אמירת ברכו בסוף התפילה – בכל יום? הסבר חילוקי המנהגים

יש נוהגים לומר "ברכו" בסוף התפילה בכל יום, ויש נמנעים מכך בימים שקוראים בהם בתורה כגון שבת ושני וחמישי. מה פשר המנהגים ומה ההלכה?
image_printהדפסה - print

שאלה:

יש מניינים שבהם אומרים תמיד בסוף התפילה “ברכו את ה’ המבורך”, ויש מניינים הנוהגים שבימים מסוימים אין אומרים (שבת, וכן ימי שני וחמישי שקראו בהם בתורה). מהי ההלכה בעניין? האם אכן יש ימים שבהם אין לומר “ברכו” בסוף התפילה?

התשובה בקצרה:

  • אכן, מנהג נפוץ הוא, לא לומר “ברכו” בסוף התפילה בימים שיש בהם קריאת התורה, דהיינו, שבת, וכן שני וחמישי. וטעם מנהג זה מבוסס על דברי השו”ע, הרמ”א והמשנה ברורה, מהם עולה שכל הסיבה הכללית לומר “ברכו” בסוף התפילה, היא רק משום שייתכן שיש אנשים שאיחרו לתפילה ולא שמעו את ה”ברכו” הקבוע שלפני ברכת “יוצר אור”; ולכן, בימים שבהם יש להניח שגם המאחרים כבר שמעו “ברכו” (שהרי יש קריאת התורה בימים אלה), אין סיבה לומר “ברכו” בסוף התפילה. ולכן, לפי מנהג זה, אין אומרים.
  • אך לעומת זאת יש נוהגים על פי האר”י, שאומרים “ברכו” בסוף התפילה גם בימים אלה, כי לאמירת “ברכו” זו יש כוונות מיוחדות, כך שיש לאומרה גם בהנחה שכולם כבר שמעו “ברכו”.
  • מנהג אחרון זה (שכן אומרים ברכו גם בימים אלה) התקבל אצל הספרדים ואצל חלק מהחסידים.
  • נמצא, שהדבר תלוי בחילוקי מנהגים, ולכל מנהג יש על מה שיסמוך.

התשובה ביתר הרחבה:

השולחן ערוך כותב (באורח חיים, קלג, א), שבשבת אין אומרים “ברכו” בסוף התפילה. והרמ”א מסכים לדבריו ומבאר, שהטעם הכללי לאמירת “ברכו” בסוף התפילה הוא רק מהחשש שמא יש יחידים בבית הכנסת שלא שמעו ברכו קודם לכן (היינו, שלא היו כשהש”ץ אמר את ה”ברכו” הקבוע לפני ברכת יוצר אור), ובשבת אין חשש כזה. ומדוע בשבת אין חשש כזה? הרמ”א עצמו מסביר, שבשבת מן הסתם הכל מגיעים לבית הכנסת קודם “ברכו”, ונמצא שכבר שמעו “ברכו”; ומוסיף על כך המשנה ברורה, שיתרה מזו, אפילו אם במקרה יש מי שהגיע אחרי “ברכו”, הרי בוודאי כבר שמע “ברכו” כמה פעמים בקריאת התורה. נמצא, בכל אופן, שעל פי השולחן ערוך, הרמ”א והמשנה ברורה, אין אומרים “ברכו” בסוף התפילה בשבת.

נימוק זה של השו”ע, הרמ”א והמשנה ברורה, שייך כמובן לא רק בשבת, אלא בכל יום שיש בו קריאת התורה (כמו שני וחמישי). ולכן, על אף שהם עצמם לא דיברו במפורש על שני וחמישי אלא רק על שבת, כתבו כמה מהפוסקים האחרונים (לוח ארץ ישראל לגאון רבי יחיאל מיכל טוקצינסקי, וכך נהג החזון איש- עיין פסקי תשובות, קלג, הערה 2), שבכל יום שיש בו קריאת התורה, כמו שני וחמישי, גם אז אין לומר “ברכו” בסוף התפילה בדיוק מאותו טעם, שכבר שמעו “ברכו” בקריאת התורה.

וכך אכן נוהגים רבים, שבכל יום שיש בו קריאת התורה, אין אומרים “ברכו” בסוף התפילה, כי סומכים על כך שכבר שמעו כולם קודם לכן.

אך מנהג הספרדים (כמובא בכף החיים ועוד- עיין בפסקי תשובות, הערה 5), ובעקבותיהם נמשכו החסידים, הוא שכן אומרים ברכו בסוף התפילה גם בימים שיש בהם קריאת התורה, לרבות שבת, וזאת על פי קבלה מהאר”י, שבאמירת “ברכו” שבסוף התפילה יש כוונות מיוחדות, ואין מטרתה היחידה רק להוציא ידי חובה את היחידים שלא שמעו ברכו (ועיין בפסקי תשובות הערה 5, בשם שולחן הטהור, שהדברים הנ”ל נכונים לחסידים שבארץ ישראל, כי החסידים שבחו”ל אינם נוהגים כלל לומר ברכו אחר התפילה).

ולסיכום, הדבר תלוי בחילוקי מנהגים, ולכל מנהג יש על מה שיסמוך.

 

קרדיט צילום: ד”ר אבישי טייכר, מתוך אתר פיקויקי

 

image_printהדפסה - print
Print Friendly, PDF & Email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אהבתם? שתפו!

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

רוצים לקבל עדכונים שוטפים על לימוד חדש?

הירשמו עכשיו לרשימת התפוצה שלנו!