נעילת “קרוקס” ביום כיפור

האם איסור נעילת מנעלים ביום כיפור כולל רק נעלי עור? מה דין נעלי ספורט או קרוקס וכד', שאינן מעור אך נוחות ומגינות היטב על הרגל?

שאלה:

האם האיסור ללכת בנעליים ביום כיפור כולל רק נעלי עור? מה דינה של נעל שאין עשויה עור אך היא נוחה ומגינה על הרגל באופן שאין האדם מרגיש שהוא יחף? האם מותר למשל ללכת ב”קרוקס”?

תשובה:

יש בכך מחלוקת: השולחן ערוך (תריד, ב) פוסק, בעקבות הרי”ף והרא”ש במס’ יומא, שהאיסור חל מעיקרו רק על נעלי עור, ולא שום חומר אחר; ומנגד, מביא המשנה ברורה שיש מחמירים גם במנעל שאינו של עור, אם הוא “עשוי כמנעל שלנו והוא מגין על רגל ואינו מרגיש כלל שהוא יחף”.

ומכריע המשנה ברורה במחלוקת זו כך – אין למחות ביד המקלים, כי מעיקר הדין יש לסמוך על השו”ע ועוד אחרים, המקלים. אך יחד עם זאת, “מי שאפשר לו נכון להחמיר בזה”, כלשונו[1].

דברים אלה של המשנה ברורה (שמעיקר הדין מותר ואין למחות, אך מי שאפשר נכון להחמיר) נפסקו להלכה על ידי רבים מפוסקי ומחברי דורנו. ובהתאם לכך כותבים המחברים גם ביחס ל”קרוקס”, שהם בכלל הפסיקה הנ”ל [כי הם אינם עשויים מעור, אך הם נוחים ומגנים על הרגל ואין האדם מרגיש את הקרקע וכו’ (אציין שאני עצמי איני מרגיש כ”כ את הנוחות הגדולה בקרוקס.. ובוודאי קשה בעיני להשוותן לנעליים של ממש, אך בטלה דעתי..]. וכך מסכם הרה”ג אופיר מלכא בספרו “הליכות מועד”, עמ’ רנט-רס: “ולעניין הלכה, מעיקר הדין מותר לנעול נעלי קרוקס וכד’ משום שאינם מעור אע”פ שלא מרגישים בהם את קושי הקרקע ודעת מרן השו”ע ורוב האחרונים, דאין הדבר תלוי אם הוא מתענג בנעילת הנעל או לא, אלא אם נקרא נעל וכנ”ל. ומכל מקום המחמיר לנעול נעליים דקיקות (כגון גרביים) שמרגישים בהם את קושי הקרקע, תבוא עליו ברכה…“, עיין שם עוד.

כך כאמור כותבים ופוסקים המחברים בני זמננו; אך אציין  שראיתי בספר “הליכות שלמה” בשם ר’ שלמה זלמן אוירבך, שבזמננו יש להקל לא רק מעיקר הדין, אלא אף לכתחילה, עיין הערה[2].

 

ולסיכום: לפי המשנה ברורה, וכך גם מובא על ידי מרבית הפוסקים בני זמננו, הדבר מותר מעיקר הדין, ואין למחות ביד המקילים, ועם זאת “נכון להחמיר”. ואילו הגרש”ז אוירבך פוסק להקל אף לכתחילה.

[ויש להעיר, כי הפסקי תשובות, בשם הגר”מ שטרנבוך, מחמיר לאסור אם מדובר בנעליים שרגיל ללכת בהן כל השנה, עיין שם. באחרונים אחרים ובפוסקי זמננו לא ראיתי כך, והם אינם כותבים כלל חומרה זו, וצ”ע].

 

[1] בשולחן ערוך (סימן תריד סעיף ב) מבואר שרק נעל עור אסורה: “אסור לנעול סנדל או מנעל של עור… אבל של גמי או של קש, או של בגד או של שאר מינים, מותר…”. ומסביר המשנה ברורה ס”ק ה, “דכל שאינו של עור, אינו נקרא מנעל אלא מלבוש”.

אך ממשיך המשנה ברורה, שיש מחמירים כאשר הנעל היא כזו שאין האדם מרגיש כלל את היותו יחף: “יש מחמירין שלא לצאת במנעל העשוי מלבדים, ועשוי כמנעל שלנו והוא מגין על רגל ואינו מרגיש כלל שהוא יחף, ולאו בכלל עינוי הוא”.

