דברי תורה לפרשת ויקרא, פורים ומגילת אסתר

דברי תורה, רעיונות, שאלות ותשובות, “ווארטים”, לפרשת ויקרא, פורים ומגילת אסתר
image_printהדפסה - print

ויקרא אל משה (א, א)

כידוע, האות א’ שבסוף המילה “ויקרא” נכתבת קטנה.

ידוע הסברו של בעל הטורים, שקוטנה של הא’ קשור לענוותנותו של משה (היינו, על ידי הקטנת האות הא’, המילה נדמית כאילו כתוב “ויקר”, בדרך מקרה, כביכול בא משה לומר שהתגלות הקב”ה אליו היא באקראי בלבד, ולא בדרך קבע)[1].

ראיתי גם הסבר אחר (לעתים מובא בשם רבי משה לייב מסאסוב ולעתים בשם גדולי חסידות אחרים), ולפיו האל”ף הקטנה במילה “ויקרא” מלמדת אותנו מוסר השכל כללי: על ידי הקטנת האל”ף, נוצר מצב שבו במבט ראשון, המילה נראית כאילו כתוב “ויקר”, לשון מקרה ואקראי, אך כשמתבוננים במילה ביתר דקדוק (ואז רואים גם את האל”ף) המילה השלמה היא “ויקרא”, קריאה מאת הקב”ה; וכך גם המאורעות השונים החולפים עלינו בימי חיינו, פעמים רבות נראים לכאורה ובמבט שטחי וראשוני כאילו הם יד המקרה (“ויקר”), אך בהתבוננות לעומק, יש בהם קריאה של הקב”ה אלינו.

אדם כי יקריב מִכֶּם קרבן (א, ב)

המילה “מכם” בפסוק זה לכאורה מיותרת, שהרי ניתן לכתוב פשוט, “אדם כי יקריב קרבן”.

ועוד קשה, שעל פי כללי התחביר, המילה “מכם” לכאורה אינה במקומה הנכון; כי סדר המשפט הראוי הוא “אדם מכם כי יקריב קרבן”, ולא “אדם כי יקריב מכם קרבן”.

משיב הספורנו – הכתוב בא ללמד, שיחד עם הבאת הקרבן צריך האדם להקריב גם מעצמו, ולשוב בתשובה בווידוי והכנעת עצמו. וזהו “אדם כי יקריב מכם” – ההקרבה צריכה להכיל גם את “מכם”, את “עצמכם”.

[ובלשונו: “אדם כי יקריב מכם- כי יקריב מעצמכם, בווידוי דברים והכנעה… וכאמרו (תהלים נא, יט), ‘זבחי אלוקים רוח נשברה’. כי אין חפץ בכסילים, המקריבים בלתי הכנעה קודמת”].

ומעין זה מבואר בשפת אמת- “אדם כי יקריב מכם… ליתן מפנימיות כוחו ורצונו לה’ יתברך”.

[בדרך זו הולך גם אברבנאל, וכך הוא מפרש גם את המלים בהמשך הפסוק, “לרצונו, לפני ה'”: “לומר שיקריב האדם את עצמו ורצונו וחפצו לפני ה’, כאילו הוא מורה בזה חיוב הקרבת עצמו בכל כוחות נפשו לעבודת הבורא ושכל מאוויו וחפצו הוא לדבקה בו”].

אדם כי יקריב… מן הבהמה, מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם (א, ב)

הכתוב פותח בלשון יחיד (“אדם כי יקריב“) ומסיים בלשון רבים (“תקריבו את קרבנכם“).

ללמדך, שהחטא שאדם חוטא, משפיע לא רק על עצמו אלא גם על כלל סובביו, על הרבים. אדם אינו “אי” לעצמו, וכל מעשה שלו משפיע גם על הכלל, לטוב או לרע (על פי הרב משה שטרנבוך בספרו טעם ודעת).

כי כל שאור וכל דבש, לא תקטירו ממנו אשה לה’ (ב, יא) 

השאור הוא דבר חמוץ ביותר, והדבש מתוק ביותר; ומשניהם מזהירה התורה שלא להקריב קרבן כלשהו.

