העלאת אדם לתורה ללא ציון שמו ושם אביו

כשמעלים אדם לקריאת התורה, האם חובה לנקוב בשמו ושם אביו ("יעמוד פלוני בן פלוני"), או שיכול לקרוא לו בדרך אחרת? כיצד ינהג כשמעלה את הבעל קורא עצמו? וכשמעלה את אביו או רבו לתורה?
image_printהדפסה - print

שאלה:

כשהגבאי מעלה אנשים לתורה, האם חייב לנקוב בשם העולה ואביו (“יעמוד פלוני בן פלוני”), או שיכול לקרוא לו בדרך אחרת? האם הקריאה בשם היא גם כשמעלה את הבעל קורא בעצמו? והאם יש לקרוא בשם כאשר מעלה את אביו או רבו לתורה?

התשובה בקצרה:

א. לפי האשכנזים, יש להקפיד מאוד בעניין זה, ולקרוא לכל עולה בשמו ובשם אביו (“יעמוד פלוני בן פלוני”); ואף כשמעלה את הבעל קורא (שלכאורה אין צורך לקרוא לו בשמו כי כבר נמצא שם ממילא), המנהג היום לקרוא לו בשמו כנ”ל; והוא הדין גם כשמעלה את אביו, ג”כ יקרא בשם, אך יקדים ויאמר “יעמוד אבי מורי” (“יעמוד אבי מורי, פלוני בן אלמוני”), וכן כשמעלה את רבו.

ב. בקרב קהילות הספרדים השתרש המנהג שלא להקפיד לקרוא בשם (אלא פשוט לגשת לאדם ולומר לו לעלות; או שהגבאי מחלק לפני הקריאה לכל אחד מהעולים המיועדים, טבלאות קטנות שכתוב עליהן מהי העלייה המיועדת). ועיין הטעם בתשובה המורחבת.

התשובה ביתר הרחבה (על פי ספר פסקי תשובות, קלט, אות ב):

מנהג האשכנזים להקפיד על כך שכאשר קוראים לאדם לתורה, יאמר הגבאי את שמו ושם אביו, וכפי שמסכם הפסקי תשובות (שם):

“…וכן מנהג האשכנזים מקדמת דנא לקרוא לכל העולים בשמם ושם אביהם. ומנהג זה יסודתו בהררי קודש, כנודע למביני מדע, ויש בזה כמה טעמים בנגלה ובנסתר (עיין הערה)[1]. וחלילה חלילה להפר המנהג בקריאה לס”ת בשמות, אשר הנהיגו ודגלו ראשונים. וכבר צווחו גדולי ישראל על אלו הישיבות קדושות, שקורין לבחורים לעלות לתורה רק בשמם ולא בשם אביהם”[2].

כאשר אדם מעלה לתורה את הבעל קורא עצמו, לכאורה אין צריך לקרוא בשמו ממש, שהרי כבר נמצא שם. ובאמת כך מבואר ברמ”א, קלט, ג, ביחס לבעל קורא – “אבל אין קורין לו בשמו כמו שאר העולים, שקוראים אותם בשמם פלוני בר פלוני”. עם זאת, בפסקי תשובות מובא שמנהגנו היום לקרוא בשם גם לבעל קורא (“וכהיום המנהג שגם בעל קורא המקבל עלייה, קוראים אותו בשמו לעלות לתורה”)[3].

כאשר אדם מעלה לתורה את אביו (או את רבו), יקרא לו ג”כ כנ”ל (בשמו ובשם אביו), אך יקדים “אבי מורי” (וברבו – מורנו ורבנו), ובלשון הפסקי תשובות: “ואף כשקורא הגבאי לאביו או רבו מובהק, חייב להזכיר שמו ושם אביו, ויקדים לומר ‘אבי מורי’ או ‘מורנו ורבנו’ וכדומה”[4].

