ספר בראשית – “ספר הישר”

ספר בראשית – “ספר הישר”

כידוע, ספר בראשית מכונה גם “ספר הישר”[1].

מדוע הוא מכונה כך? בגמרא[2] מוסבר, שספר בראשית מתאר את מעשי האבות (אברהם, יצחק ויעקב), שהיו “ישרים”[3], ולכן נקרא ספר בראשית “ספר הישר”.

והדברים צריכים ביאור – מדוע האבות מכונים “ישרים”? כלומר, מדוע דווקא כינוי זה מתאים לתיאורם? מדוע מכל התכונות, תכונת ה”ישרות” היא שנבחרה על ידי חז”ל לאפיין אותם?

ובכלל יש להבין, מהי אותה “ישרות” שאליה מתכוונים חז”ל בדבריהם אלה? בלשון המקובלת בימינו, “ישר” הוא מי שאינו גונב או מרמה, אלא שלא מסתבר שלכך הכוונה כאן; וכי זוהי התכונה הנעלה והבולטת מכל תכונותיהם ומעלותיהם של האבות, שלא גנבו ושיקרו לזולתם?.

הנצי”ב[4], בהקדמתו לפירושו “העמק דבר” על ספר בראשית[5], מסביר את הדברים כך:

התואר “ישר”, בלשון חז”ל, מציין אדם שמלבד קיום המצוות, חי בטוב ובשלום עם סביבתו ועם זולתו, וזאת אף כאשר דרכיו ומעשיו של הזולת פסולים בעיניו[6]. תכונה זו, הייתה התכונה הבולטת של שלושת האבות, לאורך ספר בראשית:

אברהם – מתפלל על אנשי סדום וחפץ להצילם למרות רשעתם, כמתואר בפרשת וירא;

יצחק – מתנהג בשלום ובדרכי פיוס עם אבימלך ומרעיו על אף הצרות שגרמו לו, כמתואר בפרשת תולדות;

ויעקב – מדבר עם לבן בדרך רכה ומשתדל לפייסו, על אף כל תככיו של לבן נגדו, כמתואר בפרשת ויצא.

לכן נקראו האבות בשם “ישרים”, ומשום כך מכונה ספר בראשית, המגולל את מעשיהם, “ספר הישר”.

ובלשון הנצי”ב:

“שבח האבות, שמלבד שהיו צדיקים וחסידים ואוהבי ה’…עוד היו ישרים, היינו שהתנהגו עם אומות העולם, אפילו עובדי אלילים מכוערים, מכל מקום היו עמם באהבה וחשו לטובתם באשר היא קיום הבריאה, כמו שאנו רואים כמה השתטח אברהם אבינו להתפלל על סדום, אע”ג שהיה שנא אותם ואת מלכם תכלית שנאה עבור רשעתם…מכל מקום חפץ בקיומם…וכן ראינו כמה נח היה יצחק אבינו להתפייס משונאיו, ובמעט דברי פיוס מאבימלך ומרעיו…ויעקב אבינו אחר שהיטב חרה לו על לבן שידע שביקש לעוקרו לולי ה’, מכל מקום דיבר עמו דברים רכים, עד שאמרו על זה בבראשית רבה (פע”ד) ‘קפדותן של אבות ולא ענותנותן של בנים’…ומשום הכי נקרא כמו כן ספר הישר, על מעשה אבות בזה הפרט“.

ולפי זה מסביר הנצי”ב גם את הפסוק בפרשת האזינו, “צדיק וישר הוא” ((דברים לב, ד – “א-ל אמונה ואין עוול, צדיק וישר הוא”): כל אחד משני התארים הללו (“צדיק” ו”ישר”) נועד להסביר את חורבנו של כל אחד משני בתי המקדש –  תיאור הקב”ה כ”צדיק” מסביר את חורבן בית ראשון, ותיאור הקב”ה כ”ישר” מסביר את חורבת בית שני. כיצד? בדור בית ראשון, רבו החטאים, ולכן דרכם הייתה מנוגדת לדרכו של הקב”ה, שהוא “צדיק”, ועל כן חרב הבית; ואילו בדור בית שני, המצב היה שונה: אנשי אותו דור היו אמנם צדיקים במעשיהם, אך לא היו “ישרים”:  הייתה בהם שנאת חינם וסלידה וחשדנות זה כלפי זה, ובפרט כלפי כל אדם שלא הלך בדרכם, והקב”ה “אינו סובל צדיקים כאלו”, וכלשונו של הנצי”ב:

“שהיו [-אנשי בית שני-] צדיקים וחסידים ועמלי תורה, אך לא היו ישרים בהליכות עולמם, על כי מפני שנאת חינם שבליבם זה את זה חשדו את מי שראו שנוהג שלא כדעתם ביראת ה’ שהוא צדוקי ואפיקורס…שהקב”ה ישר הוא ואינו סובל צדיקים כאלו, אלא באופן שהולכים בדרך הישר גם בהליכות עולם, ולא בעקמימות, אע”ג שהוא לשם שמים, דזה גורם חרבן הבריאה והריסות ישוב הארץ“.

