שאלה:
לאלו כיוונים מנענעים את הלולב ומדוע, ולפי איזה סדר? והאם צריך המנענע לסובב עצמו ג”כ, או שמזיז רק את הלולב לרוחות השונות והוא עומד במקומו?
תשובה:
א. כיווני הנענוע
יש לנענע את הלולב והאתרוג לארבעה רוחות השמים, וכן למעלה ולמטה, סה”כ לששה כיוונים.
הנענוע לששה כיוונים אלה מוסבר יפה בערוך השולחן (ודבריו מתבססים על הגמ’ במסכת סוכה דף לו ע”ב ודף לז ע”א, אך ביתר ביאור), כך:
“הנענועים הם לששה קצוות: ארבע רוחות ומעלה ומטה. והעניין הוא: דמוליך ומביא למי שארבע רוחות שלו, מעלה ומטה למי שהשמים והארץ שלו (גמרא שם). להורות שהקדוש ברוך הוא מושל בשמים ובארץ ובכל רוחות העולם, כעניין “לך ד’ הגדולה… לך שמים אף לך ארץ, כי ד’ הוא האלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד”. וכעניין כוונת “אחד”, שבקריאת שמע… ועוד: כדי לעצור רוחות רעות וטללים רעים (שם)[1]. כלומר: דכל מצוה מעכבת את הפורעניות, וגם שירים של המצוה מעכבת (שם)[2]. וביחוד כשעושים בשמחה…ולכן עתה שהיא “זמן שמחתינו”, ומקיימים עיקר המצוה שהיא הנטילה, ושיירי מצוה, שהם הנענועים, ואנו מראים שמוסרים נפשותינו וגופינו לד’, לעבוד אותו יתברך בשמחה, וממילא שבזכות זה יעצור מעלינו כל מיני צרות המכונים בשם רוחות רעים וטללים רעים. כלומר: שכל הצרות באים מפני חלק השטן, שהוא יורד ומסטין, עולה ומקטרג. ועושים זה על דרך “יגער ד’ בך השטן”.
ב. לפי איזה סדר מנענעים לצדדים השונים ומדוע?
על פי השולחן ערוך (תרנא, י) והמשנה ברורה, הסדר הוא שקודם מנענע לארבע רוחות, ולאחר מכן למעלה ולמטה. והנענוע לד’ רוחות הוא בסדר הבא: תחילה לפנים, אח”כ לימין, אח”כ לאחור, ואח”כ לשמאל. השיטתיות בסדר זה היא שכך אדם הולך ופונה כל העת בכיוון הימין (“עם כיוון השעון”).
[לשון השו”ע היא שינענע “מזרח דרום מערב צפון”. כי השו”ע כותב מתוך הנחה שכיוון התפילה הוא למזרח, ולכן “לפניו” הוא מזרח. אך באמת, אם מתפללים לכיוון דרום, שאז “לפניו” הוא דרום, אזי יתחיל מכיוון דרום. כללו של דבר, לפי השו”ע הסדר נקבע לפי רוחות האדם (לפניו, לימינו, לאחריו לשמאלו) ולא לפי רוחות השמים[3]].
זהו כאמור מנהג השו”ע והמשנה ברורה. אך יש נוהגים סדר אחר, על פי האר”י (המובא שם בבאר היטב על השו”ע). ולשיטה זו, הסדר הוא כדלקמן: דרום- צפון- מזרח- למעלה- למטה- מערב (הטעם למנהג זה הוא על פי קבלה – דרום מרמז לחסד, צפון לגבורה וכו’).
ומנהג קבלי זה שונה מהמנהג הקודם לא רק מבחינת הסדר, אלא גם מבחינה זו שהדגש איננו על צדדי האדם (לפניו ולימינו וכו’) אלא על רוחות השמים – מזרח תחילה, וכו’[4].
ג. האם יש לסובב גופו לצד שמנענע, או שמא גופו במקומו עומד, ורק מנענע לכיוונים השונים?
מלשון המשנה ברורה בסימן תרנא ס”ק מז, עולה שאין צורך להפוך פניו לכיוון הנענוע, אלא עומד במקומו כרגיל ורק מטה ראש הלולב לכל צד בתורו [“אבל אין צריך להפוך פניו להצד שמנענע, רק יטה ראש הלולב לצד שמנענע”]. וכן בס”ק לז מביא המ”ב את דברי אליה רבה בשם מהרי”ל, “שהיה נשאר עומד במקומו ופניו למזרח בכל הנענועים, רק הפך ידיו נגד הרוחות”.
אלא שיש הנוהגים שכן הופכים פניהם לכל צד של הנענוע, וזאת על פי ביכורי יעקב המובא גם בשער הציון ס”ק מט. וכל אחד ינהג כמנהג אבותיו (פסקי תשובות, תרנא, אות יב).
[1] זהו הטעם השני המובא שם בגמ’, שהנענוע לד’ רוחות ולמעלה ולמטה הוא כדי לעצור רוחות רעות וטללים רעים.
[2] כלומר, אנו למדים מכאן שאפילו דברים שאינם מעיקר המצווה (כמו הנענועים, שאינם עיקר המצווה, כי עיקר המצווה היא נטילת המינים), יש בכוחם ובסגולתם לעכב פורענויות.
[3] וכך מבואר בפסקי תשובות, תרנא, יג, שמה שכתב השו”ע שמתחילים לכיוון “מזרח”, אין הכוונה דווקא למזרח, אלא לפניו, רק שהשו”ע מתייחס למקרה שמתפלל למזרח; אך באמת אם כיוון התפילה הוא אחר (כגון בית כנסת הנמצא מדרום לירושלים ועל כן מתפללים בו לצפון, לכיוון ירושלים) לא יתחיל ממזרח, אלא הכלל הוא שמתחיל תמיד לפניו ואז פונה לימינו וכו’, כאמור לעיל (ומביא הפסקי תשובות בהערת שוליים שיש חולקים על כך).
[4] וכפי שכותב הפסקי תשובות, תרנא, יג: “ולפי זה בתי כנסיות הנמצאים בדרומה או בצפונה של ירושלים שאינם מתפללים לצד מזרח, יקפידו לעשות הנענועים לפי סדר רוחות העולם ולא יתחילו לפי צד ימינם דווקא”. ומוסיף הפסקי תשובות, “ונכון שלפני תחילת הנענועים יסובבו עמידתם לצד מזרח העולם וכך צד דרום יהיה גם צד ימינם”.