“יין פגום” (יין בכוס לאחר ששתו ממנה) ודינו לקידוש, הבדלה וכוס של ברכה

שאלה:

מהו “יין פגום”? מה דינו לקידוש, הבדלה או כוס של ברכה? והאם ניתן “לתקן” יין פגום?

התשובה בקצרה:

לאחר ששתו חלק מהיין שבכוס, היין הנותר נקרא “פגום”, ואין להשתמש בו לכוס של ברכת המזון, קידוש, או הבדלה (ורק בשעת הדחק, כשאין שום ברירה אחרת, מותר). וכמובן שסתם לשתות ולברך עליו בורא פרי הגפן אין שום מניעה, אך המניעה היא כאמור להשתמש בו לכוס של ברכה, קידוש והבדלה.

כיצד “מתקנים” את היין הפגום? בניגוד לטעות שכיחה, הפיתרון איננו לשפוך את היין “הפגום” שבכוס בחזרה אל תוך הבקבוק [ואמנם בדיעבד אם כבר עשה כך, וכמות היין שבבקבוק עולה על כמות היין שבכוס ה”פגום”, אזי הועיל הדבר, משום “ביטול ברוב”, והיין נחשב כמתוקן וניתן לקדש עליו וכו’, אך כאמור, לכתחילה אין לעשות כן. אלא הפיתרון הוא כמבואר להלן].

אלא מהו התיקון לכתחילה? יש לשפוך אל תוך הכוס הנ”ל (שבתוכה היין ה”פגום”) מעט יין, ואז היין כבר אינו מוגדר כ”פגום”, וממילא ניתן להשתמש בו לכוס של ברכת המזון, קידוש או הבדלה.

כאמור, לאחר שעשה כך (ששפך מעט יין אל היין הפגום שבכוס), מעיקר הדין היין מתוקן; אך מוסיף המשנה ברורה, שראוי להוסיף לעשות גם דבר נוסף – שלאחר שהוסיף מעט יין כנ”ל, ייקח את היין שבכוס וישפוך חזרה אל תוך הבקבוק; וזאת, כדי לצאת גם ידי הדעות הסוברות, שרק תוספת מעט היין לכוס, אינה מתקנת את הכוס.

התשובה ביתר הרחבה:

א) פסול “יין פגום”, והדין “בשעת הדחק”

בשולחן ערוך סימן קפב סעיף ג, נפסק לגבי כוס של ברכת המזון – “צריך שלא יהא פגום, שאם שתה ממנו, פגמו“. ומוסיף המשנה ברורה (ס”ק יז), “ואפילו טעם ממנו רק משהו בעלמא“.

מה משמעות ה”פגימה”? כותב המשנה ברורה (ס”ק יז) – “פגמו, ואינו ראוי עוד לברך עליו ברכת המזון, והוא הדין לקידוש והבדלה, וכדלקמן בסימן רע”א סעיף י וסימן רצ”ו סעיף א” (אך אם לא מדובר בכוס של ברכה, אלא סתם בא לשתות ממנו ולברך בורא פרי הגפן, אין שום מניעה – שער הציון אות טו).

ומוסיף השולחן ערוך (שם), שכל זה אם שתו מהכוס, אך אם לא שתו מהכוס אלא שפכו ממנה, אין היין הנותר מוגדר כפגום: “…שאם שתה ממנו פגמו, אבל אם שפך ממנו לתוך ידו או כלי, אין בכך כלום“. ומוסיף המשנה ברורה, “והוא הדין אם טעמו באצבעו (=שאינו נקרא פגום ע”י כך), דדווקא אם שתה ממנו בפיו, פגמו“]

בשעת הדחק ניתן לברך ברכת המזון על כוס פגום, וכך פוסק שם השו”ע בסעיף ז, “בשעת הדחק מברכין על כוס פגום“. ומסביר המ”ב בס”ק לב, “בשעת הדחק – שאין לו כוס אחר, ואין לו במה לתקן הכוס זה, וקא משמע לן, דהוה אמינא דמוטב לברך בלא כוס כלל, קא משמע לן דעניין פגום הוא רק לכתחילה אם יכול להיזהר בזה, ולא לעיכובא” [ועוד מוסיף המשנה ברורה, “כתבו האחרונים, דכשצריך לברך על כוס פגום, אם יש לו כוס קטן המחזיק רביעית, ישפוך מהגדול לתוכו, דעל ידי זה נמי מתקן הפגימה קצת“].

