שאלה:
כידוע, כאשר הזמן דוחק ואין פנאי להתפלל תפילה מלאה (שמונה עשרה וחזרת הש”ץ מלאה), נוהגים שמתחיל החזן מיד שמונה עשרה בקול (בלי תפילת לחש קודם) ואומר עד ה-אל הקדוש ומשם ממשיך בלחש (לפירוט בעניין זה לחצו כאן).
נשאלת השאלה לגבי הציבור עצמו, האם ישתקו עד שהחזן מגיע ל”הא-ל הקדוש” ואז יתחילו שמונה עשרה, או שמא יתפללו עם החזן במקביל?
התשובה בקצרה:
אם הזמן אינו דחוק כל כך, ישתקו הציבור ויקשיבו עד שמגיע הש”ץ ל”הא-ל הקדוש”, ורק לאחר שהגיע הש”ץ ל”הא-ל הקדוש” וממשיך משם לפי הסדר, אז הציבור מתחיל שמו”ע מהתחלה.
אך אם הזמן דחוק מאוד, אזי יכולים הציבור לנהוג כאפשרות הראשונה, ולהתפלל עם הש”ץ במקביל ממש (היינו, כשהחזן אומר עד “הא-ל הקדוש” יתפללו עמו בלחש, ואח”כ ימשיכו).
התשובה ביתר הרחבה:
הרמ”א, אורח חיים, קכד, ב, כותב שהציבור אינו צריך לשתוק עד שמגיע החזן ל”הא-ל הקדוש”, אלא יכול להתפלל במקביל לחזן (“…אם הוא שעת הדחק, כגון שירא שיעבור זמן התפילה, יכול להתפלל מיד בקול רם, והציבור מתפללין עמו מילה במילה בלחש עד לאחר הא-ל הקדוש”).
[ועוד מוסיף הרמ”א, “וטוב שיהיה אחד לכל הפחות שיענה אמן אחר השליח ציבור”. כלומר, על אף שהציבור בכללותו רשאי כאמור להתפלל עם הש”ץ, טוב שיהיה לפחות אדם אחד שלא יתפלל עם הש”ץ אלא ינהג כבחזרת הש”ץ רגילה, שיקשיב ויענה אמן].
אך המשנה ברורה מגביל את דברי הרמ”א הללו- “ואם אין השעה דחוק כל כך, לא יתחילו הציבור, רק לאחר שאמר הש”ץ ‘הא-ל הקדוש'”. כלומר, יש ליישם את דברי הרמ”א רק כשהשעה דחוקה ממש, אך כשאין השעה דחוקה כל כך, יקשיבו הציבור לש”ץ עד שמגיע ל”הא-ל הקדוש”, ורק אז יתחילו שמונה עשרה.
[נושאים קרובים: מתי מתפללים תפילה קצרה, ומדוע בישיבות מתפללים מנחה קצרה אף שלא בשעת הדחק – לחצו כאן]