שאלות
א. האם מותר לטלטל מוקצה, כשהאדם אינו נוגע במוקצה ישירות, אלא באמצעות דבר אחר (כגון לטאטא דבר מוקצה באמצעות מטאטא, מקל וכו’)?
ב. האם מותר לטלטל מוקצה ברגלו, או בשינוי אחר מהדרך הרגילה?
תשובות:
א) טלטול מוקצה כשאינו נוגע במוקצה ישירות אלא באמצעות דבר אחר:
טלטול מוקצה באופן שאינו נוגע במוקצה ישירות, אלא באמצעות דבר אחר כגון מקל או מטאטא וכו’, נקרא בש”ס ובפוסקים בשם “טלטול מן הצד”;
טלטול באופן זה מותר בכל סוגי המוקצה. אך יש לכך תנאי אחד: שמטרת הטלטול היא סילוק המוקצה.
למשל, מותר לאדם לטאטא את רצפת החדר שהוא משתמש בו, גם אם מטלטל דברי מוקצה דרך טאטואו. וכן, מוקצה שנפל או נשכח על השולחן, והוא צריך את השולחן, מותר לנער המפה או לגרור את המוקצה באמצעות סכין (שו”ע, או”ח, שיא, ח; הדוגמאות מספר שמירת שבת כהלכתה, מהדורת תש”ע, פרק כב, ס’ לז-לח).
[וכשפועל באופן זה של “טלטול מן הצד”, הדבר מותר בכל סוגי המוקצה, גם באותם סוגי מוקצה שלגביהם ראינו בהלכה הקודמת שאין להזיזם באופן הרגיל לשום מטרה].
לעומת זאת, אם מטרת הטלטול אינה לסלק את המוקצה מכאן, אלא “מטרה חיובית”, דהיינו, שמזיז את המוקצה כדי לשמור עליו, או כדי להשתמש בו, אזי העובדה שהטלטול הוא “מן הצד” אינה מתירה את הטלטול.
ב) טלטול מוקצה ברגלו או בשינוי אחר מהדרך הרגילה:
כעת נדון באופן אחר של הזזת מוקצה, והוא, שמטלטל המוקצה ברגלו, או באברי גופו בצורה משונה מהדרך הרגילה.
[נציין שגם טלטול כזה נקרא לעתים בפוסקים “טלטול מן הצד”, אך בדרך כלל רגילים הפוסקים לקרוא לו בשם “טלטול בגופו”, או “טלטול כלאחר יד”].
טלטול באופן זה מותר בכל מקרה, תהיה אשר תהיה מטרת הטלטול, אפילו כדי לשמור על המוקצה עצמו! ולמשל, אם אדם רואה בשבת כסף על הרצפה, מותר לטלטלו ברגלו כדי להסתירו (ולזכות בו במוצ”ש).
וכך מסכם השמירת שבת כהלכתה, כב, לו: “מותר לטלטל דבר מוקצה שלא כדרך שמטלטלין אותו בימות החול, כגון על ידי נשיפה, או דחיפה ברגל, או במרפק, וכן באחורי ידיו או באצילי ידיו. והוא הנקרא בשם ‘טלטול בגופו’, או ‘טלטול כלאחר יד’. טלטול זה מותר אפילו כשמטלטלו לצורך הדבר המוקצה עצמו, כגון מטבע או שטר כסף שמצאם ברחוב, שמותר לדוחפם ברגל על מנת להסתירם כדי לזכות בהם לאחר צאת השבת“. דברים אלה של השמירת שבת כהלכתה יסודם בשו”ע כפי שהתפרש על ידי המשנה ברורה[1].
ונציין שאמנם החזו”א חלק על המשנה ברורה בעניין זה, אך השמירת שבת כהלכתה מקבל כאמור את דעת המ”ב[2].
[1] וזו לשון השו”ע (שיא, ח): “וטלטול בגופו, אפילו לצורך דבר האסור, מותר” (ומסביר שם המשנה ברורה, “פירוש, שאינו נוגע בידו, כי אם בגופו, או בשאר אבריו, מקילינן בו יותר משאר טלטול מן הצד, ועל כן מותר אפילו לצורך דבר האסור“). השו”ע ממשיך ומדגים זאת בדין הבא: אם יש קש על המיטה, שהוא מוקצה (כי לא מדובר שייעד את הקש לשכיבה אלא להסקה), מותר לאדם לנענעו בכתפיו כדי שיהיה רך לשכב עליו, כי אמנם מטלטל את הקש, אך אין זה טלטול בידיו אלא בגופו (דברים אלה של השו”ע נסמכים למעשה על המשנה בשבת דף קמא ע”א, ועל דברי הרא”ש בפרק שלישי סימן יט, אשר גם הוא מדייק כך ממשנה זו). ועל פי האמור כותב המשנ”ב (סימן שח, ס”ק יג): “איתא בסימן שיא סעיף ח, דטלטול מוקצה בגופו אפילו לצורך דבר המוקצה, מותר, דזה לא נקרא טלטול כלל. ולפי זה, אם מונח איזה דבר מוקצה על הארץ, מותר לדחפו ברגליו כדי שלא יבוא להפסד“.
[2] לדעת חזו”א, אסור לטלטל מוקצה בגופו. לשיטתו, מה שהותר טלטול קש שעל המיטה כדלעיל, זהו דווקא משום שאינו עושה כלל בצורת טלטול אלא בדרך שכיבה, אך בדרך טלטול כגון שדוחפו ברגלו, החזו”א אוסר. דברי החזו”א מובאים בשש”כ בהערת שוליים פ”ז, אך הוא אינו פוסק כמוהו, אלא כמ”ב. בשלהי הספר שמירת שבת כהלכתה, מובאת הערה ארוכה מאוד בשם גרש”ז אויערבך, המאריך בראיות נגד שיטת החזון איש.