השו”ע חוזר על דינים אלה בקצרה גם לגבי קידוש והבדלה: בסימן רע”א סעיף י נפסק שאין לקדש על כוס יין פגום, והמשנה ברורה שם בס”ק מג כותב שחלים כל הדינים שאמרנו לעיל לעניין כוס של ברכה, לרבות הדין שבשעת הדחק כשאין ברירה אחרת, כן מקדשים עליו [אלא שמוסיף המשנה ברורה חידוש מסוים – “ועיין באשל אברהם סעיף קטן ל, דבקידוש של לילה אפשר שטוב יותר שיקדש על הפת“]. וכן חוזרים הדברים על עצמם בסימן רצו סעיף א’ בשו”ע, לעניין הבדלה.

ב) אופן התיקון של יין פגום:

לכאורה, ניתן לתקן את היין הפגום על ידי שישפוך אותו בחזרה אל הבקבוק, וכך יהיה “ביטול ברוב”, דהיינו, מיעוט היין שבכוס יתבטל על ידי הכמות הגדולה יותר שבבקבוק.

אלא שהשו”ע כותב ביחס לפתרון כזה, שהוא מועיל רק בדיעבד (דהיינו, שאם כבר עשה כן, היין כשר לקידוש וכו’, אך לכתחילה אין לעשות כן). ובלשונו בסימן קפב סעיף ה’, “אם החזיר יין של כוס פגום לקנקן, היין שבקנקן כשר, משום דקמא קמא בטיל (=ראשון ראשון בטל)”. וכותב המשנה ברורה בס”ק כז, “כשר – “ודווקא בדיעבד” (ולגבי הפיתרון לכתחילה, ר’ בהמשך).

מה אם כן יש לעשות לכתחילה? בסימן קפב סעיף ה’ פוסק השולחן ערוך – “יכולין לתקן כוס פגום על ידי שיוסיפו מעט יין“. דהיינו, אם מוסיפים ליין הפגום שבכוס, מעט יין שאינו פגום, יש בכך תיקון של היין הפגום. ומסביר המשנה ברורה ס”ק כט, “דעניין פגום אינו פסול ממש, אלא פגם בעלמא משום ששתה ממנו מעט, ולכך כשחוזר ומוסיף עליו, נעשה מתוקן בכך“.

[האם ניתן להוסיף גם מים ובכך לתקן? בשו”ע שם מבואר שאפשר (“ואפילו על ידי שיוסיפו עליו מים, מתקן”), אך כבר כתבו הפוסקים, ומדגישים זאת במיוחד בזמננו, שלפעמים היין או מיץ הענבים מלכתחילה כבר מזוג במים במידה רבה, כך שתוספת המים עלולה לפגוע בברכה. ולמעשה הדבר תלוי במציאות וחוזק היין, ולא ניכנס כאן לכך. ויצוין רק שאם בא לשפוך מים כדי לתקן את הפגימה, יש לדאוג שהמים בעצמם לא יהיו “פגומים”, דהיינו, מים ששתו מהם – שו”ע סוף סעיף ג ומ”ב ס”ק לא].

נמצא לסיכום שלפי פסק השו”ע, דרך התיקון היא פשוטה – הוספת מעט יין אל תוך הכוס שבה היין הפגום. עם זאת, כתב המשנה ברורה (ס”ק כז ובשער הציון אות כד) שכדי לחוש גם לדעת מהר”ם מרוטנבורג, הסובר שלא די בפעולה זו, נוהגים לעשות שתי פעולות: תחילה, להוסיף מעט יין לכוס שבה היין הפגום (כפי שכתב השו”ע), ואז, להחזיר את היין אל תוך הבקבוק / קנקן.

אך מעיקר הדין די כאמור בפתרון השו”ע, ואכן ראיתי ב”פניני הלכה” (הלכות קידוש פרק ו’ הערה 8) שכתב – “נראה שבמקום שאין זה מנומס להחזיר את היין לבקבוק, מוטב לנהוג כרוה”פ, ולהסתפק בתיקון היין על ידי הוספת מעט יין לתוך הכוס”.