איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם, למעול מעל בה’ (ה, ו)
כמבואר ברש”י, פסוקים אלה עוסקים בדינו של אדם שגזל ממון מן הגר (ולאחר מכן הוסיף חטא על פשע ונשבע לשקר, שלא גזל, אך לבסוף התוודה ששיקר וגזל, ובא לכפר על כך); ובאים הפסוקים לומר שאם מת הגר בלי קרובי משפחה (דבר שייתכן רק בגר, שהרי בישראל רגיל, תמיד יהיו היכן שהוא קרובי משפחה), וכעת אין לגזלן למי להחזיר את הכסף (דהיינו, את סכום הקרן שגזל בתוספת חומש שצריך לשלם על שנשבע לשקר), עליו לשלם את הכסף לכהנים בבית המקדש[1].
אך לפי זה צריך הסבר, מדוע לשון הפסוק היא “למעול מעל בה’“, הרי לא מדובר באדם שמעל בנכסי הקדש, אלא באדם שגזל את חברו, הגר (והלשון “למעול מעל בה'” מתאימה יותר למעילה בהקדש וכיוצא בזה).
ובאמת מחמת קושי זה, יש מסבירים (וכך מבאר הרמב”ן) שה”מעילה בה'” הנזכרת כאן מתייחסת לשבועת השקר שבאה לאחר הגזלה (שהרי הפסוקים מתייחסים לאדם שגזל, ולאחר מכן גם נשבע לשקר, והודה, וכעת בא לכפר, והוא מתלבט להיכן להחזיר את הקרן של הגזילה וכן את תוספת החומש בגין שבועת השקר); ושבועת השקר, היא הנקראת כאן “מעילה בה'” הואיל והשבועה היא בשמו של הקב”ה.
אך הספורנו מבאר, שבאמת המעילה בה’ מתייחסת לפעולת הגזל עצמה: גזל הגר מכונה “מעל בה'”, משום חילול ה’ שיש בדבר; כי הגר בא לחסות תחת כנפי השכינה, והיהודי הגוזל אותו גורם לחילול ה’ בעיני הגר.
ואילו בעל הטורים מסביר כך: פגיעה בגר, כמוה כפגיעה בקב”ה, שהרי הגר חוסה תחת הקב”ה (ובלשונו: “למעול מעל בה’, לומר שכל המטה דינו של גר, כאילו מטה דינו של מעלה”); כלומר, הגר הוא “בן חסותו” של הקב”ה בגלל מצבו ורגישותו, וכשאדם מקפח את הגר, נחשב הדבר כביכול לפגיעה בקב”ה עצמו!
דבר אל אהרן ואל בניו לאמור, כה תברכו את בני ישראל, אמור להם (ו, כב-כג)
בפסוקים אלה, מצטווים הכהנים לברך את בני ישראל, באמירת “יברכך ה’ וישמרך וגו'”.
כידוע, לפני שהכהנים מקיימים מצווה זו, הם מברכים “אשר קדשנו בקדושתו של אהרן, וציוונו לברך את עמו ישראל באהבה”. והמקור לנוסח זה הוא בגמרא במסכת סוטה דף לט ע”א (“מאי מברך, אשר קדשנו בקדושתו של אהרן, וציוונו לברך את עמו ישראל באהבה”), וכך נפסק גם בשו”ע, או”ח, קכח, יא.
והנה, נוסח הברכה, “וציוונו לברך את עמו ישראל באהבה“, צריך ביאור – היכן הצטוו הכהנים לברך “באהבה”? והרי בפסוקים המצווים על ברכת הכהנים, לא נאמר כלל שהברכה צריכה להיות “באהבה”?
[ובאמת, עיין במגן אברהם על השולחן ערוך, קכח, אות יח, שביאר את הנוסח “באהבה” על פי האמור בזוהר, שכהן שאינו אוהב את הקהל, או הקהל אינו אוהב אותו, לא יברך (בלשון המגן אברהם – “נראה לי דפירושו כמו שכתוב בזוהר, כל כהן דלא רחים לעמא, או עמא לא רחמין ליה, לא ישא כפיו”). אלא שעדיין יש לבאר, היכן המקור לכך בתורה עצמה, עד שאנו יכולים לומר “וציוונו לברך… באהבה“].
