Photo by Dan-Cristian Pădureț on Unsplash
הדין הבסיסי במשנה ופסיקתו בהלכה
מבואר במשנה בדף טו ע"א, ש"החוטט בגדיש לעשות לו סוכה, אינה סוכה".
דהיינו, אדם ערם ערימת תבואה (גדיש), ולאחר מכן הוציא חלק מהגדיש כך שנוצר חלל; היה מקום לחשוב, שמי שדר בחלל זה, דר בסוכה כשרה, שהרי מתקיימים אצלו כל תנאי סוכה – יש סכך מעליו ודפנות מצידיו. אך מחדשת המשנה, שהסוכה פסולה, כי ממה נפשך: בשלב הראשון, כלומר בזמן שערם את הגדיש, לא ניתן לומר שעשה סוכה (ואפילו חשב אז לשם סוכה), שהרי באותה שעה לא היה שם שום חלל, שניתן לומר שהסכך "מיצל" עליו, וממילא אין כאן שם "סכך". ובשלב השני, כאשר הוציא חלק מהגדיש, גם אז הסוכה פסולה (למרות שבשלב זה כבר יש חלל), כי הסכך נוצר מאליו ולא ביצע שום פעולה בסכך עצמו, וזהו "תעשה ולא מן העשוי".
וכך פוסק השולחן ערוך, סימן תרלה סעיף א: "אבל סוכה שנעשית מאליה, פסולה, לפי שלא נעשית לצל. לפיכך, החוטט בגדיש ועשהו סוכה, אינה סוכה, שהרי לא עימר גדיש זה לצל [כלומר, בשלב הראשון, כשמעמר הגדיש, אין כאן "צל", שהרי אין כל חלל"]. ובהמשך לכך, מוסיף מיד השו"ע – ומה שעושה אחר כך, הוי תעשה ולא מן העשוי". כלומר, בשלב השני, אמנם יש חלל, אך הסכך נעשה מאליו ופסול משום "תעשה ולא מן העשוי".
מתי ניתן להכשיר הסוכה כשחוטט בגדיש – חידוש הגמרא בדף טז וביאור הדברים על פי השו"ע
ראינו שהעורם ערמת גדיש ולאחר מכן יוצר חלל בגדיש על ידי הוצאת תבואה, הסוכה פסולה.
אך בדף טז ע"א מוסיפה הגמרא ומחדשת, שבאופן מסוים, ניתן יהיה להכשיר את הסוכה. כיצד? אם בשלב הראשון, בזמן שערם את הגדיש (עוד לפני שחפר בגדיש והוציא תבואה מבפנים), כבר אז היה שם חלל, וחלל זה היה באורכו וברוחבו כשיעור סוכה (שבעה על שבעה), וגובהו של החלל היה לפחות טפח, במקרה כזה כבר יש לסכך שם של "צל". ולכן, אם אח"כ הלך והוציא גדיש רק כדי להשלים את גובה החלל לעשרה טפחים (שהוא הגובה הדרוש לשיעור סוכה), הסוכה כשרה, כי כאמור, כבר לפני שהוציא את הגדיש היה חלל, ואם כן היה כבר שם "סכך". וזה שאח"כ הגביהו כדי שתהיה הסוכה גבוהה כהלכתה, אין זה תעשה ולא מן העשוי.
וצריך לומר, שאת אותו שלב ראשון (דהיינו, שערם הגדיש והיה שם חלל בגובה טפח וכו') עשה האדם לשם עשיית צל, שהרי אם לא כן, תהיה פסולה הסוכה כבר מהסיבה הפשוטה, שסכך שנעשה שלא לשם צל, פסול (כמבואר לעיל בדף ט ע"ב, שאמנם לא נדרש שהעשייה תהיה לשם סוכה, אך נדרש שתהיה לשם צל).
וכך באמת פוסק השו"ע (שם, בהמשך הסעיף) – "לפיכך, אם עשה בתחילה כשנתן שם הגדיש, חלל טפח, במשך שבעה לשם סוכה , וחטט בו אח"כ והשלימה לעשרה, כשרה, שהרי נעשית סכך שלה לצל". ומפרש המשנה ברורה בס"ק ז, "הטעם, כיוון שהניח חלל טפח במשך ז' על ז', שהוא שיעור סוכה, שם סכך עליו, דכל טפח מקרי אוהל, וכשחטט אח"כ, אין זה עשיית הסכך אלא תיקון הדפנות (-שיהיו גבוהות עשרה כנדרש-), ובדפנות לא אמרינן תעשה ולא מן העשוי, והוי כסוכה שאינה גבוהה עשרה וחקק בה להשלימה לעשרה, דכשר".
כיצד ניתן להכשיר על אף שלכאורה עושה הסכך לפני שיש דפנות?
ואם תאמר, כיצד ניתן להכשיר כאמור לעיל, הרי אין להניח סכך לפני עשיית הדפנות, וכאן נמצא שעושה סכך ואח"כ דפנות? [כי בשעת הנחת הסכך, הייתה דופן רק בגובה טפח].
התשובה היא, שמה שאין לעשות סכך לפני דפנות, הוא דווקא אם בשעת הנחת הסכך אין דפנות כלל (שאז אין לסכך שם של "סכך", כי ללא דפנות כלל אין שם אוהל), אך אם בשעת הנחת הסכך כבר יש דפנות טפח שבתוכן חלל טפח, יש לסכך שם של "סכך" אע"פ שאין הדפנות גבוהות כהלכתן, ויכול אח"כ להוסיף בדופן כנדרש.
וכך נפסק שם ברמ"א – "ואין לעשות הסכך קודם שיעשה הדפנות (ומסביר המשנה ברורה בס"ק ט, "דבעינן בשעה שהוא עושה הסכך, יהיה נעשה לשם צל, דהיינו אוהל, וכל שאין מחיצות אלא גג לחוד, אין קרוי אוהל, ואם יעשה אח"כ המחיצות, הוי 'ולא מן העשוי'"). , ואם עשה טפח סמוך לסכך, מותר לסכך קודם שיעשה שאר הדפנות, כמו בחוטט בגדיש (ומסביר המ"ב בס"ק יא, "טפח רוחב באורך כל הסוכה, ונתן עליו הסכך, ואח"כ גמר המחיצות, דהוי כחוטט בגדיש ומוסיף על האוהל שהיה מעיקרא, דכל שיש מחיצה טפח, מקרי אוהל, ושם סוכה על הסכך".
[עוד מבואר שם בשו"ע, שכל מה שהכשרנו (כשהיה שם חלל בגובה טפח במשך ז' על ז' וכו') הוא דווקא אם הוסיף על כך לגובה, אך אם הוסיף והרחיב את החלל לרוחב, השטח המורחב פסול, שהרי שם לא היה מלכתחילה חלל, כך ששוב לפנינו סכך פסול, כמו בדין "חוטט בגדיש" המקורי].