“לא ראיתי צדיק נעזב”?

כיצד הפסוק מתהלים הנאמר בסוף ברכת המזון, "ולא ראיתי צדיק נעזב" מתיישב עם מציאות צדיק ורע לו?
נדר
image_printהדפסה - print

שאלה:

בסוף ברכת המזון אנו אומרים את הפסוק בתהלים (לז, כה) “נער הייתי, גם זקנתי, ולא ראיתי צדיק נעזב, וזרעו מבקש לחם“.

לפי פשט הדברים, דוד המלך אומר שבכל חייו לא ראה מעולם צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם. ולכאורה אין הדבר מתיישב עם המציאות הקיימת, שבה לעתים יש “צדיק ורע לו”.

[ואפילו משה רבינו בעצמו הקשה לקב”ה, מפני מה יש צדיק ורע לו וכו’, כמבואר במסכת ברכות דף ז ע”א].

ועוד יותר קשה, שהגמרא במסכת יבמות דף טז מוסיפה, שלא דוד המלך בעצמו אומר פסוק זה (כי לא היה כה זקן כדי לומר “נער הייתי גם זקנתי”), אלא הוא אמר פסוק זה בשם “שר העולם” (כביכול “שר ההיסטוריה” מביט בעולם ואומר שלאורך כל השנים, מעולם לא ראה צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם). ואם כך הרי שמתגברת הקושיה, וכי לאורך כל ההיסטוריה מעולם לא היה צדיק ורע לו?!

תשובה:

נאמרו על כך מספר תשובות (עיין הערה[1]), ובחרתי להביא כאן תשובה יפה שראיתי לאחרונה, מאת חנן פורת ז”ל[2].

תמצית דבריו היא, שהמילים “נער הייתי גם זקנתי ולא ראיתי”, אינן באות לומר “מעולם לא ראיתי”; אלא באות לומר, שהמתבונן בדברים מפרספקטיבה של זקנה, דהיינו, במבט ארוך טווח וארוך שנים (בשונה מהמתבונן במבט קצר טווח על פני תקופה מצומצמת), רואה שהמציאות הקשה שבה צדיקים סובלים ולרשע טוב, יכולה להתקיים לטווח קצר, משיקולים אלוקיים, אך לעולם אין לה קיום לטווח ארוך ולאורות דורות. בטווח הארוך, סוף הטוב תמיד לבוא (לצדיק או לזרעו אחריו), ואין אדם מפסיד בגלל מעשים טובים.

ובלשונו:

 “הקושי הגדול בפסוקים אלה אינו נעוץ בהבנתם כפשוטם, אלא בסתירה הקיימת בפועל בין האופטימיות ‘הנאיבית’ הנסוכה עליהם לבין המציאות המרה הטופחת על פנינו ומלמדת כי פעמים רבות: ‘צדיק – ורע לו, רשע – וטוב לו’ (ברכות, דף ז ע״א). האומנם לא היה מודע לכך דוד המלך שידע בימי חייו סבל וייסורים, והאם לא מודעים אנחנו לכך מני קדם ועד היום? כיצד אפוא יכולים אנו לומר פסוקים אלה בלב שלם ועוד לשבצם בסוף ברכת המזון בכל סעודה, ללא תהייה?

שנים רבות התחבטתי בשאלה זו, והנה האיר ה’ את עיני ונתקיים בי “גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ” (תהלים קי”ט, יח).

את הפסוק “נַעַר הָיִיתִי גַּם זָקַנְתִּי” נוהגים לפרש כביטוי למציאות מתמשכת שאינה פוסקת מנערות ועד זקנה, כלשון המצודות: ‘בנערותי ובזקנותי הסתכלתי לראות הנעשה בצדיק ולא ראיתיו להיות נעזב…’

ברם, דומה שפסוק זה מגמתו לבטא מסר שונה ואף מהופך לפירוש המקובל:

– אילו הייתי רק נער – אומר כביכול דוד המלך בשם ‘שר העולם’ – הייתי באמת יכול להיות סבור שצדיק ורע לו ורשע וטוב לו והרי הדבר בבחינת מעוות שלא יוכל לתקון.

אבל בפרספקטיבה של ‘נער הייתי גם זקנתי’, דהיינו במבט ארוך טווח של דור ואף דורות, יודע אני בוודאות שסוף האמת והטוב להתגלות, וגם אם נעזב הצדיק לפי שעה בשל שיקולים אלוקיים עמוקים שאינם ממהרים לשלם גמול טוב כאן ועכשיו, הנה ‘סוף הטובה לבוא בגללה’ (כדברי הרמב״ם, הלכות תשובה, י) וזרעו של אותו צדיק יזכה לגמול הראוי לו בבחינת ‘עֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְו‍ֹתָי’ (שמות כ’, ה).

