דברי תורה לפרשת ויקרא

ויקרא אל משה (א, א)

כידוע, האות א' שבסוף המילה "ויקרא" נכתבת קטנה.

ידוע הסברו של בעל הטורים, שקוטנה של הא' קשור לענוותנותו של משה (היינו, על ידי הקטנת האות הא', המילה נדמית כאילו כתוב "ויקר", בדרך מקרה, כביכול בא משה לומר שהתגלות הקב"ה אליו היא באקראי בלבד, ולא בדרך קבע)[1].

ראיתי גם הסבר אחר (לעתים מובא בשם רבי משה לייב מסאסוב ולעתים בשם גדולי חסידות אחרים), ולפיו האל"ף הקטנה במילה "ויקרא" מלמדת אותנו מוסר השכל כללי: על ידי הקטנת האל"ף, נוצר מצב שבו במבט ראשון, המילה נראית כאילו כתוב "ויקר", לשון מקרה ואקראי, אך כשמתבוננים במילה ביתר דקדוק (ואז רואים גם את האל"ף) המילה השלמה היא "ויקרא", קריאה מאת הקב"ה; וכך גם המאורעות השונים החולפים עלינו בימי חיינו, פעמים רבות נראים לכאורה ובמבט שטחי וראשוני כאילו הם יד המקרה ("ויקר"), אך בהתבוננות לעומק, יש בהם קריאה של הקב"ה אלינו.

אדם כי יקריב מִכֶּם קרבן (א, ב)

המילה "מכם" בפסוק זה לכאורה מיותרת, שהרי ניתן לכתוב פשוט, "אדם כי יקריב קרבן".

ועוד קשה, שעל פי כללי התחביר, המילה "מכם" לכאורה אינה במקומה הנכון; כי סדר המשפט הראוי הוא "אדם מכם כי יקריב קרבן", ולא "אדם כי יקריב מכם קרבן".

משיב הספורנו – הכתוב בא ללמד, שיחד עם הבאת הקרבן צריך האדם להקריב גם מעצמו, ולשוב בתשובה בווידוי והכנעת עצמו. וזהו "אדם כי יקריב מכם" – ההקרבה צריכה להכיל גם את "מכם", את "עצמכם".

[ובלשונו: "אדם כי יקריב מכם- כי יקריב מעצמכם, בווידוי דברים והכנעה… וכאמרו (תהלים נא, יט), 'זבחי אלוקים רוח נשברה'. כי אין חפץ בכסילים, המקריבים בלתי הכנעה קודמת"].

ומעין זה מבואר בשפת אמת- "אדם כי יקריב מכם… ליתן מפנימיות כוחו ורצונו לה' יתברך".

[בדרך זו הולך גם אברבנאל, וכך הוא מפרש גם את המלים בהמשך הפסוק, "לרצונו, לפני ה'": "לומר שיקריב האדם את עצמו ורצונו וחפצו לפני ה', כאילו הוא מורה בזה חיוב הקרבת עצמו בכל כוחות נפשו לעבודת הבורא ושכל מאוויו וחפצו הוא לדבקה בו"].

אדם כי יקריב… מן הבהמה, מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם (א, ב)

הכתוב פותח בלשון יחיד ("אדם כי יקריב") ומסיים בלשון רבים ("תקריבו את קרבנכם").

ללמדך, שהחטא שאדם חוטא, משפיע לא רק על עצמו אלא גם על כלל סובביו, על הרבים. אדם אינו "אי" לעצמו, וכל מעשה שלו משפיע גם על הכלל, לטוב או לרע (על פי הרב משה שטרנבוך בספרו טעם ודעת).

כי כל שאור וכל דבש, לא תקטירו ממנו אשה לה' (ב, יא) 

השאור הוא דבר חמוץ ביותר, והדבש מתוק ביותר; ומשניהם מזהירה התורה שלא להקריב קרבן כלשהו.

