטט בים התלמוד, יראה נעימות משונות בכל הקולות המשונות זה מזה“.
הנצי”ב, בהקדמתו לחיבורו העמק דבר על התורה (הקדמה המכונה “קדמת העמק”) מבאר את ההשוואה לשירה כך: שירה נבדלת מטקסטים אחרים (כגון סיפור וכיוצא בזה), בכך שכדי לרדת לעומקה לא ניתן לפרשה רק כפשוטה, וכדי להבינה בשלמותה יש תמיד צורך בניתוחים, תוספות ופרשנויות; וכך גם התורה שבכתב, אינה מתפרשת כפשוטה אלא על ידי פרשנות וניתוח לעומק, לרבות על דרך דרש:
“דבשיר אין העניין מבואר יפה כמו בספור פרזי, וצריך לעשות הערות מן הצד — דזה החרוז כוון לזה הסיפור, וזה החרוז כוון לזה — ולא מיקרי דרוש, אלא כך הוא טבע השיר, אפילו של הדיוט… כך הוא טבע כל התורה, שאין הסיפור שבה מבואר יפה, אלא יש לעשות לו הערות ופירושים לדקדוקי הלשון, ולא נקרא דרוש, אלא כך הוא פשט המקרא” [ועיין שם לעוד הסבר אחר].
הסבר ידוע נוסף הוא, ש”שירה” שונה מטקסט רגיל בכך שהיא נוגעת בכל אדם באופן שונה, ובדומה לכך גם ביחס לתורה, כפי שכותב הרב קוק באורות התורה, ב, א: “ובוודאי אינו דומה האור המתחדש מצד חיבור התורה לנפש זו לאור הנולד מהתחברותה לנפש אחרת, ואם כן הוא מגדיל התורה ממש בלימודו…”.
הסבר נוסף להשוואת התורה לשירה, כותב הגאון הרב יצחק זילברשטיין שליט”א (בשם חמיו הרה”ג אלישיב זצ”ל):
“וביאר מורי חמי, מרן הגאון רבי יוסף שלום אלישיב זצוק”ל, שאם למשל יזדמן לעיר מומחה גדול בעל שם עולמי, ויתפרסם שעומד להעביר הרצאה בפילוסופיה או ברפואה וכדומה, הלא מובן הדבר, שרק בני אדם שיש להם יד בחכמות הללו, הם אלו שיבואו לשמוע את דבריו, אבל המון העם שאינם בקיאים באותה חכמה, אין להם שום עניין באותן הרצאות, אפילו יהיה המרצה גאון עצום.
אבל לא כך יהיה אם יבוא לעיר נגן גאוני או חזן מוכשר בעל שם עולמי, שאז בוודאי שיבואו הכול לשמוע את הניגונים ואת השירה העריבה. גם אלו היודעים בעצמם שלא יגיעו לעומק חכמת הנגינה והשירה, בכל זאת, כל אחד לפי מדת הבנתו ישיג סיפוק בנפשו, עונג ונחת, מהשירה והזמרה של המנגן או החזן.
כעת נבין מדוע התורה מכונה בפסוק ‘שירה’; כי תכלית מצוות כתיבת התורה היא ‘ולמדה את בני ישראל, שימה בפיהם’; אם אתה מעוניין למסור את התורה לבני ישראל, ‘שימה בפיהם’, עליך לדאוג שיקלטו את דברי התורה הזאת. וכאשר נמסור את התורה במתיקות, כפרשה של ‘שירה’, באופן שירגישו הלומדים במוחש כי ‘פקודי ה’ ישרים משמחי לב… נחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש’!
‘כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל’ – כתבו את התורה שתהא כשירה, שכל אחד ירגיש בה טעם ועונג”.
[כלומר, הציווי עלינו הוא להביא את התורה למעמד של “שירה”, באופן שתדבר אל כל אחד ואחד, כשירה, ולא למצב שבו היא מנותקת מחלקים מסוימים בעם ושייכת רק לחלקים אחרים. וזהו “שימה בפיהם”, שכל אחד יוכל להרגיש את טעמה של התורה].
ועתה כתבו לכם (שם)
כאמור בתחילת ההערה הקודמת, הגמרא מפרשת פסוק זה כמצווה על כל אדם לכתוב ספר תורה (או לפחות למנות שליח שיכתוב עבורו). ועיין בספר החינוך, מצווה תריג, בטעם מצווה זו.
כותב על כך החיי אדם בכלל ל”א סעיף נ’:
“יש אומרים שבזמן הזה, המצוות עשה הוא לקנות מקרא, משנה, גמרא ופוסקים, והם קודמים לכתיבת ספר תורה, דדווקא בימיהם, שהיו לומדים בעל פה (-כלומר ללא ספרי עזר) מתוך הספר תורה, אבל בזמנינו יותר טוב ללמוד בספרים הנדפסים.