ולכן גם אמר בלעם, באותו רגע של אמת שבו בירך את ישראל, “תמות נפשי מות ישרים” – בלעם משווה בינו לבין אבות האומה היהודית, היכן דרגתו והיכן דרגתם: הוא חישב בשנאתו להשמיד עם שלם, אנשים נשים וטף שלא חטאו לו במאומה; ולעומת זאת, האבות דאגו לטובתם של כל אדם באשר הוא, כגון אברהם המתפלל על העיר סדום, עם כל סלידתו מדרכם שהיא ההפך הגמור ממנו ומדרכיו (מבואר בהעמק דבר, גם בהקדמתו לספר בראשית וגם בפרשת בלעם, על הפסוק “תמות נפשי מות ישרים”).

“צדיק” ו”ישר” – הסבר נוסף

הסבר ידוע אחר הוא, שהתואר “ישר” מתאר את מי שהגיע לדרגה כזו, שהטוב הוא כבר חלק בלתי נפרד ממנו[7]. ניטול לדוגמה אדם הנשמר מאיסור לשון הרע: בתחילת הדרך, אותו אדם נאלץ להיאבק עם עצמו שלא לחטוא, ועליו לכפות את יצרו; אך בהמשך, מגיע אדם לדרגה, שההימנעות מלשון הרע היא כבר חלק מטבעו, והוא סולד מכך. התואר “צדיק” מתייחס לעצם ההליכה בדרך הנכונה, והתואר “ישר” מתייחס להיותה של הדרך הנכונה חלק מטבעו של האדם.

וזהו שנאמר בתהלים (צז, יא) “אור זרוע לצדיק, ולישרי לב שמחה”: אצל הצדיק, האור הוא בבחינת “זרוע”; הוא משול למי שזורע זרע באדמה, שבשלב הראשון אינו נהנה מכך, אלא עושה זאת כי הוא מאמין בצדקת הדרך ובטוב שיצמח ממנו; אך אצל “ישרי לב”, מי שהטוב כבר הפך להיות חלק ממנו, “שמחה”, עצם עשיית הטוב היא שמחה עבורו, כבר כעת הוא זוכה לשמחה אמיתית בעשיית הטוב.

ובכך מתבארים יפה דברי הגמרא במסכת תענית דף טו ע”ב, “אמר רב נחמן בר יצחק… צדיקים לאורה וישרים לשמחה, דכתיב אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה”, ופירש רש”י – “דישרים עדיפי מצדיקים”[8].

[1] יהושע י, יג – “הלוא היא כתובה על ספר הישר”, וכן שמואל ב, א, יח- “ללמד בני יהודה קשת, הנה כתובה על ספר הישר”.

[2] מס’ עבודה זרה, כה ע”א.

[3] כאמור בברכות בלעם – “תמות נפשי מות ישרים” (במדבר כג, י). לפי הגמרא, המילה “ישרים” האמורה כאן מתייחסת לאברהם, יצחק ויעקב.

[4] הרב נפתלי צבי יהודה ברלין, מכונה גם “הנצי”ב מוולוז’ין”; מחבר פירוש “העמק דבר” על התורה.

[5] הקדמת הנצי”ב לספר בראשית פותחת במילים: “זה הספר הנקרא ספר בראשית, נקרא בפי הנביאים ספר הישר, כדאיתא במסכת ע”ז (כ”ה ע”א)…ומפרש ר’ יוחנן, זה ספר אברהם יצחק ויעקב שנקראו ישרים, שנאמר (בברכות בלעם) ‘תמות נפשי מות ישרים’. ויש להבין למה קרא בלעם את אבותינו בשם ישרים ביחוד, ולא צדיקים או חסידים וכדומה. וגם, למה מכונה זה הספר ביחוד בכנוי ישרים…”.

[6] בלשון העולם, מקובל הביטוי “החלק החמישי בשולחן ערוך” (כי השו”ע כולל ארבעה חלקים, אך “החלק החמישי” הוא ההתנהגות הנאותה עם בני אדם, הדרך ארץ שקדמה לתורה).

וכבר אמר אחד האדמור”ים, שיש גם “חלק שישי” לשולחן ערוך, ושאלוהו למה כוונתו, והסביר – החלק החמישי הוא כיצד להתנהג עם בני אדם, והחלק השישי הוא כיצד להתנהג עם כאלה שאינם בני אדם.. (שמעתי).

[7] יש מספר מקורות ברוח הסבר זה – עיין למשל שם משמואל, פורים, ט’.

[8] עיין שם משמואל, פורים, ט: “דהנה בש”ס תענית, לא הכל לאורה ולא הכל לשמחה, אלא צדיקים לאורה וישרים לשמחה, דכתיב ‘אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה’, פירש”י, ישרים עדיפי מצדיקים. נראה הפירוש, דצדיק נקרא מי שבא מעשה לידו וכפה את יצרו וניצל, כענין יוסף הצדיק, אבל ישרים, הוא שנתיישר בו כל עקום, והפך חשוכא לנהורא ומרירא למיתקא, ועל כן, כמו שהצדיק דחה את יצרו ממנו, כן נמי זוכה לאורה להאיר את החושך, אבל עדיין החושך במציאות; אבל ישרים זוכין גם לשמחה, היינו כי כתיב ‘עוז וחדוה במקומו’, והעדר השמחה בא מפאת כחות החיצונים… ועל כן ישרים שהפכו הרע שבהן לטוב, זוכין לשמחה אמיתית”.