שאלה:
האם מותר בשבת לפתוח פחית שתיה (קוקה קולה וכדומה)?
התשובה בקצרה:
נחלקו הפוסקים בדבר (הגרי”ש אלישיב זצ”ל אוסר והגרש”ז אוירבך זצ”ל מתיר), ומדברי כמה מאחרוני זמננו נראה שהמיקל יש לו על מי לסמוך.
וכמו כן ראיתי בספרי זמננו, שמסתבר שאף לדעה המחמירה הנ”ל, יש מקום להקל אם אינו פותח את הלשונית עד הסוף.
התשובה ביתר הרחבה:
ככלל, מותר בשבת לסתור כלים שאין בהם חשיבות, כדי להגיע לאוכל שבתוכם (וזהו הכלל של “אין סתירה בכלים” – עיין שו”ע שיד, א, ומ”ב ס”ק ז).
אך כשמדובר בפתיחת פחית שתיה, מתעוררים שני נדונים הלכתיים מרכזיים:
האחד, האם בפתיחת הפחית אין בעיה של “עשיית פתח נאה” (דהיינו, על אף שמותר לסתור כלי לא חשוב כדי להגיע לתכולתו, אסור לעשות בו פתח נאה ומסודר, כי בכך הוא מתקן את הכלי וצורתו, ויש בכך משום מלאכת “מכה בפטיש” – מלאכה הכוללת כל תיקון סופי של כלי).
והשני, האם יש בפתיחת הפחית משום מלאכת “מחתך” – מלאכה הכוללת כל חיתוך מוקפד לפי מידה (ואף כאן, כשמסיר את לשונית הפחית, נוצר חיתוך מדויק לפי מידה מתוכננת).
הפוסקים דנו בהנ”ל, ולסיכום הדברים אעתיק את לשונו הבהירה של הרב אהרן רייכמן שליט”א, בספר “להלכה – פסקי הלכות המצויות בבית היהודי”, חלק ב (סעודה וברכת המזון, שבת, מועדים), עמ’ רלה- רלו:
“בדין פתיחת פחיות שתיה שיש על גבן לשונית שמושכים אותו ועל ידי זה נוצר בראשה פתח נאה לשתייה, יש לדון האם אין בזה משום איסור עשיית פתח נאה שנתבאר לעיל שאסור אפילו בכלי גרוע. ועוד יש לדון, האם אין בזה משום איסור מחתך, מאחר וחיתוך הלשונית נעשה במידה מדויקת.
והנה, משום איסור עשיית פתח נאה מצינו דעת הגרשז”א זצ”ל [מפנה לספר בניין שבת, פרק לד, מכתב מהגרש”ז אוירבך] הסובר שאין לחוש לזה, ונימוקו, דהואיל והפחית אין לו שום שימוש לאחר שגומר לשתות את המשקה שבתוכה, וכל עשיית הפתח הוא רק להוציא המשקה, אין בזה איסור עשיית פתח. כי כל איסור עשיית פתח נאה בחבית… הוא רק כשעושה פתח נאה כדי להשתמש בו גם לאחר שיוציא ממנה את המאכלים המונחים שם עתה, ולא בכלי ששימושו הוא חד פעמי… ועוד, כי איסור עשיית פתח נאה הוא רק במתכוון לפתח נאה… מה שאין כן בפותח לשונית של פחית, שסיבת הפתיחה במקום זה הוא רק כי הפותח מעוניין לפותחו בצורה נוחה ורגילה, ואין כוונתו לפתח נאה כלל.
ומשום איסור מחתך, דעת הגרי”ש אלישיב שליט”א [מפנה לספר הלכות שבת בשבת פרק יד, סעיף לג, ובהערה שם] שיש לאסור, כי נחשב כמקפיד על המידה, מאחר וחותך אותה במקום מסומן ומיוחד הנוח לו לשימוש. ודעת הגרשז”א זצ”ל [בספר בניין שבת הנ”ל] שאין לחוש לזה משום איסור מחתך, והוא מחמת הטעמים המבוארים לעיל: א. כי אין משום איסור מחתך כשאין שום חשיבות לפתח שעושה, וכאן אין שום חשיבות לפתח שעושה שהרי זורק את הפחית מיד לאחר גמר השתיה. ב. כי איסור מחתך הוא רק במתכוון למידה מסוימת… מה שאין כן בפותח לשונית של פחית, שסיבת הפתיחה במקום זה דווקא הוא רק כי הוא מעוניין לפותחו בצורה נוחה ורגילה, ולא איכפת לו אם היו מכינים בבית החרושת פתח ארוך או קצר יותר, לכן אין זה בכלל מקפיד על המידה”.
ולאחר כל זאת מוסיף שם המחבר: “ועיין להלן עוד בסימן העוסק בדיני פתיחת בקבוקים בשבת סעיף יא, ולפי המתבאר שם מסתבר שאם אינו פותח את הלשונית עד הסוף אין חשש מחתך אף לדעת הגרי”ש אלישיב שליט”א“.
ולבסוף מסכם שם המחבר: “העולה להלכה: יש על מה לסמוך להקל לפתוח בשבת פחית שתיה, גם על ידי משיכת הלשונית שבראש הפחית. אך מן הראוי לכתחילה שלא לפתוח את הלשונית עד הסוף“.
**
הגאון רבי אשר וייס שליט”א, באחד משיעוריו (לחצו כאן), נשאל בעניין פתיחת פחיות, והשיב שלדעתו אין חשש ונהגו בכך היתר. ולהלן לשון חילופי הדברים שם (דקה 55:00 ואילך):
(אחד השואלים): “אותו דבר בפחיות? פתיחת הלשונית?”
(תשובת הרה”ג וייס): “אני חושב שפחיות זה כמו כל שאר שקיות, שמכיוון שמשתמשים בהם רק עד אשר מרוקנים את התכולה, נהגו בהם היתר ואין בזה חשש…”
ובהמשך:
“אני גם חושב שלא צריך לחשוש… זה לא מחתך, הוא לא קובע את המידה… וגם אין מידה מדויקת, כל הדברים האלה נוצרו לנוחות המשתמש… התנאי הבסיסי של מלאכת מחתך זה שאדם מחתך לפי מידה…”.