שאלה:
בקבלת שבת, לפני ערבית, נוהגים לומר מספר מזמורי תהלים (תחילה אומרים את מזמורים צה-צט: לכו נרננה, שירו לה’ שיר חדש, ה’ מלך תגל הארץ, מזמור שירו לה’ שיר חדש, ה’ מלך ירגזו עמים; ואח”כ מוסיפים את מזמור כ”ט, מזמור לדוד הבו לה’ בני אלים), ולאחר מכן אנא בכוח ולכה דודי. מה הקשר של המזמורים הללו לשבת, ומה בכלל מקור המנהג?
תשובה:
לגבי מקור המנהג וזמנו, אעתיק מספר “ואני תפילתי” של הרב ניסן מינדל (חלק ב’, עמ’ 8)-
“המנהג לפתוח את התפילה דווקא בששת המזמורים המוזכרים לעיל, כשלאחריהם באה ‘לכה דודי’, הוא למעשה בן 400 שנה בלבד. הנהיג אותו המקובל האלוקי רבי משה קורדובירו (1522- 1570) מצפת (גיסו של רבי שלמה הלוי אלקבץ, מחבר ‘לכה דודי’) והוא התקבל הן בקרב יהודי ספרד והן בקרב יהודי אשכנז מאז ועד עתה”.
בטעם אמירת המזמורים הללו נאמרו מספר הסברים (עיין למשל בספר “ואני תפילתי” הנ”ל; ובפירוש עיון תפילה שב”אוצר התפילות”), ואעתיק כאן את ההסבר שראיתי בערוך השולחן בסימן רסז, סעיף ב (בסוגריים מרובעים – תוספות שלי):
“ואחר מנחה אומרים חמישה מזמורים: ‘לכו נרננה’, ‘שירו לה’ שיר חדש’, ‘ה’ מלך תגל הארץ’, ו’מזמור שירו לה’ שיר חדש’, ו’ה’ מלך ירגזו עמים’, מפני שאלו המזמורים הם על לעתיד לימות המשיח, והוא [-זמן המשיח] יום שכולו שבת; לכן אומרים אותם בהכנסת שבת.
ואחר כך אומרים ‘מזמור לדוד הבו לה’ בני אלים’, לפי שיש בו שבעה קולות [= קול ה’ בכוח, קול ה’ בהדר וכו’], שכנגדם שבע ברכות של התפילה בשבת (ברכות כט א).
והם [-ששת המזמורים הנ”ל שמנינו עד כה] ששה מזמורים כנגד ששת ימי החול.
ואחר כך אומרים ‘אנא בכוח’ דהוא שֵם של מ”ב, והוא שֵם של מעשה בראשית (תוספות ריש פרק שני דחגיגה, עיין שם); ועל כי השבת הוא זכר למעשה בראשית, לפיכך אומרים אותו קודם קבלת שבת.
ואחר כך אומרים ‘לכה דודי… פני שבת נקבלה’, ומסיימים ב’בואי כלה, בואי כלה!’, כמו שאמרו בשבת [=במסכת שבת] (קיט א) ‘רבי חנינא מיעטף וקאי אפניא דמעלי שבתא [ר’ חנינא התעטף ועמד בערב שבת], אמר, בואו ונצא לקראת שבת המלכה. רבי ינאי לביש מאניה [לבש בגדיו], ואמר בואי כלה, בואי כלה!’.
ואחר כך [אחרי לכה דודי] אומרים “מזמור שיר ליום השבת” [מזמור צ”ב בתהלים], שהוא מרמז ליום שכולו שבת, כמו ששנינו שלהי תמיד [=בסוף מסכת תמיד], עיין שם. ובזה קיבלנו עלינו שבת קודש…”.
