לדברי תורה כלליים על פרשת קורח לחצו כאן
אחד הדברים הבולטים והמזדקרים מיד לעין בפרשת קורח, הוא תגובתו הקשה של משה לקריאת התגר נגדו. האדם שמתואר בתורה כ”עניו מאוד מכל האיש אשר על פני האדמה” (במדבר יב, ג) שומע את טענות קורח ועדתו ומיד “נופל על פניו” ונושא תפילה נגדם.
הדברים לכאורה מתמיהים. אם ליריבך יש טענות, בין אם צודקות ובין אם מופרכות, הדרך להוציא את האמת לאור היא להתמודד עם הטענה. ניתן להתווכח בתקיפות, או להסביר בנועם, אך אין מקום לכאורה לתגובה כה קיצונית, המגלה אפס סובלנות כלפי טענות הזולת.
הרב יונתן זקס ז”ל (במאמרו “דתן, אבירם והבי.די.אס” – לחצו כאן לצפיה) מסביר זאת כך: כידוע, חז”ל מבחינים בין “מחלוקת לשם שמים” לבין “מחלוקת שאינה לשם שמים” (משנה, אבות, ה, יז). בעומק הדברים, מחלוקת לשם שמים היא מחלוקת על האמת, וזו גם מטרתה – חתירה וחיפוש אחר האמת. לעומת זאת, מחלוקת שאינה לשם שמים אינה מחלוקת על האמת, אלא מחלוקת על הכוח. האמת נדחקת לשוליים, ומטרת החולק או החולקים היא השגת כוח ושררה.
כשקורח ועדתו משתמשים בתיאור המופרך שארץ מצרים היא “ארץ זבת חלב ודבש”(!), מבין משה מיד שלא האמת עומדת לנגד עיני קורח, והמחלוקת אינה “לשם שמים”: טיעון כה מטופש ומופרך, שלפיו כור העבדים במצרים הוא ארץ “זבת חלב ודבש”, כנימוק נגד מנהיגותו של משה, הוא טיעון שיכול לבוא רק מאדם שהאמת אינה לנגד עיניו. לא האמת מעניינת אותו, אלא הכוח, והוא ישתמש לשם השגתו בכל טיעון או תיאור העומד לרשותו, כשהעובדות אינן מבלבלות אותו. מה”נימוקים” ששימשו את קורח, הסיק משה שתחת המסווה של “כל העדה כולם קדושים” מסתתר אדם שבסך הכול מבקש ליטול את כוח השלטון לידיו ולמלוך בעצמו.
את ההבדל בין סוגי המחלוקות מסכם הרב זקס בלשון יפה, כך:
“מהו אם כן השוני בין מחלוקת קורח ושותפיו למחלוקת שבין בית הלל לבית שמאי? רבינו יונה הציע הסבר פשוט. מחלוקת לשם שמים היא מחלוקת על האמת. מחלוקת שאיננה לשם שמים היא מחלוקת על הכוח. זהו הבדל עצום. בויכוח שמטרתו היא בירור האמת, המנצח מנצח, אבל גם המפסיד מנצח. כי תבוסה מפני האמת היא התבוסה היחידה שהיא גם ניצחון. היא מגדילה את המובס. הוא לומד דבר שלא ידע קודם לכן. בתחרות על כוח, לעומת זאת, המפסיד מפסיד, וגם המנצח מפסיד…”.
בויכוח על הכוח, המנצח מקטין את יריבו לא באמצעות האמת אלא באמצעות כוח, ובעומקם של דברים הוא מקטין גם את עצמו, ומגביר את הבוז והטינה כלפיו.
*
במאמר נוסף שלו, (“איך לא לנהל מחלוקת” – לחצו כאן לצפיה) המתייחס גם הוא לפרשת קורח, מנתח הרב זקס ז”ל את המניע העמוק של קורח ועדתו ומסביר את הקשר בין המניע לבין מהות טענותיהם נגד משה. וכך הוא כותב שם:
“כלל גדול הוא: אם רצונכם לדעת מה רוצים אנשים ממורמרים, בדקו במה הם מאשימים אחרים; זהו הדבר שהם רוצים לעשות בעצמם. כך, למשל, לאורך מאות שנים האשימו אימפריות שונות את היהודים שהם רוצים לשלוט בעולם. לאמיתו של דבר, היהודים אף פעם לא רצו לשלוט בעולם; להבדיל מכל ציוויליזציה מאריכת-ימים אחרת, הם מעולם לא הקימו אימפריה ולא ניסו לעשות זאת. אותם אנשים שהטיחו ביהודים האשמה זו היו בני אימפריות שהחלו להתפורר. הם רצו לשלוט בעולם, אבל ידעו שלא יוכלו – ועל כן ייחסו תאווה זאת ליהודים. זהו תהליך פסיכולוגי הידוע בשם פיצול-והשלכה, והוא הרכיב החשוב ביותר בהבנת האנטישמיות...
המורדים רצו את הדבר שהם ייחסו למשה ולאהרן. הם רצו להתנשא על קהל השם ולהשתרר עליו גם השתרר. הם רצו כוח. הם חפצו להיות מנהיגים בסגנון כוחני שאינו מוכר בתורה, המנוגד באורח קוטבי לערך הענווה שמשה גילם.
ומה עושה מי ששואף לכוח? תוקף לא את הדבר אלא את הדוור: את השליח. מנסה להרוס את מעמדם ואת אמינותם של יריביו. מנסה להשתיק אותם. ולכך אכן חתרו קורח ושותפיו.
באופן גלוי, הם עשו זאת כשהאשימו את משה שהוא מתנשא מעל העדה, שהוא הופך את מנהיגותו לשררה. מתשובתו של משה אפשר להסיק שהם טענו טענות נוספות… אפשר להבין שהם האשימוהו גם כך שבדה מליבו הנחיות או מצוות וייחס אותן לא-ל.
המרתיחה שבכל טרוניות השווא היא זו של דתן ואבירם, ‘הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר…’ (שם יג)…הצגת בית-העבדים המצרי כארץ זבת חלב ודבש, הכינוי שמשה ייחד לארץ ישראל, הייתה שקרנות במצח נחושה, אבל הם ידעו שאם יחזרו על השקר די הצורך בזמן הנכון יימצא מי שיאמין…
מטרתם, ככל שאנו יכולים להקיש מן הכתוב, הייתה לפגוע באמינותו של משה ובשמו הטוב ולהעלות בקרב העם ספק במהימנות נבואתו וביושרו – כך שלא יוכל להמשיך ולהנהיג את העם, או לפחות ייאלץ להיכנע לדרישות המורדים. כאשר תאוות השררה היא הכוח המניע, האמת איננה נר לרגליים אלא מרמס להן“.
עד כאן ציטוט דברי הרב זקס ז”ל. למאמר המלא, לחצו כאן
Photo by Ricardo Gomez Angel on Unsplash