שאלה:
האם שחיטת גוי כשרה או פסולה? ומה המקור לכך?
תשובה:
א. הכלל: שחיטת גוי פסולה
בכמה מקומות במסכת חולין מבואר ששחיטת גוי פסולה: במשנה בדף יג ע"א מבואר ששחיטת גוי היא כנבלה (ובגמ' שם מבואר, שכך הדבר אפילו אם אין כוונתו לעבודה זרה, כי אם כוונתו לעבודה זרה, אזי הדין חמור עוד יותר, שאסור לא רק באכילה אלא גם בהנאה). ומבאר רש"י במשנה, שדין זה ששחיטת גוי פסולה, אמור גם אם השחיטה הייתה כהלכתה ואחרים ראו זאת. כי עצם שחיטת הגוי, פסולה.
וכן בתחילת המסכת, בדף ג ע"ב, מבואר שלפי הדעה הסוברת שכותים הם "גרי אריות" (כלומר שלא התגיירו באמת, ועיין ביתר הרחבה בתוספות חולין ג ע"ב ד"ה קסבר), אם כן בוודאי שחיטתם פסולה.
ב. המקור לכך ששחיטת גוי פסולה
בגמרא לא מבואר המקור לכך ששחיטת גוי פסולה. ונחלקו הראשונים מהו באמת המקור.
תוספות בדף ג ע"ב (ד"ה קסבר) מבארים שהמקור הוא ממה שהתורה הסמיכה את המילה "וזבחת" למילה "ואכלת" [דברים יב, כא: "וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה לְךָ, כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ–וְאָכַלְתָּ, בִּשְׁעָרֶיךָ, בְּכֹל, אַוַּת נַפְשֶׁךָ"]. כלומר, רק מי שהשחיטה מתירה לו את הבשר באכילה, יכול לשחוט, אך מי שאינו צריך לשחוט כדי לאכול (וכך המצב אצל גוי, שמותר לו לאכול גם ללא שחיטה), שחיטתו אינה שחיטה. וכך פירש גם הרא"ש במסכת חולין (א, ה).
הרמב"ם בהלכות שחיטה, ד, יא, כותב מקור אחר: "נכרי ששחט, אף על פי ששחט בפני ישראל בסכין יפה, ואפילו היה קטן (=שאינו מכוון לעבודה זרה), שחיטתו נבילה, ולוקה על אכילתה מן התורה. שנאמר (שמות לד, טו) 'וקרא לך ואכלת מזבחו'; מאחר שהזהיר שמא יאכל מזבחו, אתה למד שזבחו אסור, ואינו דומה לישראל שאינו יודע הלכות שחיטה".
הרא"ש במסכת חולין (א, ה) מביא את פירוש התוספות ואת פירוש הרמב"ם, ומסביר מדוע הוא מעדיף את פירוש תוספות. ובלשונו: