הדין במשנה
במשנה במסכת סוכה, דף ב ע”א, נחלקו חכמים ורבי יהודה האם סוכה כשרה כשגובהה למעלה מעשרים אמה: “סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה, פסולה. ורבי יהודה מכשיר”.
הטעמים שנאמרו בגמרא לדין זה (והנפקות ההלכתית בין הטעמים)
בגמרא נאמרו מספר טעמים, מדוע סוכה שגובהה למעלה מעשרים אמה, פסולה:
דעת רבה:
עשרים אמה הוא גובה שאין העין שולטת בו כראוי, ולכן כשהסוכה גבוהה מעל עשרים אמה, אין הסכך ניכר לעומד למטה. וכשאין הסכך ניכר, לא מתקיימת דרישת הפסוק “למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי”, שמזה משמע שצריך “ידיעה”, היינו, היכר ושליטת העין (וכבר העיר רש”י, שאין זה פשט הכתוב אלא דרש, כי לפי הפשט, המלים “למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי”, מתייחס לזכרון וידיעת העבר, שהיו במדבר ומוקפים ענני כבוד וכו’. ובעמ’ ב’ מבואר שזה הטעם לכך ששאר האמוראים לא קיבלו את דעת רבה, כי כאמור, הפסוק אינו מתייחס לראיית הסכך אלא לידיעת הדורות את מה שאירע בעבר).
ובעמ’ ב’ מבארת הגמרא, שטעם זה קיים רק כאשר הדפנות אינן מגיעות לסכך, אך כאשר הדפנות מגיעות לסכך, העין שולטת בסכך, ע”י הדפנות, ולכן הסוכה תהיה כשרה (נראה שהביאור הוא כך: כשאמרנו שאין העין שולטת, אין הכוונה שטווח ראיית העין לא מגיע לגובה כזה, אלא שהעין “מאבדת קשר” ואין אדם שם לבו לסכך. אך כאשר הדפנות מגיעות לסכך, נוצר רצף כך שעיניו עוקבות ממילא ומגיעות לסכך). [והעירו תוספות, מדוע בנר חנוכה מעל עשרים אמה הוא פסול למרות שהדפנות מגיעות אליו, וכן במבוי, כשהקורה גבוהה למעלה מעשרים אמה היא פסולה למרות שהכתלים מגיעים לקורה, ועיין תירוצם].
דעת רבי זירא:
אדם צריך לשבת בצל הסכך, ולא בצל הדפנות, וכשהסוכה גבוהה מעל עשרים אמה, הישיבה היא בצל דפנות ולא בצל הסכך (כי בגובה כזה, אם ניטול את הדפנות, לא יהיה צל).
ובעמוד ב’ מוסיפה הגמרא שטעם זה שייך דווקא בסוכה צרה (ד’ על ד’ אמות), כי בסוכה רחבה, גם בגובה גבוה יש השפעה לסכך.
דעת רבא:
הסוכה צריכה להיות דירת עראי, ולא דירת קבע (כי כתוב “בסוכות תשבו שבעת ימים”, ודורש רבא, כלשון רש”י, “סוכה של שבעה ותו לא, דהיינו עראי”), ובגובה של יותר מעשרים אמה, נשללת האפשרות לעשות דירת עראי, כי המחיצות צריכות להיות חזקות וקבועות.
אך מוסיפה הגמרא, שאין הכוונה לפסול כל סוכה שמחיצותיה חזקות וקבועות, אלא דווקא בגבוהה מעל עשרים היא פסולה, כיוון שאז כאמור נשללת האפשרות לעשותה במחיצות עראיות (וכלשון רש”י, “ועל כרחך לא הקפידה תורה על העראי אלא לשם שיעור, לתת לך שיעור בגובהה, שתהא יכולה לעמוד על ידי יתדות עראי”).
פסיקת ההלכה
להלכה, נפסק בשו”ע כטעמו של רבא, ולכן כל סוכה מעל עשרים אמה פסולה, בין אם היא צרה או רחבה, ובין אם הדפנות מגיעות לסכך או לא.
ובלשון השו”ע, תרלג, א: “סוכה שהיא גבוה למעלה מעשרים אמה, פסולה, בין שהיא גדולה בין שהיא קטנה, בין שמחיצות מגיעות לסכך בין שאינן מגיעות”. וכבר ביאר שם המשנה ברורה, סעיף קטן ג’, שכוונת השו”ע היא לשלול את שאר ההסברים ולקיים את טעמו של רבא בלבד.
[לשון המשנה ברורה: “רוצה לומר, לאפוקי (=להוציא, לשלול) ממאן דאמר דטעם פסול גובה בסוכה יותר מכ’, הוא משום דאין צלו מתפשט לכל הקרקע שתחתיו או לרובו מתוך גובהו, והצל הוא רק מחמת הדפנות ואנן צל סוכה בעינן. ולפי סברא זו, בהיתה הסוכה רחבה הרבה היה לנו להכשיר אף בגובה יותר, דכיון שהסוכה רחבה, צל הדפנות מתרחק מאמצעה, וצל הסכך מתפשט בו. וג”כ לאפוקי ממ”ד בטעם פסול הגובה משום דלא שלטא ביה עינא מתוך גובהו ואינו רואה שיושב תחת הסכך, ומצות סוכה היא שיראה ויזכור כי בסוכות הושיב הקב”ה את אבותינו, ולפי סברא זו יש לומר, באם היו הדפנות ג”כ גבוהים עד הסכך, מתוך שהוא נותן עיניו בדפנות שהם לפניו, אינו מפסיק בהבטתו עד שיראה את כולה, וכשמביט בראש הדופן הרי רואה ג”כ הסכך המונח על הדופן. אכן לא קיימא לן ככל הני סברא, אלא טעם פסול יותר מכ’ הוא משום דסוכה דירת עראי בעינן, ועד כ’ שיערו חכמים שאין צריך ליתן לב כ”כ על חיזוק המחיצות ודיו במחיצות קנים, וביותר מכאן צריך לעשות הכתלים חזקים כעין בית שלא יפלו מרוב גובהן. ולפי טעם זה, באם היו הכתלים מגיעים לסכך ורחבה הרבה, מכל שכן דפסולה משום דירת קבע. ומכל מקום בלמטה מעשרים, ועשה הדפנות חזקים כעין בית, כשר, שהרי אפשר היה לו לעשותה ארעי, ולא הקפיד רחמנא אלא היכי דמוכרח הוא לעשותה קבע, כמו בלמעלה מכ’“].
\