מקובל לפרש שאיסור זה מרמז לאדם להתרחק מן הקצוות. וכפי שכותב ר' מנחם בקר בספרו פרפראות לתורה, בשם הרבי מקוצק –

"הצדיק ר' מנחם מנדיל מקוצק רואה באיסור זה סמל לדרך הרצויה של היהודי בעבודת ה'. לעולם יש להלך ב'דרך המלך' ולהתרחק מן הקיצוניות ('לא בחמיצות יתר ולא במתיקות יתר'). כיוצא בכך כותב רבי יוסף שאול נתנזון בספרו 'דברי שאול': השאור והדבש הם שני קצוות. הן בהרכבם החומרי והן בטיבם ובטעמם. בהוראה שלא להקטיר על המזבח 'כל שאור וכל דבש', באה התורה ללמדנו, שהקצוות אינם מביאים טובה לאדם, וראוי לנו להתרחק מכל דרך קיצונית ולבחור ב'דרך הממוצעת' (הקרויה 'שביל הזהב')- כפי שהורה לנו הרמב"ם (בהקדמתו למסכת אבות, פרק ד)".

ועיין עוד בעניין זה בהערה הבאה.

כי כל שאור וכל דבש, לא תקטירו ממנו אשה לה'; קרבן ראשית תקריבו אותם לה' (ב, יא-יב)

התורה מזהירה שלא להקריב שאור ולא להקריב דבש ("כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו וגו'"), אך בהמשך לכך מוסיף הכתוב "קרבן ראשית תקריבו אותם", כלומר (כפי שמסביר כאן רש"י), שיש קרבנות שבכל זאת ניתן להקריב משאור ודבש, והם הקרבנות הקרויים "ראשית" [הבאת ביכורים שמביא אדם מראשית תבואתו (שניתן להביאם מתאנים ותמרים על אף שהם מתוקים) וכן קרבן "שתי הלחם" המובא בחג השבועות, שגם הוא מוגדר כראשית (עיין רש"י במדבר, כח, כו[2]) ומביאים קרבן זה כשהוא חמץ (בניגוד לשאר המנחות שאין מחמיצים אותן)].

הגאון רבי שאול נתנזון בספרו "דברי שאול", רואה בכך רמז ("רמז נפלא", כלשונו) לדבריו הידועים של הרמב"ם בהקדמתו למסכת אבות:

הרמב"ם כותב, שאמנם באופן כללי ראוי לדבוק בדרך האמצע ולהתרחק מן הקצוות (למשל, קמצנות ופזרנות הם שני קצוות, ואדם צריך למצוא ביניהם את המינון הנכון ולדבוק בו), אך יחד עם זאת, לעתים כדי להגיע למינון נכון, אדם צריך בשלבים הראשונים, באופן זמני, לנטות אל הקצה; כי כשאדם בא לראשונה להיגמל ממידה רעה מסוימת, אזי בשלבים הראשוניים יאחז בקיצוניות ההפוכה, עד שלאחר מכן יוכל לחזור לדרך האמצע ואז יישאר בה.

ולכך רומז כאן הפסוק: בדרך כלל, "כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו", התרחקו מן הקצוות, השאור והדבש (השאור חמוץ ביותר והדבש מתוק ביותר); אך יחד עם זאת, "קרבן ראשית תקריבו אותם", במצבים של "ראשית", כשאדם בא לראשונה להשריש בעצמו הרגל טוב ולהיפטר ממידה רעה שדבקה בו, ראוי שייטה בשלבים ראשוניים אלה אל הקיצוניות ההפוכה.

[ובלשון המחבר: "כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לד', קרבן ראשית תקריבו מהם; העניין נראה לפי עניות דעתי, דהנה כבר הורנו הרמב"ם בשמונה פרקים, דבכל המדות טוב מדות המיצוע, רק מי שנטה לאחד מהקצוות, ייטה לההיפך עד שיבוא להשתוות, עיין שם; והנה, שאור ודבש הם דברים הפכיים, שזה מתוק וזה מר ומחמץ, וחנה, זה ענין שני קצוות, ולכך לא יבא לקרבן ד', כי הממוצע טוב, ולא יטה לאחד מהקצוות; ורק קרבן ראשית תקריבו ממנו, היינו, שבתחילה טרם הרגיל עצמו במיד המיצוע יכול להיות בקצת ההפך, אבל לא אחר כך. והוא רמז נפלא"].

נפש כי תחטא בשגגה (ד, ב)

מדוע נקטה התורה בלשון "נפש כי תחטא" ולא "איש" או "אדם" כמו במקומות אחרים?

הרמב"ן מבאר זאת כך: הנה, באופן כללי צריך ביאור, מדוע אדם ששגג צריך להביא קרבן? והרי לא התכוון כלל לחטוא? אלא שהתשובה לכך היא, שגם ללא אשמה וללא כוונת זדון, עצם פעולת החטא משפיעה על נפש האדם ופוגמת בה ["וטעם הקרבנות על הנפש השוגגת, מפני שכל העוונות יולידו גנאי בנפש, והם מום בה, ולא תזכה להקביל פני יוצרה, רק בהיותה טהורה  מכל חטא… ולכן הנפש השוגגת תקריב קרבן, שתזכה לקרבה אל האלוקים אשר נתנה"].

ומסיבה זו נקט הכתוב ביחס לעבירה בשוגג, בלשון "נפש כי תחטא", כי עיקר הבאת הקרבן על חטאי שגגה, הוא משום השפעת החטא על הנפש, כאמור (ובלשון הרמב"ן: "ובעבור זה גם כן הזכיר 'נפש'").

אשר נשיא יחטא (ד, כב)

התורה מלמדת מפסוק זה ואילך, מהו הקרבן שצריך להביא נשיא שחטא.

רש"י עומד על כך, שלכאורה היה צריך להיכתב בפסוק "אם נשיא יחטא", ולא "אשר נשיא יחטא". ומדוע נקטה התורה בלשון "אשר"? משיב על כך רש"י, שהמילה "אשר" רומזת ל"אשרי" – אשרי הדור שהנשיא שלו נותן לב להביא קרבן על שגגתו.

מהי המעלה הגדולה בכך שנשיא נותן לב להביא קרבן על שגגתו, ומדוע "אשרי הדור" שהנשיא שלו נוהג כך?

לכאורה הכוונה לומר, שאשרי הגוי שיש לו מנהיג עניו; כי  אם הנשיא, על אף תפקידו הרם, אינו מתבייש להודות שטעה וחטא, הדבר מראה על מעלתו וענוותנותו, ואשרי הדור שזכה לנשיא עניו כזה.

אך יש גם הסבר נוסף: תכונת הביקורת העצמית, חשובה יותר אצל המנהיג מאשר אצל האדם מן השורה. כשאדם רגיל חוטא, מטבע הדברים יימצא מי שיתקן אותו, יפקח את עיניו ויעיר לו על חטאיו ושגיאותיו; אך כשמדובר במנהיגים, אין אנשים מעירים להם, מחמת יראה או כבוד. לכן, חשוב כל כך שתהיה בהם היכולת להיות המבקרים של עצמם ולהכיר בשגיאותיהם, וללא תכונה זו הם ימשיכו ויתבוססו בטעויותיהם ושגיאותיהם. לכן, אשרי הדור שזוכה לכך שמנהיגו הוא בעל אותה תכונה של ביקורת עצמית ויודע ללמוד מטעויותיו, עד שהוא מתוודה ומביא קרבן על חטאו.

[ראיתי את שני ההסברים בספר דברי שאול לרב שמואל טולדנו, וזו לשונו: "והנה על פניו, המעלה הינה במה שכובש גאוותו, ומוכן ומזומן להודות על חטאו. אך קשה הדבר, ששלילת כוח הגאווה שנוהג הנשיא, יחשב כמעלה גדולה עד שיאמר על הדור אשריו שיש לו נשיא כזה. אמנם, הביאור בזה נראה… מטבע הדברים שכל אדם באשר הוא, עומד תחת מרות מסוימת, כל אחד לפי עניינו; וכיון שכן, הרי שהוא מבוקר בכל עת. אמנם הנשיא נמצא ברום המדרגה, ואין אחר רם מדרגה ממנו. נמצא שאין מי שיבקר אותו, ואדרבא, מטבע הדברים שאותם שתחתיו מחמת היראה מצדיקים את מעשיו גם אם לא עשה כראוי; לפיכך נאמר עליו אשרי הדור וכו' שנמצא שהוא מבקר את עצמו, וזו מעלה גדולה מאד"].

ואם לא תגיע ידו… והביא… שתי תורים או שני בני יונה לה', אחד לחטאת ואחד לעולה (ה, ז)

בפסוקים אלה מלמדת התורה, שיש עבירות שהקרבן עליהן תלוי ביכולתו הכלכלית של האדם: עשיר מביא בהמה לחטאת; עני מביא שני עופות, אחד לחטאת ואחד לעולה; ואם הוא עני שאין ידו משגת אפילו עופות, הוא מביא קרבן מנחה, עשירית האיפה סולת.

