שאלה:
כידוע, בהלכות שבת יש דיני "שהייה" (מתי מותר להניח מאכל מערב שבת על האש כדי שימשיך להתחמם בשבת) ויש דיני "החזרה" (מתי מותר, בשבת עצמה, להחזיר קדירה לאש לאחר שאדם הסיר את הקדירה מהאש לצורך כלשהו כגון לקיחת מאכלים, ובא כעת להחזירה).
מהם כללי ודיני ה"החזרה"? מתי מותר ומתי אסור להחזיר סיר אל האש בשבת עצמה, לאחר שהוסר הסיר מהאש? [בדיני "שהייה" דנו במקום אחר – עיין כאן].
תשובה:
לכאורה, התשובה הייתה צריכה להיות שאם תוכן הסיר כבר מבושל כל צרכו, תמיד מותר להחזירו בשבת אל האש, על פי הכלל "אין בישול אחר בישול" (דהיינו, אין איסור בישול בשבת, כאשר המאכל כבר מבושל כל צרכו)[1].
אך הדבר אינו נכון, כי אמנם "אין בישול אחר בישול", אך כאן, הואיל ובא להניח על האש ממש (או על הפלטה ממש), חששו חכמים למראית עין ("מחזי כמבשל" – נראה כמבשל), ולכן, אם לא מתקיימים התנאים שבהם נדון להלן, אסור לשים שום סיר על האש או על הפלטה באופן ישיר[2].
לכן, האופן היחיד שבו התירו חז"ל לאדם שהוריד קדירה מן האש, להחזיר אותה על האש באופן ישיר, הוא אך ורק כאשר מתקיימים התנאים המצטברים הבאים (המבוארים ברובם בשו"ע וברמ"א בסימן רנג, סעיף ב):
התנאי הראשון – המאכל בקדירה מבושל כל צרכו:
פשוט הדבר, שאם המאכל שבקדירה טרם התבשל כל צרכו, בוודאי שאסור להחזיר הקדירה לאש, שהרי בכזה מקרה, ההנחה על האש או על הפלטה היא בגדר בישול ממש. לכן, התנאי הראשון והבסיסי הוא, שהמאכל שבקדירה כבר מבושל כל צרכו (ולא די בכך שיהיה מבושל כשיעור "בן דרוסאי", כמו שאמרנו ביחס להשהיית תבשיל מערב שבת; אלא צריך להיות מבושל כל צרכו[3]). ועיין בהערה, האם בנוסף לדרישה שהמאכל יהיה מבושל, צריך גם שיישאר חם[4].
התנאי השני – סוג הכירה שאליה מותר להחזיר:
בנוסף לכך שהמאכל יהיה מבושל כל צרכו, נדרש גם שהכירה שאליה הוא בא להחזיר את הקדירה, תהיה כירה "גרופה" או "קטומה" (כירה "גרופה" פירושו שפינו ממנה את הגחלים, כך שאין הגחלים זמינות לחתות בהן כמו בכירה רגילה; וכירה "קטומה" פירושו שהגחלים מכוסות באפר)[5].
ובמציאות של ימינו, הדרך הרגילה להשיג תוצאה זו של "גרופה או קטומה" היא פלטה של שבת, או אש גז רגילה שכיסה אותה בכיסוי מתכת (כפי שביארנו בהלכות שהייה). כי כשעושה כך, מפחית גם את החשש של שמא יחתה בגחלים, וגם את החשש של "מחזי כמבשל", כי לא רגילים לבשל כך[6] [ולעניין החזרה אל תנור, עיין הערה[7]].
התנאי השלישי – "עודה בידו":
בנוסף לשני התנאים לעיל (שהמאכל יהיה מבושל כל צרכו והחזרה תהיה אל "גרופה או קטומה"), נדרש גם תנאי נוסף: שמהרגע שהסיר את הקדירה מהאש, הייתה הקדירה כל הזמן בידו; אך אם בינתיים הניחה על גבי הקרקע (כך הייתה המציאות בזמן הגמרא, שהמניח את הקדירה, מניחה על הקרקע), ואח"כ בא להחזירה, כבר אין זו "חזרה", אלא נתינה מחדש על האש, וזאת לא התירו חכמים.
והנה, הגמרא מוסיפה ומתלבטת, מה הדין במצב אמצעי, כשמצד אחד הוא לא השאיר את הקדירה כל העת בידו, אך מצד שני גם לא הניחה על הקרקע, אלא על כסא או ספסל וכד'. הגמרא אינה פושטת ספק זה, ונחלקו בכך להלכה: השו"ע מיקל שכל זמן שלא הניח על הקרקע ממש אלא על כסא או ספסל וכו', הדבר נחשב ל"בידו", והרמ"א מחמיר. ועיין להלן מהי ההלכה למעשה במחלוקת זו [וכן עיין להלן שנדון מה הדין כאשר מצד אחד הניח את הקדירה, אך מצד שני עדיין אוחזה בידו].