מקובל לפרש שאיסור זה מרמז לאדם להתרחק מן הקצוות. וכפי שכותב ר’ מנחם בקר בספרו פרפראות לתורה, בשם הרבי מקוצק –

“הצדיק ר’ מנחם מנדיל מקוצק רואה באיסור זה סמל לדרך הרצויה של היהודי בעבודת ה’. לעולם יש להלך ב’דרך המלך’ ולהתרחק מן הקיצוניות (‘לא בחמיצות יתר ולא במתיקות יתר’). כיוצא בכך כותב רבי יוסף שאול נתנזון בספרו ‘דברי שאול’: השאור והדבש הם שני קצוות. הן בהרכבם החומרי והן בטיבם ובטעמם. בהוראה שלא להקטיר על המזבח ‘כל שאור וכל דבש’, באה התורה ללמדנו, שהקצוות אינם מביאים טובה לאדם, וראוי לנו להתרחק מכל דרך קיצונית ולבחור ב’דרך הממוצעת’ (הקרויה ‘שביל הזהב’)- כפי שהורה לנו הרמב”ם (בהקדמתו למסכת אבות, פרק ד)”.

ועיין עוד בעניין זה בהערה הבאה.

כי כל שאור וכל דבש, לא תקטירו ממנו אשה לה’; קרבן ראשית תקריבו אותם לה’ (ב, יא-יב)

התורה מזהירה שלא להקריב שאור ולא להקריב דבש (“כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו וגו'”), אך בהמשך לכך מוסיף הכתוב “קרבן ראשית תקריבו אותם”, כלומר (כפי שמסביר כאן רש”י), שיש קרבנות שבכל זאת ניתן להקריב משאור ודבש, והם הקרבנות הקרויים “ראשית” [הבאת ביכורים שמביא אדם מראשית תבואתו (שניתן להביאם מתאנים ותמרים על אף שהם מתוקים) וכן קרבן “שתי הלחם” המובא בחג השבועות, שגם הוא מוגדר כראשית (עיין רש”י במדבר, כח, כו[2]) ומביאים קרבן זה כשהוא חמץ (בניגוד לשאר המנחות שאין מחמיצים אותן)].

הגאון רבי שאול נתנזון בספרו “דברי שאול”, רואה בכך רמז (“רמז נפלא”, כלשונו) לדבריו הידועים של הרמב”ם בהקדמתו למסכת אבות:

הרמב”ם כותב, שאמנם באופן כללי ראוי לדבוק בדרך האמצע ולהתרחק מן הקצוות (למשל, קמצנות ופזרנות הם שני קצוות, ואדם צריך למצוא ביניהם את המינון הנכון ולדבוק בו), אך יחד עם זאת, לעתים כדי להגיע למינון נכון, אדם צריך בשלבים הראשונים, באופן זמני, לנטות אל הקצה; כי כשאדם בא לראשונה להיגמל ממידה רעה מסוימת, אזי בשלבים הראשוניים יאחז בקיצוניות ההפוכה, עד שלאחר מכן יוכל לחזור לדרך האמצע ואז יישאר בה.

ולכך רומז כאן הפסוק: בדרך כלל, “כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו”, התרחקו מן הקצוות, השאור והדבש (השאור חמוץ ביותר והדבש מתוק ביותר); אך יחד עם זאת, “קרבן ראשית תקריבו אותם”, במצבים של “ראשית”, כשאדם בא לראשונה להשריש בעצמו הרגל טוב ולהיפטר ממידה רעה שדבקה בו, ראוי שייטה בשלבים ראשוניים אלה אל הקיצוניות ההפוכה.

[ובלשון המחבר: “כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לד’, קרבן ראשית תקריבו מהם; העניין נראה לפי עניות דעתי, דהנה כבר הורנו הרמב”ם בשמונה פרקים, דבכל המדות טוב מדות המיצוע, רק מי שנטה לאחד מהקצוות, ייטה לההיפך עד שיבוא להשתוות, עיין שם; והנה, שאור ודבש הם דברים הפכיים, שזה מתוק וזה מר ומחמץ, וחנה, זה ענין שני קצוות, ולכך לא יבא לקרבן ד’, כי הממוצע טוב, ולא יטה לאחד מהקצוות; ורק קרבן ראשית תקריבו ממנו, היינו, שבתחילה טרם הרגיל עצמו במיד המיצוע יכול להיות בקצת ההפך, אבל לא אחר כך. והוא רמז נפלא”].