בקהילות הספרדים אין נוהגים להקפיד על קריאת השם. בעניין מנהג זה וטעמו, מסכם הפסקי תשובות כך:

“ורק בקרב קהילות הספרדים נשתרש המנהג, על פי קבלת החיד”א (בשו”ת חיים שאל, חלק א סימן יג) שלא להקפיד לקרוא בשם, אלא הגבאי ניגש לאדם ואומר לו לעלות, או שמחלק לפני הקריאה טבלאות שעליהם רשום כהן לוי שלישי וכו’, לאלו האנשים שרוצה שיעלו לתורה. והטעם שלא נהגו לקרוא בשם, משום שחששו שמא הלה לא ירצה לעלות, ויהיה בכלל מקצרים ימיו, רוצה לומר אם קראוהו לעלות ואינו עולה (הערה – הכוונה היא למבואר במסכת ברכות דף נה, שמי שקוראים לו לתורה ואינו עולה, מקצרים ימיו). אך כאמור אין היתר לנהוג כן אלא לספרדים, אבל לאשכנזים בכל מקומות מושבותיהם חלילה מלשנות ולפרוץ גדר שגדרו ראשונים כמלאכים”.

 

[1] המחבר מפנה לשו”ת אבני נזר, חושן משפט, סימן קג, שם מתייחס בעל האבני נזר לשינוי שרצו להנהיג בתקופתו, שלא לקרוא לתורה בשם כמקובל, אלא רק לומר “יעמוד כהן” וכו’, והוא תוקף בחריפות שינוי זה. תחילה הוא כותב שמטרת יוזמי השינוי היא לבטל מנהגי אבות, ולכן יש להתייחס לכך בחומרה רבה (והוא מוסיף בעניין זה, שגם מי שיבוא לאחר מכן וירצה לשנות שלא למטרה פסולה זו אלא מסיבה אחרת כלשהי, מכל מקום מאחר ותחילת היוזמה הייתה למטרה הפסולה של ביטול מנהגי אבות, הרי שגם לאחר מכן אין לתת לכך יד מכל סיבה שהיא). לאחר מכן מוסיף האבני נזר, שהמנהג לקרוא בשם, בדומה למנהגים אחרים, אינו מנהג בעלמא, אלא מנהג שיש לו שורשים עמוקים: “ומהראוי שתדעו כי מנהגי ישראל לא על תוהו נתייסדו חס וחלילה, ובכולם יש בהם סודות עמוקים ונכוחים למבין. וגם המנהג הזה לקרוא בשמות לעלות לתורה, יסודתו בהררי קודש כנודע למביני מדע (כוונתו, שיש למנהג טעמים בקבלה)”. ומוסיף האבני נזר, שעל ידי הקריאה לתורה בשם, נשמר שמו האמיתי של אדם, גם אם בחייו הוא משתמש בשם אחר, ויש בזה נפקות לענייני גיטין [ובלשונו – “ועוד, שהדבר הזה נוגע להם יותר ויותר (כלומר, דווקא לאותם אנשים מבטלי המנהג, יש תועלת ממנהג זה, ויינזקו מביטול המנהג), כי מאחר שלא יקראו כלל בשם יהדות, ואף לספר תורה, ואם יארע להם גט כריתות, יש חשש נשתנה השם ויש חשש אשת איש וממזרות…”].

[2] בעניין זה מפנה המחבר – “עיין תשובות והנהגות חלק ב סימן צח ובשם החזון איש באגרותיו”.

[3] המחבר מפנה לקצות השולחן סימן פה ס”ק א ולשולחן הטהור סעיף ג.

[4] וכפי שהוא מציין בהערה, דבריו מתבססים על שו”ת ארץ צבי, חלק א סימן צז.

image_printהדפסה - print
Print Friendly, PDF & Email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אהבתם? שתפו!

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

רוצים לקבל עדכונים שוטפים על לימוד חדש?

הירשמו עכשיו לרשימת התפוצה שלנו!