התנאי הרביעי – דעתו להחזירה:
לדעת הרמ"א, בנוסף לשלושת התנאים לעיל, נדרש גם תנאי רביעי, והוא, שמהרגע שהסיר את הקדירה מהאש, הייתה דעתו להחזיר את הקדירה אל האש; ואילו אם לא הייתה דעתו להחזיר, ורק אח"כ נמלך להחזיר, אסור.
אך הרמב"ם, ובעקבותיו השו"ע, השמיטו תנאי זה, ואינם מצריכים את התקיימותו. לשיטתם, די בשלושת התנאים הראשונים ואין צורך בתנאי הרביעי של "דעתו להחזירה".
הכרעת המשנה ברורה במחלוקות הנ"ל של השו"ע והרמ"א:
מן האמור לעיל יוצא, שיש שתי נקודות שבהן השו"ע מיקל בהשוואה לרמ"א: האחת, השו"ע אינו מצריך את התנאי הרביעי של "דעתו להחזירה"; והשנייה, ביחס לתנאי השלישי (שתהיה הקדירה בידו ולא יניחנה על הקרקע) – שלדעת השו"ע, לשם התקיימותו אינו צורך שהקדירה תהיה דווקא בידו, והעיקר הוא שלא יניחה על גבי קרקע (אלא על גבי כסא או ספסל וכו'), וזאת בשונה מהרמ"א המצריך שהקדירה תהיה ממש בידו.
ומכריע המשנה ברורה, ש"לעת הצורך" ניתן להסתמך על כל אחת מהקולות הנ"ל של השו"ע; כלומר, ניתן להקל ("לעת הצורך") ולא להצריך את התנאי הרביעי של "דעתו להחזירה"; וכמו כן ניתן להקל ("לעת הצורך") ולהחשיב הנחה על גבי כסא וכו' כקיום התנאי השלישי של "עודה בידו". עם זאת, אין לצרף את שתי הקולות יחד; דהיינו, לא יקל האדם באופן כזה, שגם יחשיב הנחה על גבי כסא וכו' כקיום התנאי השלישי, וגם יוותר על התנאי הרביעי של "דעתו להחזירה".
ובמלים אחרות, ניתן להקל "לעת הצורך" באחד משני מקרים: (א) כאשר התנאי של "עודה בידו" (התנאי השלישי) מתקיים במלואו ובהידורו והקדירה ממש בידו, ניתן להחזיר קדירה לאש גם אם לא התקיים כלל התנאי הרביעי של "דעתו להחזירה"; (ב) כאשר התנאי של "עודה בידו" מתקיים שלא במלואו (אלא מתקיים רק על ידי ההסתמכות על קולת השו"ע (שגם הנחה על כסא וכו' נחשבת כאילו בידו), במקרה כזה, על מנת להחזיר את הקדירה, כן נדרש שיתקיים התנאי הרביעי ותהיה "דעתו להחזירה".
שאלות שכיחות נוספות:
א. מה הדין כאשר אדם אמנם מניח את הקדירה, אך עדיין ממשיך לאחוז בה בידו; האם הקדירה במקרה כזה נחשבת כ"עודה בידו" ומתקיים התנאי השלישי? אין לכך תשובה ברורה בשו"ע. מדברי ה"שמירת שבת כהלכתה" ומדברי הפוסקים עולה, שיש הבדל לעניין זה בין אם הנחה על קרקע לבין הנחה על כסא או ספסל: אם מניח על קרקע, לא מועיל שימשיך לאחוז בידו (אא"כ ידו האוחזת בקדירה מרימה קצת את הקדירה מעל הקרקע); אך אם מניח על כסא או ספסל וממשיך לאחוז בידו, נראה מדברי השש"כ שניתן להקל ולהחשיב זאת ל"עודה בידו" לגמרי[8].
ב. הנחה על גבי שיש: מאחר שכאמור לעיל יש הבדל להלכה בין המניח על גבי קרקע לבין המניח על גבי כסא או ספסל, עולה השאלה מה הדין כשהניח על גבי השיש; יש מחמירים וסוברים שדינו כהנחה על קרקע (שהרי כל העניין בהנחה על קרקע היא שכך הייתה הדרך בזמן חז"ל, ואם כן בימינו שהרגילות להניח על השיש, הרי זה כקרקע). אך מדברי שמירת שבת כהלכתה ואורחות שבת עולה שדעתם נוטה להקל[9]. ולכן, כשם שניתן להקל כאשר מניח על כיסא או ספסל ודעתו להחזיר, כך גם ניתן להקל כשמניח על שיש ודעתו להחזיר.