נמצא אפוא שהביטוי “נַעַר הָיִיתִי גַּם זָקַנְתִּי” בא לחדד את הניגוד בין מי שרואה את הדברים כנער שהכל סובב אותו כאן ועכשיו לבין ‘שר העולם’ הזקן שיודע להתבונן בתהליכי גאולת העולם במבט ארוך טווח.

פסוק זה הולם להפליא את הפסוקים שקדמו לו: ‘מֵה’ מִצְעֲדֵי גֶבֶר כּוֹנָנוּ, וְדַרְכּוֹ יֶחְפָּץ. כִּי יִפֹּל לֹא יוּטָל כִּי ה’ סוֹמֵךְ יָדוֹ’ (כג-כד). גם מפסוקים אלה אנו למדים שאכן יכול הצדיק ליפול לפי שעה ואף לסבול ייסורים קשים, אך גם אם יפול לא יוטל, דהיינו: לא תהיה לו נפילה מוחלטת שאין לאחריה תקומה. או בלשוננו: אף פעם לא יוכה מכת נוק-אאוט.

דומה שהמאמץ פירוש זה יוכל לגלות אור חדש בסיום ברכת המזון ולומר בשם ‘שר העולם’ בלב שלם: ‘נַעַר הָיִיתִי גַּם זָקַנְתִּי וְלֹא רָאִיתִי צַדִּיק נֶעֱזָב, וְזַרְעוֹ מְבַקֶּשׁ לָחֶם'”.

ולמעשה דברים אלה הם ברוח פירוש המלבי”ם במקום[3].

 

[1] הרד”ק כותב, שאמנם יש צדיק ורע לו, אך יש גבול לכך, ולא יחסר לו המינימום הנצרך. ולכן לא נאמר “לא ראיתי צדיק ורע לו”, אלא “לא ראיתי צדיק נעזב“, עזיבה ממש. ובלשון רד”ק: “לא ראיתי צדיק נעזב, לגמרי… אף על פי שיבוא לו חסרון לא יבוא לו חסרון רע כמו שיבוא לרשע. ונעזב, הוא שיחסר לו לחם ושמלה”.

והמלבי”ם מיישב, שהדגש הוא על “וזרעו מבקש לחם“. כלומר, לצדיק עצמו יכול שתבוא רעה, אך לאורך זמן, מעשי הצדיקים יביאו ברכה לזרעם, ומעשי הרשעים יביאו קללה לזרעם. ובלשונו: “נער הייתי גם זקנתי, ובחנתי תולדות הימים ולא ראיתי שיהיה הצדיק נעזב עד שזרעו יהיה מבקש לחם, כי לא ייעזב לעולם; ואם לא הצליח הוא, יצליחו בניו”,

[וממשיך המלבי”ם ומבאר לפי זה גם את שאר הפסוקים הסמוכים שם בתהלים לז (“כל היום חונן ומלווה” וכו’): “כי ראיתי את הצדיק אשר ‘כל היום חונן ומלוה’ (פסוק כו) עד שנעשה עני על ידי כך, ובכל זאת ‘זרעו לברכה’ (שם) ותשוב ההצלחה ביד בניו, וצדקת אביהם תהיה ברכה לבניו; ולכן ‘סור מרע ועשה טוב’ (פסוק כז) ואל תדאג על רעת הזמן ותהפוכותיו, רק [=אלא] ‘שכן לעולם’ (פסוק כז), בשלוה ובטחון, ‘כי ה’ אוהב משפט’ (פסוק כח), כי אחר שה’ משגיח בעולם בודאי יעשה משפט, ומזה מבואר ש’לא יעזוב את חסידיו’ (פסוק כח), שזה נגד המשפט והצדק, ובודאי ‘לעולם נשמרו’ (פסוק כח) מן ההשגחה, ואם כן יחויב מהמשפט הא-להי ושמירתו את חסידיו, ש’זרע רשעים נכרת’ (פסוק כח) ו’צדיקים יירשו ארץ’ (פסוק כט), שהם יהיו לבסוף היורשים של זרע רשעים הנכרתים והם ישכנו על הארץ לעד; ואם כן, הצלחת הרשע ועשרו הוא שיכין עושר ונכסים אל הצדיקים יורשיו, והם יצליחו לבסוף וההצלחה תשאר בידם לנצח”].

[2] במאמרו “במבט של זקן” (לחצו כאן).

[3] ר’ בהערה 1.

image_printהדפסה - print
Print Friendly, PDF & Email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אהבתם? שתפו!

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

רוצים לקבל עדכונים שוטפים על לימוד חדש?

הירשמו עכשיו לרשימת התפוצה שלנו!