“תקיעה גדולה” – מתי

שאלה:

מהי “תקיעה גדולה”, מתי תוקעים אותה ומדוע?

התשובה בקצרה:

בשו”ע עצמו מוזכר לתקוע “תרועה גדולה” אחרי התפילה; אך כתב המשנה ברורה שאין מנהגנו כן, אלא עושים מעט אחרת – מאריכים בתקיעה האחרונה של התפילה (סוף מאה התקיעות) והיא נקראת “תקיעה גדולה”.

נמצא, שהכינוי “תקיעה גדולה” הוא כינוי לתקיעה הארוכה שבסוף התקיעות (תוספת התקיעה היא “לערבב השטן”, שלא יאמר שאחרי התקיעות מיד הולכים ושותים ושמחים בלי לירא מאימת הדין).

אך מנהג העולם הוא (על פי מהרי”ל) שגם בסוף סדרת התקיעות שלפני שמונה עשרה (המכונות “תקיעות דמיושב”) תוקעים תקיעה גדולה. וכאן לא שייך הטעם האמור לעיל, אלא הטעם הוא אחר, לעשות היכר שתמו התקיעות הללו ויתחילו לומר אשרי וכו’.

התשובה ביתר הרחבה:

השולחן ערוך, תקצו, א, כותב – “לאחר התפילה, מריעים תרועה גדולה בלא תקיעה” (והטעם הוא “כדי לערבב השטן, שלא יקטרג עליהם אחרי התפילה, שהולכים ואוכלים ושותים ושמחים לומר שאין יראים מאימת הדין” – משנה ברורה שם).

אך במשנה ברורה מובא בשם מטה אפרים, שאין אנו נוהגים כך (לתקוע תרועה בסוף התפילה), אלא עושים אחרת: בתקיעה האחרונה של המאה קולות, תוקעים תקיעה ארוכה, ונקראת “תקיעה גדולה”, וכלשון המ”ב – “אבל אין אנו נוהגין כן, רק בסיום תקיעה אחרונה של השלמת מאה קולות… המקרא אומר ‘תקיעה גדולה’ והתוקע מאריך בה יותר משאר תקיעות”.

[ולכאורה, גם כאן הטעם הוא כמו הטעם הנזכר לעיל בשו”ע, לערבב השטן וכו’, אלא שבמקום לעשות תרועה, עושים תקיעה גדולה וכו’ (עיין פסקי תשובות הערה 1)]

ולפי זה, המונח “תקיעה גדולה” עניינו רק התקיעה שבסוף המאה תקיעות. אך הפסקי תשובות שם מוסיף “ומנהג העולם לתקוע תקיעה גדולה גם בסוף תקיעות דמיושב, והוא מנהג קדום המובא כבר במהרי”ל (בהלכות ר”ה) שהוא אבי מנהגי אשכנז, וכפי הסברו שם שהוא לסימן למען ישמעו העם תקיעה גדולה וידעו שסיימו הקולות ויאמרו אשרי העם יודעי תרועה, וסימנך, ‘במשוך היובל המה יעלו בהר'”.