שאלה:
מקרה שכיח הוא, שאדם יוצא מבית הכסא וצריך ליטול ידיו ולברך "אשר יצר", ובנוסף לכך, הוא גם מתכוון לאכול כעת לחם, כך שעליו ליטול ידיים ולברך "על נטילת ידיים"; כאן מתעוררת השאלה – מה היחס בין שתי הנטילות? האם צריך ליטול פעמיים בנפרד, או יטול פעם אחת? וכיצד יברך?
התשובה בקצרה:
לפי העולה מהשולחן ערוך והמשנה ברורה (סימן קס"ה), עליו לנהוג כך: תחילה יטול נטילה שאינה גמורה (כלומר, יטול נטילה שאינו יוצא בה ידי חובת נטילה לסעודה, כגון שעושה שלא מכלי וכדומה) ויברך עליה "אשר יצר"; ואח"כ יטול נטילה גמורה, ויברך עליה "על נטילת ידיים" לסעודה [ובפסקי תשובות מובא, שטוב יעשה אם בנוסף לכך, בין הנטילות יעשה הפסק מסוים ע"י פעולות המצריכות נטילה, כגון נגיעה בנעל וכו'].
ועוד מוסיף המ"ב, שבדיעבד, אם בנטילה הראשונה לא זכר להקפיד שתהיה נטילה שאינה גמורה, אלא נטל נטילה גמורה שיוצא בה ידי נט"י לסעודה, אזי יברך על נטילה זו "על נטילת ידיים" ואח"כ "אשר יצר"; וזאת משום בדיעבד ניתן לסמוך על הפוסקים החולקים על השו"ע וסוברים שנוטל נטילה אחת ומברך "על נטילת ידיים" ו"אשר יצר". וכמו כן, ניתן לסמוך על פוסקים אלה במקרים שבהם האדם דחוק מבחינת כמות מים וכיוצא בזה, שאז מותר לכתחילה ליטול נטילה אחת ולברך "על נטילת ידיים" ו"אשר יצר".
[כל זאת לפי השו"ע והמ"ב; ונעיר שבספר "פסקי תשובות", מבואר ש"מנהג כמה מגדולי ישראל" שאף בלי דוחק מים נוטלים נטילה אחת ומברכים "על נטילת ידיים" ו"אשר יצר"].
התשובה ביתר הרחבה:
השו"ע פוסק (או"ח, קסה, א), שלא יטול נטילה אחת ויברך עליה שתי ברכות [ומדוע השו"ע שולל זאת? עיין למטה בהערה[1]], אלא כיצד ינהג? יטול פעם אחת ויברך אשר יצר, ואז יטול פעם שניה ויברך על נטילת ידים [ויש גם דרך נוספת בשו"ע, אך המ"ב פסק שיעשה כדרך הראשונה, ולכן לא הבאנו כאן את הדרך הנוספת].
ומוסיף המשנה ברורה, שכאשר עושה כך ונוטל שתי נטילות, ייזהר שהנטילה הראשונה לא תהיה נטילה גמורה, אלא תהיה נטילה כזו, שאין יוצאים בה ידי חובת נטילת ידיים לסעודה. כי אם הנטילה הראשונה תהיה נטילה גמורה, נמצא שכבר יצא בה ידי חובת נטילה לסעודה, והנטילה השניה היא חסרת משמעות[2].
[והפסקי תשובות (קסח, א) מוסיף, שרצוי שבנוסף לכך, בין הנטילות יעשה גם הפסק מסוים ע"י פעולה המצריכה נטילה, כגון נגיעה בנעל): "וטוב שגם יגע במנעלו או יחכך בראשו לפני נטילתו לאכילה"[3]].
עוד מוסיף המשנה ברורה, שהואיל ויש פוסקים החולקים על השו"ע, ולשיטתם נוטלים נטילה אחת גמורה ומברכים עליה "על נטילת ידים" ו"אשר יצר", לכן בדיעבד, אם בנטילה הראשונה לא זכר להקפיד שתהיה נטילה שאינה גמורה (אלא נטל נטילה גמורה שיוצא בה ידי נטילת ידיים לסעודה), אזי יסמוך על הפוסקים הנ"ל ויברך על נטילה זו שתי ברכות, "על נטילת ידים" ו"אשר יצר". וכמו כן מוסיף המשנה ברורה, שבמקרים שבהם האדם דחוק מבחינת כמות מים וכיוצא בזה, אזי גם לכתחילה ניתן לסמוך על הפוסקים הנ"ל, וליטול נטילה אחת ולברך "על נטילת ידיים" ו"אשר יצר"[4].
