בציעת לחם/חלה וחלוקה למסובים – הימנעות מהעברה מיד ליד והלכות שכיחות נוספות

Photo by Tetiana SHYSHKINA on Unsplash

להלן מספר הלכות מעשיות, הנוגעות לחלוקת הפת על ידי בעל הבית למסובים:

א) לפני שמתחיל לחלק למסובים, יאכל מעט מהפת בעצמו (ולא כפי שלעתים נוהגים, שקודם הבוצע מחלק ורק אז מתחיל לאכול). זאת, כדי להמעיט ככל הניתן בהפסק בין ברכת המוציא שבירך לבין אכילתו (משנה ברורה, קסז, ס"ק עט; ואמנם לדעת רמ"א שם אין להקפיד בכך, אך המ"ב מביא בשם הט"ז להחמיר, ומוסיף שכך כתבו גם שאר אחרונים)[1].

ב) כשמחלק את הפת, לא ייתן את הפת ישירות בידו של המקבל, כי זהו מנהג אבלות. רק אם הבוצע הוא אבל, אז כן ייתן ביד; ובשבת, בכל מקרה לא יתן ביד (גם אם הוא אבל), כי אין אבלות בשבת בפרהסיא (שו"ע, רמ"א ומשנה ברורה, קסז, יח)[2].

אגב, רבים שואלים לעניין מנהג זה, מה הדין כשהבוצע מעביר למי שנמצא רחוק ממנו, וכך הפרוסה עוברת מאיש לאיש עד לאדם המיועד, האם אצל כל אחד יש להיזהר שלא יעביר באופן ישיר ליד חברו, או שדין זה הוא רק לגבי הבוצע והאוכל? ולאחר העיון ראיתי בספר "כעץ שתול – כולל להוראה דחסידי בעלזא", עמ' מט, ששאלה זו הובאה לפני הגר"ח קנייבסקי, והוא השיב על כך שהקפידא היא רק ביחס לבוצע ולאוכל ישירות.

[ולהלן העתקת הדברים: "ויש להסתפק במה שמצוי אצל כל אחד ואחד בביתו בשבת, כשרוצה לחלק פרוסת המוציא לכל בני ביתו, ונותן הפרוסה לפני היושב לידו כדי שהוא ימסור לשאר המסובין שיושבין אחריו, האם יש לו להקפיד שגם הוא לא יתן הפרוסה ליד האוכל אלא יניחנו על השלחן לפניו, או דהקפידא הוא דוקא שהבוצע לא יתן ליד האוכל, אבל האמצעי שאינו בוצע הפת אלא רק מעבירו מהבוצע להאוכל, מותר ליתנו לידו? ואי נימא הכי, דהקפידא הוא דוקא על הבוצע ולא על האמצעי, יש להסתפק עוד, אי כהשבוצע נותן להאמצעי כדי שימסור להאוכל, אי הבוצע מותר ליתן הפת ביד האמצע, או שצריך ליתנו לפניו על השלחן והאמצעי יטול הפת וימסור אח"כ ליד האוכל? דיש לומר, כיון שאין הבוצע נותן הפת בשבילו, אלא כדי שימסרנו להאוכל אין שום קפידא שלא יתננו בידו. והשיב הגר"ח שליט"א, אין להוסיף על מה שמצאנו בשו"ע, ומותר למסור ביד הממוצע, והממוצע מותר למסור ביד האוכל"].

ג) לא יזרוק את הלחם אל המסובים, וכפי שכותב המשנה ברורה, קסז, ס"ק פח- "אבל לא יזרוק חתיכת המוציא על השולחן לפני האורחים, אפילו אם לא נמאס המאכל על ידי הזריקה, כמו שיתבאר בסימן קע"א. ועוד, כיוון שהיא פרוסת המוציא, הוי ביזיון מצווה".

[1] לדעת הרמ"א, קסז, טו, אין צורך להקפיד על כך, כי לדעתו חלוקת הפת למסובים היא מצרכי הסעודה ולכן אינה מהווה הפסק (ובלשונו שם- "מותר לתת לכל אחד חלקו קודם שיאכל הוא", ומבאר המשנה ברורה, ש"אין בזה הפסקה, דכל זה צורך סעודה הוא"), אך המשנה ברורה מביא את דברי הט"ז ואחרונים נוספים, שכתבו שראוי שקודם יטעם הבוצע ורק אח"כ יחלק, דלא כרמ"א. וטעמם הוא, שהואיל וממילא הדין הוא שאין המסובים רשאים לטעום עד שיטעם הבוצע (כמבואר שם בשו"ע ובמ"ב, שאין זה דרך כבוד), אם כן נמצא שלא מועיל במה שמקדים לחלק להם, שהרי אינם יכולים לאכול לפניו, כך שאין זה צורך סעודה וממילא הוי הפסק (ובלשון המ"ב- "ודעת הט"ז בעניין זה, דאין כדאי להבוצע שיחלק לכל אחד חלקו, אחרי שאינם רשאים לטעום מהם עד שיטעום הוא תחילה, אם כן נחשב לו הדבר להפסק בין הברכה לאכילה, וזה אסור לכתחילה. אלא יראה לטעום קודם, ואח"כ יחלק לכל אחד מהם. וכך כתבו שאר אחרונים"). ועיין תוספת ביאור בשער הציון אות סט.

[2] ובלשון השו"ע, שם: "הבוצע, נותן פרוסה לפני כל אחד, והאחד נוטל פרוסה בידו. ואין הבוצע נותן ביד האוכל, אלא אם כן היה אבל". ומוסיף הרמ"א, שיש לכך רמז בפסוק "פרשה ציון בידיה" (איכה א, יז), ובלשונו: "פרשה ציון בידיה, רמז לפרוסת המוציא שנותנין בידו בשעת אבלות". והמ"ב מוסיף- "משמע, דאין ראוי לעשות כן כשאינו אבל, דלא ליתרע מזליה (=שלא יורע מזלו)". ועוד מוסיף המ"ב, "ובשבת, פורס האבל כדרכו, דלא יהיה כאבילות דפרהסיא אם יתן לו בידו".

ועיין בפסקי תשובות, אות כו, שעמד על כך שכלל זה, שאין לתת ביד, אין לו מקור בחז"ל, ומקורו ברמב"ם, הלכות ברכות, ז, ה. והרשב"א בתשובותיו, סימן רעח, כותב על המנהג שלא לתת ביד "זה מדברי חכמים הוא להם בוודאי, ומקום (=מקור) ידוע היה לי בזה ושכחתיו, אם אמצא אחר הבדיקה אשלח ואודיעך". ועיין עוד בפסקי תשובות שם (לגבי מקור המנהג ולגבי מקומות שלא נהגו בו).