נענוע ד' המינים – באלו שלבים בהלל

שאלה

מתי במהלך הלל מנענעים את ארבעת המינים?

ובפרט דרושה הבהרה לגבי הנענוע ב"הודו" שלפני "מן המצר"; האם מנענעים שם בכל אמירת "הודו", או רק בראשון? והאם מנענעים באמירת "יאמר נא ישראל" וכו' שנאמר במהלך ה"הודו"?

והאם יש הבדל בין החזן והקהל לעניין הנענועים?

הרחבת השאלה והעמקתה 

כמבואר במשנה במסכת סוכה דף לז ובגמרא שם, נוהגים לנענע את הלולב במהלך ההלל; והנענוע הוא באמירת "הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו" (וזאת, הן ב"הודו" שלפני אמירת מן המצר, והן באמירת "הודו" שאומרים פעמיים לקראת סוף ההלל), וכן, באמירת "אנא ה' הושיעה נא" (המקור והטעם לכך, עיין בהערה)[1].

על רקע זה יש לברר, באמירת "הודו" שלפני "מן המצר", מתי וכיצד בדיוק מנענעים הקהל והחזן?

ונפרט מעט יותר את השאלה:

כידוע, לפני מן המצר אומר הש"ץ בקול ארבעה פסוקים – הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו, יאמר נא ישראל כי לעולם חסדו, יאמרו נא בית אהרן כי לעולם חסדו, יאמרו נא יראי ה' כי לעולם חסדו; ועל כל אחת מארבע האמירות הללו עונה לו הקהל "הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו" (כמובן שבמזמור עצמו בספר תהלים לא מופיעה תשובה זו של הקהל; במזמור  מופיע רק, "הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו, יאמר נא ישראל כי לעולם חסדו, יאמרו נא בית אהרן כי לעולם חסדו, יאמרו נא יראי ה' כי לעולם חסדו", ואז ממשיך המזמור "מן המצר" וכו'. אך בתפילה, עונה הקהל "הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו" על כל אחד מארבעת הפסוקים). ועל רקע זה עולה השאלה, מתי מנענעים? האם בכל "הודו" שהקהל עונה, או רק ב"הודו" הראשון, שהוא הפסוק עצמו כפי שמופיע בתהלים? וכן, האם מנענעים גם בעת שאומרים את הפסוקים "יאמר נא" וכו' או רק בהודו עצמו? והאם יש הבדל בין החזן לקהל מבחינת הנענועים?

תשובה

בעניין זה יש שני מנהגים מרכזיים – מנהג הרמ"א ומנהג השו"ע, כפי שנפרט להלן.

מנהג הרמ"א

לפי הרמ"א (תרנא, ח, בתוספת המ"ב שם), הקהל עונה בכל פעם שהוא עונה "הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו".

כך לגבי הקהל, ומתי ינענע החזן? התשובה היא שלפי הרמ"א, החזן מנענע פעמיים: אחת, כשאומר לקהל בקול "הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו" (שהרי אמרנו שיש לנענע בהודו); והשניה, כשאומר בקול "יאמר נא ישראל כי לעולם חסדו". והטעם לנענוע החזן באמירת "יאמר נא", היא משום שזוהי פנייה לקהל להזכיר להם לומר הודו, ולכן מנענע גם שם, כבאמירת הודו. לעומת זאת לאחר מכן, כשאומר את הפסוקים האחרים, "יאמרו נא בית אהרן כי לעולם חסדו" ו"יאמרו נא יראי ה' כי לעולם חסדו", אז אינו מנענע, כי בפסוקים אלה אין פניה אל כל הקהל.

נמצא לסיכום לפי מנהג הרמ"א, שבמהלך ההודו הנ"ל שלפני מן המצר, יש להבחין בין הקהל לחזן: הקהל מנענע בסה"כ ד' פעמים, שהרי הוא מנענע בכל פעם שעונה הודו; ואילו החזן, מנענע פעמיים – בהודו הראשון, וכן כשאומר "יאמר נא"

מנהג השו"ע (שם):

לפי השו"ע, במהלך הודו הנ"ל שלפני מן המצר, גם החזן וגם הקהל מנענעים רק פעם אחת; החזן, כשאומר בתחילה בקול הודו לה' כי טוב וכו', וכן הקהל, מנענע רק בפעם הראשונה כשעונה לו הודו לה' כי טוב וכו'; ויותר אין מנענעים לפני מן המצר, לא הקהל ולא החזן.

אדם המתפלל ביחידות

המתפלל ביחידות, ינענע לפני מן המצר רק ב"הודו" הראשון ותו לא (מ"ב, תרנא, מא).

[1] במשנה (סוכה לז ע"ב) נאמר, "והיכן היו מנענעין, בהודו לה' תחילה וסוף, ובאנא ה' הושיעה נא- דברי בית הלל…".

וכתבו הראשונים (עיין תוס' שם בסוכה, וביתר פירוט ברא"ש במס' סוכה סימן כו), על פי המדרש, שהדבר רמוז בפסוק בדברי הימים א (טז, לג), "אז ירננו עצי היער"- אז ירננו בני ישראל ויבטאו את שמחתם ב"עצי היער", בנענוע המינים [וכאילו נאמר "אז ירננו בעצי היער"]; ואימתי תהיה שמחה זו? ממשיך הפסוק- "מלפני ה' כי בא לשפוט את הארץ", אחרי ששפט ה' את הארץ בימים הנוראים, ושמחים כאדם היוצא מלפני השופט זכאי. ומיד ממשיך הפסוק "הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו", רמז שהנענוע יהיה ב"הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו", ולאחר מכן ממשיך הפסוק "ואמרו הושיענו וכו'", רמז שצריך לנענע גם ב"אנא ה' הושיעה נא".

ונראה לענ"ד טעם בדבר, שקריאת "הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו" וקריאת "אנא ה' הושיעה נא", משקפות שני מצבים הופכיים- מצב טוב ומצב מצוקה (כי אדם קורא את הקריאה "הודו לה' כי טוב" כשהוא שמח על טובתו, והוא קורא "אנא ה' הושיעה נא" כשהוא במצב מצוקה). בשני המצבים המנוגדים הללו יש לנענע, שהרי אחד הטעמים לנענוע לד' רוחות ולמעלה ולמטה הוא כדי להמליך את הקב"ה בכל מקום (כמבואר בגמ' על המשנה), ואדם מצווה לא לשכוח זאת בין כשמהלך הדברים הוא טוב (ולא יתלה הכל בכוחו ועוצם ידו) ובין חלילה להיפך, שגם אז מצווה האדם לא להתייאש.