“שמן למאור” שאינו ראוי לאכילה

שאלה:

יש המשתמשים להדלקת נרות חנוכה בשמן שכתוב עליו “שמן למאור”, והוא שמן שראוי להדלקה אך לא למאכל (ולכן הוא זול יותר), כי לא עבר עיבוד גמור. האם יש בזה בעיה הלכתית?

התשובה בקצרה:

המגמה הברורה בפוסקים היא, שאין שום עניין שהשמן יהיה ראוי למאכל, וניתן להדליק גם בשמן שאינו ראוי למאכל, ובכלל זה “שמן למאור”, שלא עבר עיבוד גמור ואינו מיועד למאכל.

ומה שמצאנו שאין להדליק בשמן שנפסל למאכל מחמת פגם שנפל בו, כגון שנפל לתוכו עכבר או שורה עליו רוח רעה משום שהיה תחת המיטה וכו’, שם שונה הדבר, כי נפל בשמן פגם הגורם לו להיות מאוס, ואין לקיים מצוה בדבר מאוס; אך עצם העובדה שאינו ראוי למאכל, אינה פוסלת אותו מאכילה. ולכן, אין בעיה להדליק באותו “שמן למאור”.

התשובה ביתר הרחבה:

הבן איש חי, בפרשת וישב אות יב, כותב ששמן שנפסל לאכילה כי שהה תחת המיטה ושורה עליו רוח רעה וכו’, אין להדליק בו (כי “וכיוון דנמאס לאכילה נמאס למצווה, משום ‘הקריבהו נא לפחתך'”); אולם, אם הוא פסול לאכילה מחמת שהוא מר, אין מניעה להדליק (“אבל אם השמן הוא מר, דאינו בר אכילה, אינו שורה עליו רוח רעה, ושרי”).

ועל פי זה מחלקים הפוסקים באופן כללי בין מצב שבו השמן אינו ראוי לאכילה מחמת פגם הממאיסו, לבין מצב שבו השמן אינו ראוי לאכילה מסיבות אחרות, כגון שאינו מעובד דיו. ולפי זה מוסיפים ומבארים, שמה שכתב המשנה ברורה בסימן תרעג ס”ק ג שאין להדליק בשמן שנפל לתוכו עכבר, הואיל ונמאס, גם שם אין הבעיה מצד עצם העובדה שאינו ראוי לאכילה, אלא המאיסות שבו, ע”י שנפל לשם עכבר.

וכך כותב הפסקי תשובות, תרעג, אות ה, בהתייחסו לדין הנ”ל של העכבר- “וכן הדין בשאר דברים הפוגמים את השמן או הגורמים שינדוף ממנו ריח רע וכדומה; אבל אם השמן מר מאוד ואינו ראוי לאכילת בני אדם, אין בזה כלל פסול ומותר לכתחילה להדליק בו נרות חנוכה ונרו שבת“.

וכך מובא בקובץ “בית הלל”, קובץ כד-כה (תשס”ו), עמ’ קנה, תוך התייחסות ספציפית לשמן המכונה “שמן למאור”- “כתבו האחרונים שאם נמצא עכבר בכד של השמן, השמן פסול להדלקה… נראה פשוט דכל מאי דפסלינן למצווה, משום ‘הקריבהו נא לפחתך, הירצך או ישא פניך’, היינו דווקא היכא שנמאס לאכילה מחמת שנפל לתוכו דבר שממאיסו, כמו עכבר וכיוצא בזה, או ששורה עליו רוח רעה, כגון שהיה תחת המיטה שישנו עליו, אבל אם לא ערב לאכילה מחמת שלא עבר תהליך עיבוד גמור, כמו שמן למאור המצוי בזמננו, ומחמת זה בדלים ממנו מלאוכלו, לא חשיב פיסול, והעד לזה, שלא פסלנו נפט, בנזין וכיוצא בזה להדלקת נרות חנוכה”.

וכך ראיתי בשו”ת אבני פז, חלק ב, יו”ד סימן צ, שמחלק כאמור. בהמשך לדבריו אלה הוא גם מוסיף עוד מעין סברה נוספת, ש”שמן למאור” אינו ממש מוגדר כבלתי ראוי לאכילה, שהרי ניתן לזקקו עוד ויהיה ראוי. וזו לשונו- “ושאלתי את פי ועד הכשרות של בד”ץ העדה החרדית, ש’שמן למאור’ הוא בהשגחתם, מדוע רשום עליו שאינו למאכל, זאת היתה תשובתם, ששמן זה הוא שמן זית טהור, ורק מכיוון שיש בו חומציות, אין משרד הבריאות מאשר אותו למאכל, מחמת שאינו מזוקק דיו, אבל אם יזקקוהו היטב ויסירו ממנו החומצות, יהיה ראוי אף למאכל, עד כאן דבריהם”.

ומסיק שם המחבר- “ואשר לפי זה נראה פשוט שכשר הוא אף לכתחילה להדליק בו נר חנוכה. ועתה הראני ידידי הר”ר רפאל מאיר שליט”א שפורסם בשם הגר”ח קנייבסקי שליט”א (בכ”ד כסלו התש”ס) בזו הלשון, ‘שמן זית זך שאינו ראוי למאכל אדם, נחשב למהודר לנר חנוכה, שכן לא מצאנו בשום מקום שהשמן צריך להיות ראוי לאכילה’, עד כאן”. וכך מוסיף המחבר גם בשם הגר”י זילברשטיין בתשובה בכתב יד.

[ועוד ראיתי סברה במקום אחר, ששמן למאור אינו ממש בלתי ראוי לאכילה, כי ניתן לאכול ממנו בכמות מסוימת, רק שאינו ראוי לאכול ממנו בכמות מרובה מחמת החומציות שבו, שאז יזיק].