ויש אומרים דעל כל פנים איכא גם כן מצוות עשה שיכתוב לו ג”כ ספר תורה.
וירא שמים, ייצא ידי כולם, אם ידו משגת. ואם אין ידו משגת, ויבוא על ידי זה לידי ביטול תורה, שאין לו ספרי גמרא ופוסקים, נראה לי דלכולי עלמא הם קודמים לספר תורה, דבוודאי תלמוד תורה חשוב יותר מכתיבת ספרי תורה, שהרי מוכרין תורה ללמוד תורה”.
ועוד הוא מוסיף- “ונראה לי דהספקת לומדי תורה (=תמיכה בלומדי תורה) קודם לכתיבת ספר תורה, ודלא כההמון, שחושבים שבכתיבת ספר תורה המצווה שאין למעלה ממנה, ובזה לבד קונים העולם הבא, ואינם נותנים להספקת לומדי תורה כלל, והם בחושך ילכו. ומכל שכן שמפזרים בשעת נתינת הס”ת לבית הכנסת בסעודות וריבוי נרות והוצאות מרובות, ואילו ישמעו לדברי חכמים, בוודאי יותר טוב לפזר לעניים הלומדים”.
[1] לשון הגמ’ בחגיגה- “אם אנשים באים ללמוד, נשים באות לשמוע, טף למה באין? כדי ליתן שכר למביאיהן”.
[וכתבו התוס’ (שם בחגיגה ד”ה כדי ליתן), “ועל זה סמכו להביא קטנים בבית הכנסת”. אמנם המשנה ברורה בסימן צ”ח סק”ג כותב, שבגיל קטן ביותר, שבו הילד רק משחק בבית הכנסת, אין להביאו – “בשל”ה קורא תגר על המביאים ילדים לבית הכנסת, והיינו קטנים שעדיין לא הגיעו לחינוך, מטעם כי הילדים משחקים ומרקדים בבית הכנסת ומחללים קדושת בית הכנסת וגם מבלבלים דעת המתפללים, ועוד, גם כי יזקינו, לא יסורו ממנהגם הרע אשר נתחנכו בילדותם להשתגע ולבזות קדושת בית הכנסת. אבל כשהגיעו לחינוך, אדרבה, יביאנו איתו לבית הכנסת וילמדהו אורחות חיים לישב באימה וביראה ולא יניחנו לזוז ממקומו ויזרזהו לענות אמן וקדיש וקדושה”].
[2] לשון ספר החינוך: “ראוי שייקהלו הכול יחד בזמן אחד מן הזמנים לשמוע דבריה (-של התורה), ולהיות הקול יוצא בתוך כל העם… לאמור, מה הקיבוץ הרב הזה שנתקבצנו יחד כולנו, ותהיה התשובה, לשמוע דברי התורה שהיא כל עיקרנו… ויבואו מתוך כך לספר בגודל שבחה והוד ערכה ויכניסו הכול בליבם חשקה, ועם החשק בה ילמדו לדעת את השם… וכעניין שכתוב בזאת המצווה ‘ולמען ילמדו ויראו את ה'”.
[3] ועיין במנחת חינוך במצווה תריב, שמביאים אפילו ילד קטן ביותר, שכבר יצא מכלל נפל, ואם כן, שאלת הגמ’ מובנת ביותר- לשם מה להביא ילדים בגיל זה, הרי הם אינם מבינים דבר, והסיבה שנתן ספר החינוך אינה שייכת כלל ביחס אליהם.
[4] הערה נוספת בגמ’ בחגיגה הנ”ל- לכאורה שאלת הגמ’ “טף למה באים”, לכאורה תמוהה, שהרי התורה עצמה עונה על כך בפסוק יג- “ובניהם אשר לא ידעו, ישמעו ולמדו ליראה את ה’ אלוקיכם”, ולכאורה זוהי נתינת טעם להבאת הילדים. האור החיים עומד על כך ומיישב, שהפסוק מתייחס דווקא לילדים שיש להם כבר קצת הבנה, ואילו קושית הגמ’ מתייחסת ל”קטני קטנים שאינם מבינים דבר, שגם הם נכללים בכלל הטף”. וכך מבואר במהרש”א שם בחגיגה. ועיין ביאור אחר בספורנו ובאברבנאל.
[יש להעיר, שלמעשה התורה אינה מבארת מהו הגיל שממנו צריכים להביא טף, וכפי שמעיר המנחת חינוך במצוה תריב, “לא נתבאר שיעור השנים של טף” ועיין שם במנחת חינוך. וכן ברמב”ן כאן].
[5] ולפי ביאור זה של חז”ל, הציווי “כתבו לכם את השירה הזאת” הוא למעשה ציווי לכתוב ספר תורה, וכדברי הגמ’ בסנהדרין כא ע”ב, “אמר רבא, אע”פ שהניחו לו אבותיו לאדם ספר תורה, מצווה לכתוב משלו, שנאמר ועתה כתבו לכם וגו'”.