נפש כי תחטא בשגגה (ד, ב)

מדוע נקטה התורה בלשון “נפש כי תחטא” ולא “איש” או “אדם” כמו במקומות אחרים?

הרמב”ן מבאר זאת כך: באופן כללי צריך ביאור, מדוע אדם ששגג צריך להביא קרבן? והרי לא התכוון כלל לחטוא? אלא שהתשובה לכך היא, שגם ללא אשמה וללא כוונת זדון, עצם פעולת החטא משפיעה על נפש האדם ופוגמת בה [“וטעם הקרבנות על הנפש השוגגת, מפני שכל העוונות יולידו גנאי בנפש, והם מום בה, ולא תזכה להקביל פני יוצרה, רק בהיותה טהורה  מכל חטא… ולכן הנפש השוגגת תקריב קרבן, שתזכה לקרבה אל האלוקים אשר נתנה”].

ומסיבה זו נקט הכתוב ביחס לעבירה בשוגג בלשון “נפש כי תחטא”, כי עיקר הבאת הקרבן על חטאי שגגה הוא משום השפעת החטא על הנפש, כאמור (ובלשון הרמב”ן: “ובעבור זה גם כן הזכיר ‘נפש'”).

אשר נשיא יחטא (ד, כב)

התורה מלמדת מפסוק זה ואילך, מהו הקרבן שצריך להביא נשיא שחטא.

רש”י עומד על כך, שלכאורה היה צריך להיכתב בפסוק “אם נשיא יחטא”, ולא “אשר נשיא יחטא”. ומדוע נקטה התורה בלשון “אשר”? משיב על כך רש”י, שהמילה “אשר” רומזת ל“אשרי” – אשרי הדור שהנשיא שלו נותן לב להביא קרבן על שגגתו.

מהי המעלה הגדולה בכך שנשיא נותן לב להביא קרבן על שגגתו, ומדוע “אשרי הדור” שהנשיא שלו נוהג כך?

לכאורה הכוונה לומר, שאשרי הגוי שיש לו מנהיג עניו; כי  אם הנשיא, על אף תפקידו הרם, אינו מתבייש להודות שטעה וחטא, הדבר מראה על מעלתו וענוותנותו, ואשרי הדור שזכה לנשיא עניו כזה.

אך יש גם הסבר נוסף: תכונת הביקורת העצמית, חשובה יותר אצל המנהיג מאשר אצל האדם מן השורה. כשאדם רגיל חוטא, מטבע הדברים יימצא מי שיתקן אותו, יפקח את עיניו ויעיר לו על חטאיו ושגיאותיו; אך כשמדובר במנהיגים, אין אנשים מעירים להם, מחמת יראה או כבוד. לכן, חשוב כל כך שתהיה בהם היכולת להיות המבקרים של עצמם ולהכיר בשגיאותיהם, וללא תכונה זו הם ימשיכו ויתבוססו בטעויותיהם ושגיאותיהם. לכן, אשרי הדור שזוכה לכך שמנהיגו הוא בעל אותה תכונה של ביקורת עצמית ויודע ללמוד מטעויותיו, עד שהוא מתוודה ומביא קרבן על חטאו.

[ראיתי את שני ההסברים בספר דברי שאול לרב שמואל טולדנו, וזו לשונו: “והנה על פניו, המעלה הינה במה שכובש גאוותו, ומוכן ומזומן להודות על חטאו. אך קשה הדבר, ששלילת כוח הגאווה שנוהג הנשיא, יחשב כמעלה גדולה עד שיאמר על הדור אשריו שיש לו נשיא כזה. אמנם, הביאור בזה נראה… מטבע הדברים שכל אדם באשר הוא, עומד תחת מרות מסוימת, כל אחד לפי עניינו; וכיון שכן, הרי שהוא מבוקר בכל עת. אמנם הנשיא נמצא ברום המדרגה, ואין אחר רם מדרגה ממנו. נמצא שאין מי שיבקר אותו, ואדרבא, מטבע הדברים שאותם שתחתיו מחמת היראה מצדיקים את מעשיו גם אם לא עשה כראוי; לפיכך נאמר עליו אשרי הדור וכו’ שנמצא שהוא מבקר את עצמו, וזו מעלה גדולה מאד”].