[קרבן זה, התלוי ביכולת הכלכלית, מכונה בש"ס "קרבן עולה ויורד"].

והנה, המעיין בפסוקים יראה לכאורה דבר תמוה: מדוע בעשיר, המביא קרבן בהמה, יש רק קרבן חטאת, ואילו בעני (המביא עופות במקום בהמה) התורה מורה שהעופות יהיו "אחד לחטאת ואחד לעולה"? מניין נוצר כאן חיוב עולה, שלא היה בעשיר? הרי כל עניין העופות הוא רק תחליף לקרבן המקורי (בהמה), ואם הקרבן המקורי היה חטאת, מה פשר חובתו של העני להוסיף לחטאת גם עולה?

האבן עזרא משיב על כך שתי תשובות:

תשובתו הראשונה של האבן עזרא – "ויאמר רב יצחק, כי טעם אחד עולה, בעבור שלא תגיע ידו, אולי עלה על רוחו מחשבה". כלומר, כאשר עני בא להקריב קרבן, והוא רואה שאין ידו משגת להביא קרבן בהמה והוא נאלץ להסתפק בעופות, מטבע הדברים עולה בראשו מחשבת טרוניא כלפי מעלה על מצבו הכלכלי. ולכן בא קרבן עולה, שמטרתו לכפר על הרהורי הלב (ירושלמי, יומא, פרק ח הלכה ז).

תשובתו השניה של האבן עזרא היא – "שהאחד כנגד האמורים, והשני חטאת כמשפט". ביאור הדברים – בחטאת בהמה, הכלל הוא שה"אמורים" (החלקים הפנימיים) מוקרבים על המזבח, ואילו בחטאת העוף, אין שום דבר ממנה קרב על המזבח כלל (מלבד דמה, אך לא עצם גופה), ולכן אמרה תורה להביא גם עולת העוף, שבשרו קרב למזבח.

והנה, על התשובה הראשונה (שעולת העוף באה לכפר על הרהור הלב) יש להקשות – אם העולה באה לכפר על הרהור הלב, היה צריך להיות הדין שגם בדרגה הבאה של העניות (זה שאין ידו משגת אפילו לעופות, ואמרה התורה שיביא סולת מנחה לחטאת) יש להביא קרבן עולה, שהרי אצל עני כזה, כל שכן שסביר שיהיו לו טרוניות כלפי שמיא על עניותו, ומדוע בעני כזה אמרה תורה שיביא רק חטאת ולא עולה? [על התשובה השניה של האבן עזרא אין קושיה כזו, כי כשאדם מביא סולת מנחה לחטאת, הרי היא עצמה קרבה למזבח, ולכן אין צורך "לפצות" בעולה].

עונה על כך החיד"א תשובה מחודשת: "ובדלי דלות, הגם דשכיח יותר ויותר… להתרעם על דלותו, מכל מקום לפי קושי עוניו לא יחשוב לו ה' עוון על דברים שבליבו". כלומר, אצל מי שמצוקתו כה גדולה, אין מחשבות הטרוניא כלפי מעלה נחשבות לחטא עד שיצטרך להביא קרבן על הרהוריו!

[תשובה אחרת כותב בעל הפרדס יוסף: העני שיש בידו להביא עופות, מצוי במצב כלכלי שאינה כה רחוק מהעשיר, ולכן הוא מועד לקנא בו. אך העני שנמצא במצב כה מרוד שאין בידו אפילו לעוף, אינו משווה עצמו לעשיר, אדרבה, מתוך עוניו הוא משלים עם העוני ושמח בחלקו].

[1]ובלשון בעל הטורים: "א' דויקרא זעירא, שמשה לא רצה לכתוב אלא 'ויקר', כדרך שנאמר בבלעם, כאלו לא נראה לו השם אלא במקרה; ואמר לו הקב"ה לכתוב גם באל"ף, וכתבה קטנה".

[2] לשון רש"י שם: וביום הביכורים – חג השבועות קרוי ביכורי קציר חיטים, על שם שתי הלחם, שהם ראשונים למנחת חיטים הבאים מן החדש". כלומר, עד לחג השבועות, המביא מנחת חיטים צריך להביאה מהתבואה הישנה, שצמחה לפני פסח, ומחג השבועות ואילך ניתן להביא קרבנות מהתבואה החדשה שצמחה לאחר הפסח.