ומכריע המשנה ברורה, שמעיקר הדין הדבר מותר ואין למחות ביד המקלים, אך מי שאפשר לו, נכון להחמיר בזה: “והנה, אף שאין למחות ביד המקילין, אחרי שהשולחן ערוך ורוב אחרונים מקילים בזה, מכל מקום מי שאפשר לו, נכון להחמיר בזה ולילך באנפלאות של בגד כנהוג”.

[ויש דעה נוספת המובאת שם במ”ב, שלפיה האיסור אמנם על נעלי עור, אך עץ דינו כעור. ומשמע מדברי המ”ב שמה שכתב “נכון להחמיר” מתייחס גם לכך. לא נכנסתי לזה כ”כ כי הדבר פחות מעשי במציאות ימינו].

[מניין נובעות כל השיטות הללו? במסכת יומא דף עח ע”ב, מבואר שכמה אמוראים הלכו במנעלים שאינם של עור אלא עשויים מגומי, כפות תמרים, עשבים וכו’. אך הגמרא הקשתה עליהם ודחתה אותם, מכוח ברייתא שעולה ממנה שגם מנעל מעץ נחשב למנעל לגבי יו”כ. ומשמע שלמסקנת הגמרא, לא רק נעל עור אסורה. וכך אכן דעת רש”י והרז”ה שם, שלמסקנת הסוגיה, לא רק עור אסור (רש”י סובר שמשמעות ההרחבה היא, שעץ דינו כעור; והרז”ה מחמיר אף יותר, שמסקנת הגמ’ היא להרחיב את האיסור לכל נעל מכל חומר, למעט כריכת סודר סביב הרגל;  שאינו כמנעל כלל; ושיטה נוספת היא שיטת ה”פנים מאירות”, חלק ב סימן כח, שהאיסור אינו תלוי בסוג החומר, אלא הדבר תלוי אם האדם מרגיש את הקרקע בהליכתו, והאיסור הוא על כל מנעל שאין מרגישים בו את הקרקע). מנגד, ישנה שיטת הרי”ף הרא”ש, שרק עור אסור, ולא שום חומר אחר. ואמנם פסיקה זו נראית לכאורה נגד מסקנת הסוגיה הנ”ל ביומא, אך כבר ביאר שם הרמב”ן ב”מלחמות”, שראשונים אלה פוסקים כדעת רבי יוחנן בן נורי המובא שם בסוגיה, ולפיה עץ אינו נחשב מנעל, ולכן הוא טהור מלקבל טומאה, עיין שם. כאמור, בסופו של דבר פוסק השו”ע כרי”ף והרא”ש, שדווקא עור אסור, ועל כך כותב המ”ב שמעיקר הדין ניתן להקל כך, שהרי זו פסיקת השו”ע, אך מי שאפשר לו, נכון להחמיר כשיטת הפנים מאירות שהובאה לעיל, ולפיה אסור לילך בכל מנעל המגן היטב על הרגל ואין מרגישים בו את הקרקע (וכן מזכיר המשנה ברורה גם את שיטת רש”י, שעץ דינו כעור, ומשמע שגם על זה נאמר במ”ב שנכון להחמיר, אך כאמור אין זה כ”כ מעשי)].

[2] כך מובא בשם גרש”ז אוירבך בהליכות שלמה (על מועדים), פרק ה סעיף יז: “מנעלים שאינם של עור, אף על פי שהם נוחים ביותר, המנהג לילך בהם לכתחילה“. ובהערות שם, אות לא, מבואר כך: “ואע”פ שיש מחמירים שלא לילך בהם מפני שהם נוחים ואין בהם עינוי כ”כ, כמבואר במ”ב תריד סק”ה [עיי”ש דאם אפשר נכון להחמיר], כיוון שאנו כאיסטניסים לעניין זה, לא נהגינן חומרא בדבר“.

[ונראה שכוונת הדברים היא, שבזמננו הדורות נחלשו יותר, ולכן יש לצרף במידה מסוימת את ההיתר הכללי המבואר ברמ”א, תריד, ד; שם מבואר, שאדם שנועל נעליים משום שירדו גשמים והוא איסטניס וקשה לו ללכת שם ללא נעליים, הדבר מותר (ומסביר שם המ”ב, שמדובר באדם מצונן, או איש חלש שהדבר עלול להזיק לבריאותו). וקצת צ”ב הדמיון].

Print Friendly, PDF & Email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אהבתם? שתפו!

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

רוצים לקבל עדכונים שוטפים על לימוד חדש?

הירשמו עכשיו לרשימת התפוצה שלנו!