לפורים ומגילת אסתר:

על מה לכוון ב”שהחיינו”

לפני קריאת המגילה, מברכים כמה ברכות, וביניהן ברכת “שהחיינו”.

המשנה ברורה (תרצב, ס”ק א) מביא את דברי המגן אברהם (בשם השל”ה), שבברכת “שהחיינו” שלפני קריאת המגילה, נכון לכוון גם לשאר המצוות שמקיימים בפורים, והם משלוח מנות וסעודת פורים (היינו, שברכת שהחיינו תחול גם על מצוות אלה, ולא רק ביחס לעצם קריאת המגילה).

[ובלשון מ”ב: “ונכון לכוון בברכת שהחיינו גם על משלוח מנות וסעודת פורים, שהם ג”כ מצוות”. ועוד מוסיף המ”ב – “ויודיע זה להש”ץ המברך, דבעי (=כי צריך) כוונת שומע ומשמיע”].

וכאן יש לעיין, מדוע לא הזכירו הפוסקים הנ”ל גם מתנות לאביונים, שגם עליה צריך לכוון בברכת שהחיינו? הרי גם מצווה זו היא ממצוות היום?

ובאמת בפוסקים אחרים מבואר שיש לכוון גם למתנות לאביונים, וכך מפורש בקיצור שולחן ערוך, קמא, יב (“… יכוונו גם על מצוות משלוח מנות ומתנות לאביונים וסעודת פורים. וכן השליח ציבור צריך שיכוין להוציא את הציבור גם על מצוות אלו”). אך כאמור, בפוסקים הנזכרים לעיל (המשנה ברורה, בעקבות השל”ה והמגן אברהם), לא מוזכר מתנות לאביונים לעניין שהחיינו, ויש להסביר מדוע, ובמה נחלקו השיטות הנ”ל.

רבים מאחרוני זמננו, תולים את המחלוקת הנ”ל (האם לכוון גם למתנות לאביונים) בחקירה כללית, מה עניינה של מצוות מתנות לאביונים בפורים: האם זוהי מצוות הצדקה הרגילה של כל השנה (רק שבפורים יש גדרים מיוחדים, כגון השיעור של שתי מתנות לשני עניים וכו’), או שמא זוהי מצווה נפרדת, שאינה מדין הצדקה הרגילה אלא חלק משמחת הפורים, כי הנתינה לאחרים היא חלק מגדרי השמחה (וכפי שכותב הרמב”ם, הלכות מגילה וחנוכה, ב, יז, בעניין מתנות לאביונים – “שאין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים. שהמשמח לב האמללים האלו דומה לשכינה שנאמר להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים”. ומבואר כאן, שהנתינה לעני אינה סתם צדקה, אלא חלק בלתי נפרד מהשמחה. וכך מדויק בריטב”א, בבא מציעא, עח ע”ב: הריטב”א מסביר שם, מדוע בפורים אין מדקדקים בעני הבא לבקש האם הוא ראוי לכך, אלא נותנים לכל אחד שמבקש? ומסביר זאת הריטב”א בכך שבפורים המתנות לאביונים הן מדין שמחה ולא מדין צדקה: “שאין מדקדקין בדבר לומר אם הוא עני וראוי ליתן לו אם לאו, אלא נותנים לכל אדם שיבוא ויתבע, שאין יום זה מדין צדקה בלבד, אלא מדין שמחה ומנות, שהרי אף בעשירים כתיב ‘ומשלוח מנות איש לרעהו’”); ובחקירה זו ניתן לתלות את המחלוקת לעיל: אם זו אותה מצוות צדקה של כל השנה (וכל המיוחד בפורים הוא רק שבפורים קצבו שאין לפחות משני עניים וכו’), אזי אין עניין לברך עליה שהחיינו בפורים; אך אם זוהי מצווה חדשה ונפרדת, יש לברך עליה. כך, כאמור, מסבירים רבים מאחרוני זמננו (עיין למשל נטעי גבריאל, פרק נא, הערה ד).

