פסול "נחלקה התיומת" בלולב

במסגת סוכה דף לב ע"א מבואר, שלולב פסול כאשר "נחלקה התיומת". להלן ביאור הדברים ויישומם להלכה.

[וכן נבאר מושג נוסף, והוא "לולב העשוי כהימנק", שגם הוא נזכר שם בגמ' בדף לב].

"נחלקה התיומת" – הסבר המושג והיישום להלכה

כשמתבוננים בלולב מלמטה למעלה, רואים תחילה שדרה, שהיא חלק קשה; וכשמסתיים החלק הקשה הנ"ל, יוצאים לכאן ולכאן עלים ארוכים, כאשר כל עלה ועלה, אם מתבוננים בו היטב, מורכב למעשה משני עלים מחוברים, הדבוקים זה לזה.

כמו כן ניתן לראות, שכאשר מסתיימת השדרה, יוצא וממשיך ממנה עלה מרכזי, שהוא מעין המשך של השדרה (ולצדו עלים נוספים). גם עלה זה, כמו שאר עלי הלולב, מורכב משני עלים מחוברים ודבוקים, הנמשכים ויוצרים עלה אחד.

כל עלה ועלה בלולב, נקרא "תיומת". והעלה המרכזי, שממשיך כאמור את השדרה, נקרא "התיומת האמצעית" ("תיומת" הוא מלשון תאומים, על שם שהעלים דבוקים ומחוברים, עיין רש"י ד"ה תיומת).

והנה, אחד הפסולים בלולב, על פי הגמרא בדף לב ע"א, הוא כאשר "נחלקה התיומת"[1]. מה הכוונה בכך? האם הכוונה לעלה האמצעי, או לשאר העלים? [מרש"י למשל עולה, שהכוונה לתיומת האמצעי; ועוד מבואר מפשט לשון רש"י, שהפסול הוא רק אם התיומת נחלקה עד כדי כך, שהסדק מגיע גם לשדרה עצמה ממש. ור' להלן]. להלכה, נחלקו בעניין זה השולחן ערוך והרמ"א:

השולחן ערוך (סימן תרמה סעיף ג) מפרש, בעקבות הטור והבית יוסף, שאין הכוונה דווקא לתיומת האמצעית, אלא הכוונה היא שנחלקו רוב העלים בלולב[2] (ולשיטתו, אין הבדל בין תיומת אמצעי לשאר התיומות; השאלה הקובעת היא, האם נחלקו רוב העלים בלולב או לא[3]).

ואילו הרמ"א כותב, שהכוונה היא לתיומת האמצעית, שאם היא נחלקה, הלולב פסול. ומוסיף הרמ"א, שהפסול הוא דווקא אם התיומת נחלקה עד השדרה ממש. ובלשונו: "ויש מפרשים לומר, דאם נחלק העלה העליון האמצעי שעל השדרה, עד השדרה, מקרי נחלקה התיומת, ופסול, והכי נוהגין" (והוא מעין פירוש רש"י, אך מרש"י עולה שאין הלולב פסול אלא אם השדרה עצמה נסדקה, ואילו מהרמ"א עולה שדי בכך שהתיומת נסדקה עד השדרה, גם ללא השדרה עצמה).

על אף שכאמור הרמ"א פוסל רק אם נחלקה התיומת עד השדרה ממש, מכל מקום ממשיך הרמ"א, שלכתחילה מצווה מן המובחר ליטול לולב שלא נחלקה בו התיומת האמצעית כלל, וזאת כדי לחשוש לדעות מחמירות, הסוברות שצריך שלא ייחלק כלל. וטעם הדעות המחמירות הללו הוא, שמא על ידי הנענועים ייסדק לבסוף כולו (כך המשך לשון הרמ"א שם – "מיהו לכתחילה מצוה מן המובחר נוהגין ליטול לולב שלא נחלק העלה העליון כלל, כי יש מחמירין אפילו בנחלק קצת". ומפרש המ"ב בס"ק יט, שטעם הדעות המחמירות הוא "דעל ידי הנענועים רגיל להיות בסופו סדוק כולו").

לגבי מה שכתב הרמ"א, שלכתחילה מן המובחר יש לחוש לדעות המחמירות וליטול לולב שהתיומת בו סגורה כולה, מביא המשנה ברורה בס"ק יט את דעת הט"ז, הסובר שהחומרא היא רק אם נפתח כשיעור טפח, ובפחות מזה נחשבת התיומת כסגורה ("ועיין בט"ז, דלדעתו אין להחמיר בזה, רק אם נחלק שיעור טפח"). אך בהמשך מביא המשנה ברורה גם את דעת החיי אדם, הסובר שהדעות המחמירות הנ"ל (שיש לחוש להן לכתחילה) מתייחסות לכל שיעור פתיחה, ואפילו במשהו, לאו דווקא טפח.

[ובאמת, בשוק הלולבים אנו רואים לולבים שכתוב על אריזותיהם שסגורים לגמרי, ויש לולבים שכתוב שהתיומת פתוחה "עד טפח", כדעת הט"ז].