[כך כאמור לפי השולחן ערוך והמשנה ברורה. ונעיר שבספר "פסקי תשובות" (קסח, א), מבואר ש"מנהג כמה מגדולי ישראל" שאף בלי דוחק מים, נוטלים נטילה אחת ומברכים "על נטילת ידיים" ו"אשר יצר"[5]].
[1] כפי שמסביר המשנה ברורה (ס"ק א), השו"ע סובר שיש בעיה ליטול פעם אחת ולברך על נטילה זו שתי ברכות, שהרי ממה נפשך – אם יברך קודם אשר יצר ואח"כ על נטילת ידיים, נמצא שיש הפסק בין הנטילה לבין ברכת "על נטילת ידיים"; ואם יברך קודם על נטילת ידיים ואח"כ אשר יצר, נמצא שיש הפסק בין ברכת "על נטילת ידיים" לבין אכילת הלחם.
ובלשון המשנה ברורה: "דאם יטול פעם אחת ויברך מתחלה אשר יצר ואח"כ על נטילת ידים, הוי הפסק בין הנטילה לברכתה; ואם יברך מתחלה על נטילת ידיים ואח"כ אשר יצר, הוי הפסק בין ברכת נטילה להמוציא; ולהניח מלברך ברכת 'אשר יצר' עד אחר ברכת 'המוציא' גם כן אין נכון, שחיובה חל עליו מיד כשעשה צרכיו, ואין לאחרה כל כך".
[2] ובלשון המשנה ברורה, ס"ק ב: "וכתבו האחרונים, דצריך ליזהר שלא ליטול בפעם הראשון נטילה גמורה, ורק מעט, משום נקיות, דאי לאו הכי, הרי נטהרו ידיו בפעם הראשון ואין שייך לברך עוד על נטילה שניה וכנ"ל בסימן קנ"ח ס"ז". ומסביר הפסקי תשובות (קסח, אות א'), "ולכן יש לנהוג ליטול ידיו נטילה הראשונה בלי כלי וכוח גברא, אלא לערות המים מהברז על ידיו ג' פעמים לסירוגין, וינגב ידיו, יברך אשר יצר, ואח"כ יטול ידיו שוב לאכילה".
[דרך אגב נציין, שמה שהזכיר כאן הפסקי תשובות ליטול "ג' פעמים" ביציאה מבית הכסא, אין זה דבר כ"כ מוסכם שכך חובה לנהוג, ודנו בזה בתשובה אחרת, עיין כאן].
[3] ובהערה 2 כותב הפסקי תשובות מדוע רצוי לנהוג כך – "לצאת ידי חובת אלו הסוברים דבדיעבד עלה נטילה מהברז שבבתים שלנו…", ועיין שם עוד, וכן דיון בטעם נוסף.
[4] ובלשון המשנה ברורה בסוף ס"ק ב: ודע, דיש כמה פוסקים שסבירא להו, ד'אשר יצר' לא הוי הפסק בין ברכת נטילה להמוציא, משום דהכל לצורך טהרת ידים… ועל כן, אם בדיעבד נטל נטילה אחת כדין לשם נטילה לאכילה, יברך מתחלה ענט"י ואח"כ אשר יצר, דיש לסמוך על הפוסקים אלו". ועוד מוסיף המ"ב, "והוא הדין לכתחלה, אם היה קשה לו ליטול שתי נטילות מדוחק מים וכיוצא בזה, יטול אחת ויברך ענט"י ואח"כ אשר יצר".
[5] "אמנם יש לציין שמנהג כמה מגדולי ישראל היה כפי הדרך המובא במשנה ברורה בסוף דבריו, ליטול רק פעם אחת וכפי כל כללי הדינים לנטילת ידיים לאכילה, ולברך על נטילת ידיים, ולנגב הידיים ולברך אשר יצר, ואח"כ לבצוע על הפת ויברך המוציא, וסמכו על דעות הפוסקים שאין ברכת אשר יצר הפסק, דהכול לצורך טהרת הידיים הוא".