[מלבד הסבר זה יש גם הסברים אחרים לשיטה שלפיה אין מכוונים למתנות לאביונים; יש מסבירים, למשל, שרצו למנוע מצב שבו מגיע אביון לקבל כסף, ואנשים אינם נותנים לו כי טרם בירכו שהחיינו על המגילה (עיין פסקי תשובות, תרצב, הערה 19, בשם מספר אחרונים). וכן יש מסבירים, שהמציאות של אביונים היא מציאות שאין ראוי לברך עליה שהחיינו, וכו’].

[הלכה למעשה, נראה שאין בזה הכרעה ברורה, ויש נוהגים כך ויש נוהגים כך. וכך נראה גם מהפסקי תשובות, סימן תרצב אות ה].

לך כנוס את כל היהודים הנמצאים בשושן, וצומו עלי, ואל תאכלו ואל תשתו (אסתר ד, טז)

לאחר שאסתר מבקשת “צומו עליי”, לשם מה היא צריכה להוסיף “ואל תאכלו ואל תשתו”? [והרי כל מהות הצום היא הימנעות מאכילה ושתיה, ומאחר שכבר אמרה “צומו עלי”, אין צורך להוסיף “ואל תאכלו ואל תשתו”]. ושאלה זו מובאת בילקוט שמעוני: “וכי יש אדם צם ואוכל”? כלומר, מאחר שנאמר “צומו”, אין צורך להוסיף “אל תאכלו ואל תשתו”, שהרי הדבר מובן מאליו.

בילקוט שמעוני מובאת שאלה זו, אלא שהוא עונה על כך במלים סתומות: “אלא, אתם צמים על שאכלתם ושתיתם מסעודתו של אחשורוש”.

תשובתו זו של ה’ילקוט’ לכאורה אינה מובנת: מה בכלל כוונתו לומר? וכיצד דבריו מיישבים את קושיית הכפילות?

ראיתי הסבר יפה על כך בשם בעל השבט סופר (מובא ב”מחזור לפורים”, מתוך ספר שערי שמחה): כידוע, בכל איסורי האכילה, השיעור שבו עוברים על האיסור הוא שיעור כזית, ואילו באיסור האכילה בתעניות (כגון ביום כיפור וכו’), השיעור אינו כזית אלא שיעור גדול יותר, “ככותבת”. ולכן, אילו הייתה אסתר אומרת רק “וצומו עלי”, היה עולה מכך ששיעור האכילה שיש להימנע ממנו הוא ככותבת, כדין שאר תעניות, ואילו כזית מותר[3]. לכן הוסיפה אסתר, שכאן ההימנעות מאכילה אינה רק מדין צום רגיל (שאז כאמור השיעור הוא ככותבת), אלא זוהי כפרה על אכילתם האסורה בסעודת אחשורוש, והואיל ושיעור אכילה אסורה הוא בכזית, אזי גם עשיית התשובה על אכילה זו, כ”תשובת המשקל”, צריכה להיות בהימנעות מאכילה אפילו כזית. ולכך מכוון הילקוט שמעוני באומרו “אלא, אתם צמים על שאכלתם ושתיתם מסעודתו של אחשורוש”; לומר שלא מדובר בצום רגיל, אלא בצום הבא לכפר על אכילה אסורה, ולכן שיעור האיסור משתנה.

[ולענ”ד ניתן להסביר את דברי הילקוט שמעוני בדרך דומה, אך ללא היזקקות דווקא לעניין ההלכתי הנ”ל של השיעורים, אלא הכפילות באה להדגיש את מטרתו הכפולה של הצום: המטרה הראשונה היא כצום רגיל, דהיינו, תענית שמתענים בעת צרה, ולכך כיוונה אסתר באמרה “וצומו עלי” – ככל צום רגיל; והמטרה השניה היא לכפר על אכילתם ושתייתם מסעודת אחשורוש, ולכך כיוונה אסתר כשהוסיפה “ואל תאכלו ואל תשתו”].