לסיכום: א. אחד הפסולים בלולב הוא "נחלקה התיומת". ב. לפי השו"ע, הכוונה היא שנחלקו רוב העלים בלולב. ג. לפי הרמ"א, הכוונה היא שנחלק העלה האמצעי. ד. מה שפוסל הרמ"א כשנחלק העלה האמצעי, הוא דווקא כשנחלק עד השדרה. אך לכתחילה מצווה מן המובחר ליטול לולב שהתיומת בו סגורה לגמרי (ולגבי השאלה מה נחשב סגור לגמרי – יש אומרים שכל עוד שיעור הפתיחה הוא פחות מטפח, נחשב כסגור לגמרי, ויש חוששים כבר כשנפתח מעט).

"עשוי כהימנק"

פסול נוסף הנזכר בגמרא בדף לב ע"א, הוא כאשר הלולב "עשוי כהימנק" ("עביד כי הימנק"). מה פירוש הדברים?

להלכה, נפסק שפסול "עשוי כהימנק" פירושו, שהתיומת נחלקה, באופן שהחלקים רחוקים זה מזה עד שנראים כשניים. ובמילים אחרות, מה שראינו לעיל שאין חלוקת התיומת פוסלת אלא אם כן הסדק מגיע עד השדרה וכו', הוא דווקא כאשר מדובר בסדק צר, אך אם מדובר בסדק שמחמתו החלקים מתפרדים ורחוקים עד שנראים כשניים, הלולב פסול (שו"ע ורמ"א בסימן תרמה סעיף ז, ועיין הערה[4]).

[רש"י מפרש, שפסול "עשוי כהימנק" מתייחס למצב שבו הלולב גדל בצורה מפוצלת, מעין שתי שדרות ("יפויצפו"ר של ברזל, של סופרים, שיש לו שני ראשים, וראשו אחד מפוצל; כך גדל הלולב כמין שתי שדראות, מחצית עלין לכאן ומחצית עלין לכאן"). ומלשונו עולה, שהפסול הוא דווקא אם השדרה חלוקה (""גדל הלולב כמין שתי שדראות"). אך כאמור, להלכה החשש הוא גם כאשר התיומת נחלקה באופן כזה, ולאו דווקא השדרה].

[1] בגמרא עצמה אין הכרעה ברורה בכך, והיא מביאה לישנא אחת לקולא ולישנא אחת לחומרא, אך להלכה נפסק להחמיר והלולב פסול (שו"ע, תרמה, ג).

[2] לשון השו"ע: "בריית עלין של לולב כך היא: כשהם גדלים, גדלים שנים שנים ודבוקים מגבן, וגב של שני עלין הוא הנקרא תיומת. נחלקה התיומת (ברוב העלין) (טור ובית יוסף), פסולה". ומוסיף המשנה ברורה בס"ק יא: "ברוב העלין – ורוב כל עלה ועלה". כלומר, שעלה נחשב כ"נחלק" רק כאשר נחלק רובו (ובקיצור, כדי לפסול, לפי השו"ע, צריך שרוב העלים יהיו חלוקים, ובנוסף, אין עלה נחשב חלוק אלא אם כן נחלק רובו).

[3] כך כותב הביאור הלכה בסימן תרמה סעיף ז ד"ה נסדק, שלפי המחבר בסעיף ג, אין הבדל בין העלה האמצעי לאחרים.

[4] השו"ע בסימן תרמה סעיף ז פוסק כך: "נסדק, אם נתרחקו סדקיו זה מזה עד שנראו כשנים, פסול". ומוסיף הרמ"א – "ואפילו אם לא נחלקה התיומת העליונה בעניין שייפסל הלולב מכוח נחלקה התיומת". ועל דברי הרמ"א הללו כותב המשנה ברורה בס"ק לב, "ואפילו לא נחלקה התיומת – פירוש, שלא נסדק העלה האמצעי עד השדרה, ואפילו נסדק רק מקצתו, שמחמת 'נחלקה התיומת' דעת הרבה אחרונים שאין לפוסלו, מכל מקום כיוון שנתרחב הסדק עד שנראה כשניים, פסול, ויש ליזהר הרבה בזה".

ובביאור הלכה שם, ד"ה נסדק, כותב המשנה ברורה חידוש – שכשם שנחלקו השו"ע והרמ"א לגבי "נחלקה התיומת", האם הכוונה לרוב העלים בלולב (כך שיטת השו"ע) או לעלה האמצעי (כך שיטת הרמ"א), כך גם כאן, בפסול של נסדק ונראה כשניים, לפי השו"ע הכוונה תהיה שכך אירע ברוב העלים (אך אם לא היה כך ברוב העלים, אין לפסול, אף אם אירע כך בעלה האמצעי), ולפי הרמ"א, הכוונה היא שכך אירע בעלה האמצעי. אך בהמשך הוא כותב שייתכן שאף לפי השו"ע יש להחמיר כשאירע כך בעלה האמצעי, עיין שם.