בספר “באר שבע” (בחידושיו למסכת סוטה שם, ומובא שם גם בחידושי מהר”ץ חיות), מבואר הדבר כך: הנה, לאחר הציווי לכהנים “כה תברכו את בני ישראל”, מוסיפה התורה את המילים “אמור להם”. מה פירוש התוספת הזו, לאחר שכבר נצטוו לברך? על כך כותב רש”י, שהתורה באה להדגיש, “אמור – מלא, לא תברכם בחיפזון ובהילות, אלא בכוונה ובלב שלם” (ומקורו בדברי חז”ל במדרש, “לא מפני שאמרתי שתהיו מברכין את ישראל, תהיו מברכים אותם באנגריא ובבהלות, אלא תהיו מברכים בכוונת הלב כדי שתשלטו הברכה בהם. לכך נאמר אמור להם”). ואם כן, לכך מתכוונים הכהנים כשאומרים “לברך באהבה” – לברך בכוונה ובלב שלם, כפי שדרשו חז”ל מהמילים “אמור להם”.
והעניין בזה הוא, שכאשר נעשית הברכה בכוונה כזו, יש בכך להשפיע על איכות הברכה, וכך כותב המהרש”א בחידושיו למסכת סוטה דף לח ע”ב – “כי ברכת המברך תחול כפי כוונת המברך. והוא כוונת ברכת כהנים, לברך את עמו ישראל באהבה, דהיינו, בכוונה ובעין טובה ורצון בלב” (דברי המהרש”א שם מוסבים על דברי הגמרא, “אין נותנים כוס של ברכה לברך, אלא לטוב עין, שנאמר (משלי כב), ‘טוב עין הוא יבורך’, אל תקרי יבורך אלא יברך”).
ישא ה’ פניו אליך (ו, כו)
הגמרא במסכת ברכות (דף כ ע”ב) מספרת ששאלו מלאכי השרת את הקב”ה – מצד אחד, מתואר הקב”ה בתורה כמי שאינו נושא פנים (כלשון הפסוק בפרשת עקב, דברים י, יז, “אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד”), ומשמע שכולם שווים לפניו במשפט; ומצד שני, נאמר כאן בפרשה (במדבר, ו, כו), “ישא ה’ פניו אליך”, ומכאן משמע שהקב”ה “נושא פנים” לישראל (דהיינו, שהוא כביכול מעדיף אותם, בכך שהוא מטיב עמם ונותן להם מעבר למגיע להם על פי הדין), וכיצד מתיישבים הדברים? (עיין לשון הגמ’ בהערה[2]).
ומשיב הקב”ה למלאכי השרת כך: “אמר להם, וכי לא אשא פנים לישראל? שכתבתי להם בתורה, ‘ואכלת ושבעת וברכת את ה’ אלוקיך’, והם מדקדקים על עצמם עד כזית ועד כביצה”. כלומר, הסיבה שאני נושא פנים לישראל, היא מידה כנגד מידה, שאף הם מחמירים על עצמם מעבר לדין, ומברכים ברכת המזון גם כאשר מדאורייתא אין חובה (שמעיקר הדין אין חיוב לברך ברכת המזון אלא אם כן האכילה הייתה כדי שביעה, ובכל זאת מחמירים ומברכים ברכת המזון גם על שיעור אכילה מועט, של כזית או כביצה[3]. לפיכך, גם הקב”ה נוהג עמם לפנים משורת הדין ולא כפי שהיה מגיע להם מעיקר הדין.
וכבר הקשו רבים, מדוע מובאת דווקא דוגמה זו לחומרה שבני ישראל החמירו על עצמם? וכי חסרות דוגמאות לחומרות רבות שעם ישראל נוהג בהן מעבר לדין? הרי כל המצוות דרבנן, התקנות והגזירות, באות להחמיר יותר ממה שכתוב בתורה ומדוע נקטה הגמ’ דווקא חומרה זו (של ברכת המזון) כשבח לישראל?