“וישם המלך אחשורוש מס על הארץ ואיי הים” (מגילת אסתר, י, א)

לכאורה, פסוק זה אינו מתקשר כלל לסיפור המגילה, ומה עניינו לכאן?

לפי פשוטו יש לומר, שיש כאן תיאור של התפתחות מעמד אחשורוש ועוצמתו: בתחילת המגילה, בולטים ניסיונותיו של אחשורוש לבסס את שלטונו על ידי פעולות של אירוח, משתה והטבות כלכליות למדינות, כאמור בפרק ב פסוק יח – “ויעש המלך משתה גדול… והנחה למדינות עשה”; אך כעת, לאחר שביסס את מעמדו, הוא כבר לא נזקק לכך, אלא הטיל מיסים והשליט את מרותו אפילו על “איי הים”.

ומכל זה אנו למדים גם על גדולתו של מרדכי, שעל אף שהיה משנה למלך בעל עוצמה שכזה (וכך גדל גם מעמדו שלו), בכל זאת לא התגאה ולא התנכר לעמו אלא המשיך להיות “דורש טוב לעמו” ו”רצוי לרוב אחיו” (כאמור בפסוקים הבאים, שהיה מרדכי “משנה למלך, אחשוורוש, וגדול ליהודים, רצוי לרוב אחיו, דורש טוב לעמו וכו'”). כך נראה לפי פשוטו.

הסבר אחר, בדרך “ווארט”  (ראיתי בספר “ומתוק האור” בשם “אוצר הידיעות”): קודם לכן נאמר במגילה, שתיקנו “מתנות לאביונים”. והנה, לאחר תקנה זו, היו בעם עשירים שקפצו את ידם ונמנעו מלתת; אלא שהכלל בחיים הוא שאין מרוויחים מהימנעות מן הצדקה, ומשמיענו הכתוב שמה שנמנעו מלתת בצדקה, נאלצו לתת לבסוף כמס לאחשוורוש, שהטיל מס “על הארץ ואיי הים”.

[ועוד מובא שם הסבר נוסף: כידוע, אחשורוש, בשלב שבו עוד טרם ידע מאיזו אומה באה אסתר, עשה הנחה לכל מדינה ומדינה (כאמור לעיל ב, יח – “והנחה למדינות עשה”), מתוך תקווה שעל ידי הרווחה שתבוא למדינה שממנה אסתר באה, היא תכיר לו טובה על כך ותספר לו מניין באה. אך כעת, לאחר שכבר ידע אחשורוש את מוצאה, ביטל את כל ההנחות והשית מס על כל מקום, אפילו על איי הים].

“וכל מעשה תקפו וגבורתו ופרשת גדולת מרדכי אשר גדלו המלך, הלוא הם כתובים על ספר דברי הימים למלכי מדי ופרס” (מגילת אסתר, י, ב)

פסוק זה לכאורה אינו מוסיף או מלמד דבר, מלבד להפנות אותנו לספרי היסטוריה (“הלוא הם כתובים על ספר דברי הימים וגו'”), ואם כך עולה השאלה מה בכלל מטרתו ועניינו של הפסוק? וכי הנ”ך הוא ספר “הפניות” לספרי ההיסטוריה של מלכי מדי ופרס?[4]

בספר “ומתוק האור” ראיתי שמפנה בעניין זה לספר “פניני רבינו יחזקאל”, שם מובא שבשמחת ליל פורים בישיבת סלבודקא, שאל רבי יחזקאל אברמסקי את תלמידי הישיבה את השאלה הנ”ל, מה עניינו של פסוק זה. ותשובתו הייתה, שמטרת הפסוק להדגיש לקורא המגילה כך: דע, שכל מה שנאמר במגילה עד לפסוק זה, לא נאמר לשם הסיפור והידיעה ההיסטורית בלבד; כי הסיפורים והידיעות ההיסטוריות כתובים בפירוט בספר דברי הימים למלכי מדי ופרס, וניתן לעיין בהם שם, ולשם כך אין צורך במגילת אסתר; אלא כל האמור כאן במגילה, הם דברים שנאמרו ברוח הקודש, ויש לדרוש וללמוד בה כל מילה, בניגוד לסיפורים רגילים המובאים בספרי ההיסטוריה של מלכי מדי ופרס.      

