הכפלת הפסוקים בהלל

שאלה:

לקראת סוף הלל, החל מהפסוק “אודך כי עניתני”, אנו אומרים כל פסוק פעמיים. מהו המקור ומה הטעם לכך?

תשובה:

המקור למנהג לכפול את הפסוקים, הוא במסכת סוכה, שם אומרת המשנה (דף לח ע”א) “מקום שנהגו לכפול, יכפול”, ומוסיפה על כך הגמרא (דף לט ע”א), שהכפלת הפסוקים היא החל מהפסוק “אודך” (כלשון הגמרא: “מוסיף לכפול מאודך ולמטה“).

רש”י במקום, מסביר את הטעם להכפלת הפסוקים כך: החל מתחילת המזמור (המזמור פותח במלים “הודו לה’ כי טוב כי לעולם חסדו”) אנו מוצאים שבכל פסוק ישנן כפילויות מסוימות ודברים החוזרים על עצמם. למשל, הפסוק “הודו לה’ כי טוב”, חוזר על עצמו בתחילת המזמור ובסוף המזמור (לקראת סוף הלל); וכן הפסוק “יאמר נא ישראל”, ג”כ חוזר על עצמו (שהרי אנו אומרים כמה פעמים “יאמר נא..”, “יאמרו נא”); וכן בהמשך, בפסוק “מן המצר קראתי י-ה”, יש כפל לשון (“קראתי י-ה… ענני במרחב י-ה”). וכך גם בפסוקי ההמשך יש מילים רבות החוזרות על עצמן (“ה’ לי- ה’ לי…”; “טוב לחסות – טוב לחסות…”; “ימין ה’ – ימין ה’…” וכו’). ורק מהפסוק “אודך כי עניתני” ואילך, אנו מוצאים פסוקים מסוימים שאין בהם כפילויות. ולפיכך, מ”אודך” ואילך נוהגים לכפול את הפסוקים ולאומרם פעמיים, וכך נוצר מצב שבכל הפסוקים ישנן כפילויות (הערה: עדיין צריך ביאור, מה העניין לכפול, כאשר בעל המזמור עצמו לא ראה לנכון לכפול, וצ”ע).

ואילו ברא”ש שם במס’ סוכה מבואר טעם אחר (וכן הוא במרדכי, במעט תוספת, כמובא שם בקרבן נתנאל על הרא”ש): כל החלק מתחילת המזמור עד “אודך”, נאמר על ידי דוד עצמו, ואילו הפסוקים מ”אודך” ואילך נאמרו על ידי מספר אנשים – ישי, בניו, ושמואל הנביא (כמבואר בפירוש במסכת פסחים דף קיט ע”א); וכדי שיהיה היכר בין החלק שנאמר כולו ע”י דוד לבין החלק שנאמר ע”י ישי ובניו ושמואל, נהגו לכפול הפסוקים מ”אודך” ואילך. ומצאנו שכפל פסוקים מהווה היכר, כשם שכופלים את הפסוק “כל הנשמה תהלל י-ה” בסוף פסוקי דזמרה, כדי לעשות היכר שעד כאן פסוקי דזמרה.