ונראה ליישב כך:
ידועים דברי הגמרא (תענית דף כט ע”א), שכאשר בכו העם על ארץ ישראל בחטא המרגלים, אמר להם הקב”ה “אתם בכיתם בכיה של חינם ואני קובע לכם בכיה לדורות“.
ומדברים אלה ניתן ללמוד עיקרון כללי, שמי שאינו יודע להעריך את הטוב שהוא מקבל, ומתלונן תלונות שווא, יש בכך כדי לחסום את השפע שהיה מגיע לו, ואף לגרום לו לרע.
והנה, מה שנכון לרע, נכון גם לטוב – ככל שאדם יודע להעריך דברים שהוא מקבל ולהכיר טובה עליהם, הרי הוא מושך על עצמו ברכה ושפע יותר מהמגיע לו.
ומכאן מובן מדוע הדוגמה המובאת בגמרא היא של ברכת המזון דווקא, כי עיקר עניינה של ברכת המזון הוא הכרת הטוב לקב”ה (אדם מכיר טובה לקב”ה על המזון שהוא מקבל); ומן התורה, אדם מחויב לברך על המזון ולהכיר טובה רק אם אכל ושבע ממש (“ואכלת ושבעת וברכת”); אך כאשר אדם מקבל על עצמו יותר מזה, ומברך גם על שיעור מועט, אף מבלי ששבע לגמרי, הרי הוא מבטא בכך מידה מיוחדת של הכרת הטוב, ויכולת להעריך ולהודות גם כשאינו בא על סיפוקו המלא. ועל כך אומר הקב”ה למלאכי השרת, שמידה זו מביאה לתוספת שפע, ולתוצאה של “ישא ה’ פניו אליך” – המשכת שפע על האדם יותר מהמגיע לו על פי ה”דין” הרגיל.
*
אח”כ ראיתי שביאור דומה מובא בספר “קול רם” לגר”מ פיינשטיין על התורה (כדי לענות על קושיה אחרת, עיין שם), אך בדגש מעט שונה, על העניין של אמונה וביטחון. וכך כותב שם המחבר –
“ונראה לומר, שהטעם שישראל מדקדקים על עצמם לברך עד כזית, היינו משום שמכירים שכל פרט, אפיו קטן ביותר שיש להם, הוא מאת השם יתברך, ואפילו העשיר הגדול ביותר בישראל יודע ומרגיש שגם הכזית שהוא אוכל עתה הוא נתינה מאת השם יתברך ברגע זה, ואע”פ שיש לו עושר גדול והרבה מאכלים, יודע שהכול ביד הקב”ה ואינו מובטח לו כלל…. ולכן ישראל מקדקים על עצמן לברך עד כזית ועד כביצה, דאע”פ שלא קיבלו דבר גדול של שביעה, מכל מקום מכירין שגם דבר מועט הוא מתנה מהשם יתברך, ולכן צריכים להודות אפילו על כזית קטן.
ואם האדם מרגיש שכל דבר קטן כגדול שיש לו הוא מתנה מאת ה’, והוא מודה לו על כך, מיד הקב”ה נושא אליו פנים ונותן לו מה שמבקש, שאם אך מכיר האדם שהכל ביד ה’ ואין עוד מלבדו, הקב”ה עונה לבקשתו”.
וממשיך המחבר, שלפי זה מובנים גם דברים שאומרת הגמ’ במסכת ברכות דף לב: “וזהו מה שאמרו בגמ’ ברכות (לב ע”א), דרש רבי שמלאי, לעולם יסדר אדם שבחו של הקב”ה ואח”כ יתפלל… והעניין בזה הוא כנ”ל, דאם מקדים ומשבח להקב”ה ומכיר שהכול בידו וכל מה שיש לו הוא מאיתו יתברך, הקב”ה עונה אותו בתפילתו, ולכן יקדים שבח לתפילה”.