“המן מן התורה מניין”

בגמ’ במסכת חולין דף קלט אומרים חז”ל: “רמז להמן מן התורה מניין?” (כלומר, היכן רמוז בתורה עניין המן הרשע), ומשיבים חז”ל – “המן העץ אשר ציויתיך לבלתי אכול ממנו אכלת” (בראשית ג, יא). כלומר, הרמז לעניין המן לכך הוא בפסוק “המן העץ אשר ציויתיך וכו'”. והדברים תמוהים ביותר, היכן רמוז כאן המן הרשע (ואמנם כתוב בפסוק “המן העץ”, ו”המן” הן אותיות המן, אך תמוה מאוד לומר שבכך רמוז כאן המן הרשע, ואין בזה כל טעם).

התורה תמימה (שם בספר בראשית) מבאר את דברי הגמ’ כך- השאלה “רמז להמן מן התורה מניין” פירושה, היכן מצאנו רמז בתורה לתופעה מפליאה כמו זו שאפיינה את המן הרשע, שעל אף שהיה לו מכל טוב והכול סגדו לו והשתחוו לו, בכל זאת לא ידע להודות ולהעריך את מה שבידו, אלא אמר “כל זה איננו שווה לי”(!), רק משום שאדם אחד, מרדכי, לא השתחווה לו?! ועל כך עונה הגמ’, שהדבר רמוז כבר במילים שנאמרו אצל אדם הראשון, “המן העץ אשר ציויתיך וכו'”, כלומר כבר אצל אדם הראשון מצאנו תכונה אנושית זו, שעל אף שיכול היה להתענג על כל העצים וטוב גן עדן כל ימיו, הוא נתאווה דווקא אל העץ האסור, שנצטווה לא לאכול ממנו, כי טבע האדם הוא להתמקד במה שחסר לו, ולא להעריך די הצורך את הטוב שבידו. טבע זה בא לידי ביטוי אצל אדם הראשון, וכן אצל המן, שהתאווה לשלוט דווקא על הכוח המתנגד לו, על מרדכי, ומה שכבר השיג ונמצא בידו לא נחשב אצלו למאומה.

 

 

[1]ובלשון בעל הטורים: “א’ דויקרא זעירא, שמשה לא רצה לכתוב אלא ‘ויקר’, כדרך שנאמר בבלעם, כאלו לא נראה לו השם אלא במקרה; ואמר לו הקב”ה לכתוב גם באל”ף, וכתבה קטנה”.

[2] לשון רש”י שם: וביום הביכורים – חג השבועות קרוי ביכורי קציר חיטים, על שם שתי הלחם, שהם ראשונים למנחת חיטים הבאים מן החדש”. כלומר, עד לחג השבועות, המביא מנחת חיטים צריך להביאה מהתבואה הישנה, שצמחה לפני פסח, ומחג השבועות ואילך ניתן להביא קרבנות מהתבואה החדשה שצמחה לאחר הפסח.

[3] ואמנם הכלל הוא שגם “חצי שיעור” אסור באכילה, אך בחצי שיעור יש יותר מקום להקל, ובפרט כאן שהיה הדבר בפסח, כמבואר במס’ מגילה דף טו ע”א, שגזירת הצום הייתה בפסח, וביטלו אכילה בפסח עצמו!

[4] בדרך הפשט יש לומר כמוסבר בהערה הקודמת, שכוונת הכתוב היא לשבח את מרדכי; שמצד אחד, הגיע גדולתו עד כדי כך, שהיא כתובה בספר דברי הימים למלכי מדי ופרס; ומצד שני, למרות כל מעמדו לא התנכר לעמו ולא התנשא, אלא היה “דורש טוב לעמו” ו”רצוי לרוב אחיו”.

image_printהדפסה - print
Print Friendly, PDF & Email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אהבתם? שתפו!

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

רוצים לקבל עדכונים שוטפים על לימוד חדש?

הירשמו עכשיו לרשימת התפוצה שלנו!