המשך העניין:
כמובא לעיל, הקב”ה מתאר למלאכים את מעלתם של בני ישראל ואומר להם – “שכתבתי להם בתורה ואכלת ושבעת… והם מדקדקים על עצמם עד כזית ועד כביצה”.
התורה תמימה (על פרשת נשוא, ו, כו) מעיר, מדוע נקטו חז”ל “והם מדקדקים על עצמם“, הרי ניתן היה לומר בקצרה – “והם מדקדקים עד כזית”, ללא המילים “על עצמם” (וכי על מי ידקדקו אם לא על עצמם?).
ומיישב התורה תמימה כך: בנוסף לפסוק “ואכלת ושבעת וברכת”, יש גם מקום נוסף בתורה שמוזכרת בו לשון שביעה – “ואכלו בשעריך ושבעו” (דברים כו, יב). ותוכן הציווי שם הוא, לתת לנזקקים ולנצרכים, עד כדי שיאכלו וישבעו (“ונתת ללוי, לגר, ליתום ולאלמנה, ואכלו בשעריך ושבעו“). ושבחם של ישראל הוא, שדווקא ביחס לאכילת עצמם (“ואכלת ושבעת”) רק שם הם מחמירים ומצמצמים את ה”ושבעת” לכדי כזית; אך כשהדבר נוגע לנתינה לאחרים, ששם מצווה התורה “ואכלו בשעריך ושבעו“, שם אין בני ישראל מצמצמים את ה”ושבעו”, אלא אדרבה, מקפידים לתת לזולת כדי שביעה די והותר (כמבואר במס’ פאה מהו שיעור האוכל שמספקים לכל נזקק). רק כשהדבר נוגע לעצמם, הם מחמירים, וזהו הדגש “מחמירים על עצמם“.
וכלל גדול הוא בחומרות, שלא יהיו על חשבון אחרים, אלא “על עצמם”.
ויהי המקריב ביום הראשון וכו’ (ז, יב)
ידועה השאלה, מדוע פירטה התורה את הקרבנות של כל נשיא ונשיא בפני עצמו? הרי כל נשיא הקריב את אותם קרבנות ממש ובאותה כמות ממש, וא”כ אפשר היה לפרט רק את הראשון, ואח”כ לומר בקצרה “וכן עשו כולם”.
הרמב”ן מיישב קושיה זו, וזו לשונו- “אבל רצה להזכירם בשמם ובפרט קרבניהם ולהזכיר יומו של כל אחד, לא שיזכיר ויכבד את הראשון ‘זה קרבן נחשון בן עמינדב’ ויאמר ‘וכן הקריבו הנשיאים אחרים’, כי יהיה זה קיצור בכבוד האחרים. ואחרי כן חזר וכללם (ר` פסוק פ”ד ואילך), להגיד שהיו שקולים לפניו יתברך”.
כלומר, אם התורה הייתה מפרטת רק את הראשון, וביחס לשאר הייתה נוקטת “וכן עשו כולם”, היה בכך משום פגיעה ופחיתות כבוד כלפי האחרים. ומשום רגישות זו, חזרה התורה ופירטה ביחס לכל אחד (וכמובן עלינו ללמוד מכך עד כמה ראוי לחוס על כבוד הזולת; שעל אף שאין בתורה מילה מיותרת, כאן חזרה התורה ופירטה את הדברים באריכות רבה, רק כדי לא לגרום פגיעה כלשהי).
תירוץ אחר ברמב”ן הוא, שאמנם כולם הביאו קרבנות זהים, אך אצל כל אחד הייתה מחשבה אחרת וטעם אחר, ולכן נחשב כל אחד בפני עצמו, על אף שכלפי חוץ הפעולות זהות. ובלשונו: “כי לכל אחד מהנשיאים עלה במחשבה להביא חנוכה למזבח ושתהיה בזה השיעור, אבל נחשון חשב בשיעור הזה טעם אחד, וזולתו כל אחד מהנשיאים חשב טעם בפני עצמו” (והרמב”ן ממשיך ועומד על הטעמים והסודות שליוו את סוג קרבנו של כל נשיא).
[ובאופן דומה מובא בשם ר’ בונם מפרשיסחא – על אף הדמיון בין הקרבנות, אף אחד מהנשיאים לא הביא את קרבנו כחיקוי לחברו ורק משום שכך עשה קודמו, אלא כל אחד הביא את קרבנו לפי כוונתו וטעמיו שלו. ולכך מכוונת התורה כשהיא כותבת כל קרבן בפני עצמו ולא מסתפקת באמירה קצרה “וכן עשו כולם”].
נחשון בן עמינדב למטה יהודה (ז, יב)
דנו המפרשים, מדוע כאן לא כתוב “נשיא לבני יהודה” כמו בשבטים האחרים, אלא סתם “למטה יהודה”, בלי המילה “נשיא”[4].
האור החיים מסביר הבדל זה כך: “ולא אמר ‘נשיא’ כמו האמור בכל המטות. לומר, כי ראוי הוא נחשון להקריב ראשון הגם שלא היה נשיא, ומעלתו מצד עצמו, מה שאין כן בכל שאר הנשיאים, כי מעלתם היא לצד היותם נשיא השבט לבד”.
כלומר, נחשון היה ראוי להקריב ראשון, מצד מעלת עצמו ולאו דווקא מצד חשיבות היותו נשיא שבט יהודה, ולכן בכוונה לא נקטה התורה “נשיא למטה יהודה”.
תירוץ נוסף באור החיים: “עוד ירצה להפליג מהותו, שלא היה מחשיב עצמו כנשיא אלא כאחד מבני השבט”. כלומר, התורה משבחת את נחשון, שעל אף נשיאותו, לא נהג בעצמו מנהג חשיבות, אלא הצטנע ונהג כאחד מבני השבט. כדי להדגיש מעלה זו, נאמר “למטה יהודה” ולא “נשיא לבני יהודה”.
נמצאנו למדים מכאן תכונה מיוחדת שהייתה בנחשון בן עמינדב – מצד אחד, בעת שעמדו ישראל על ים סוף, הוא זה שנכנס ראשון ולא אמר “מי אני שאכנס”. אך מצד שני, בחייו הכלליים לא התנשא, הצטנע ונהג כאחד מבני השבט.
[1] וביתר פירוט: לעיל בסוף פרשת ויקרא לימדה התורה, שאדם שגזל ממון, ונשבע לשקר (דהיינו, נשבע שלא גזל), ולאחר מכן התוודה ששיקר וגזל, עליו לשלם לנגזל את סכום הקרן בתוספת חומש; ואם מת הנגזל, ישלם הגזלן לקרוביו. ואילו כאן בפרשה מוסיפה התורה, מה הדין באדם שגזל מן הגר, ומת הגר ולא השאיר קרובי משפחה (וזהו המיוחד בגר, כי רק בגר תיתכן מציאות כזו, שהרי בישראל רגיל, תמיד יהיו היכן שהוא קרובי משפחה). ומלמדת התורה, שישלם את הקרן והחומש לכהנים בבית המקדש.
[2] “אמרו מלאכי השרת לפני הקב”ה, כתוב בתורתך ‘אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד’, והלא אתה נושא פנים לישראל, דכתיב ‘ישא ה’ פניו אליך'”.
הערה: מדברי הגמ’ הנ”ל עולה, שהלשון “ישא ה’ פניו אליך” היא מלשון משוא פנים והעדפה (והברכה היא שייטיב הקב”ה עם בני ישראל מעבר למה שמגיע להם על פי הדין). אך נציין שעל פי תוספות במסכת נדה דף ע ע”ב, פרשנות זו לפסוק היא דרך דרש, ולא פשט הפסוק. ועיין כאן ברש”י על הפסוק.
[3] זוהי מחלוקת במס’ ברכות דף מה ע”ב, האם שיעור החיוב הוא כזית או כביצה.
[4] יש על כך תירוצים שונים. בדעת זקנים בעלי התוספות (בסוף דבריו לפסוק י”ג) מבואר, שבכוונה לא כתבה התורה נשיא, להזכיר לו שלא תגיס דעתו על כך שהוא מקריב ראשון.