ג. הדין בשעת הדחק: כתבו הפוסקים שבשעת הדחק, דהיינו, אם על ידי איסור החזרה ייגרם מצב שלא יהיה לו מאכל חם לשבת וכו', ניתן להקל עוד יותר, שאף אם לא מתקיימים כלל לא התנאי השלישי ("עודה בידו") ולא הרביעי ("דעתו להחזירה"), מותר להחזיר.
[הטעם לכך הוא, שבשעת הדחק, ניתן להסתמך על שיטה מקלה מאוד של הר"ן, המובאת ברמ"א; שיטת הר"ן בביאור הגמרא היא, שהתנאים השלישי והרביעי ("עודה בידו" ו"דעתו להחזירה") נדרשים רק כאשר הקדירה לא הייתה על האש בשבת (היינו, שנטל הקדירה מהאש בערב שבת, וכעת בא לתיתה על האש בשבת בפעם הראשונה). והואיל והרמ"א עצמו מזכיר שיטה זו ואף כותב שנוהגים להקל על פיה, ורק "טוב להחמיר", לכן כתבו האחרונים שבשעת הדחק ניתן להסתמך עליה[10].
[1] הכלל "אין בישול אחר בישול" נפסק להלכה בשו"ע, רנג, ד ומשנה ברורה ס"ק לג. להיתר זה יש תנאים שונים, ולא נאריך כאן.
[2] משנה ברורה, רנג, ס"ק נה; שיח, ס"ק לג [ויש מסבירים שהטעם לאיסור הוא, שחוששים שמא תוך כך יבוא לחתות בגחלים – עיין אורחות שבת, פרק ב, הקדמה לאיסור חזרה].
נמצא שהכלל "אין בישול אחר בישול" הוא רק כאשר אדם מניח מאכל בכלי שכבר אינו על האש או על הפלטה; אופן אחר הוא להניח באופן שתהיה קדירה מפסיקה בין הפלטה לבין המאכל שמניח כדי לבשל, כגון שמניח את המאכל מעל סיר שנמצא על הפלטה; אך כאן לא נתמקד בהיתרים אלה, אלא בשאלה הפשוטה – מתי מותר לשים סיר על האש או על הפלטה ממש.
[3] משנה ברורה, שיח, ס"ק כו.
[4] האם נדרש שהמאכל גם יישאר חם, או שדי בעצם העובדה שהמאכל בושל בעבר, גם אם כבר התקרר? בעניין זה התשובה היא כך:
אם המאכל שבאים להחזיר לאש הוא מאכל נוזלי (מרק וכדומה), אזי ברור שכדי להקל ולומר בו "אין בישול אחר בישול", צריך שתישאר בו גם חמימות [כמה חמימות? נחלקו בכך השו"ע והרמ"א – לפי השו"ע (שיח, ד), צריך שיישאר חם ממש, לפחות בשיעור יד סולדת בו, ואילו לרמ"א (שיח, טו) די בכך שתישאר בו חמימות מסוימת ולא התקרר לגמרי].
אך אם המאכל שבא להחזירו לאש הוא מאכל יבש, נחלקו אחרונים האם גם כאן צריך שיישאר חם או שניתן להקל אף בהצטנן לגמרי; כי הנה, מצד הכללים הרגילים של בישול אחר בישול, הכלל הפשוט הוא שבמאכל יבש, אין הבדל אם הוא הצטנן או לא, ודי בכך שכבר התבשל (ולכן אם בא אדם לחמם מאכל יבש שלא על האש ממש אלא בכלי שאינו על האש וכו', ברור שהדבר מותר אף אם המאכל כבר הצטנן לגמרי מבישולו). אך כאן, הואיל ובא לשים על האש ממש, וכל מה שאנו מתירים, הוא רק מצד זה שהקדירה הייתה כבר על האש, ואם כך, יש מקום לומר שלא התירו זאת חכמים אלא אם המאכל עדיין חם מעט, שאז ניכר שאין זו נתינתו הראשונה על האש אלא החזרה לאש שכבר היה בה. והלכה למעשה נחלקו בזה המגן אברהם והגר"א – הגר"א מיקל וסובר שבמאכל יבש יש להקל גם אם הצטנן, על פי הכללים הרגילים של "בישול אחר בישול", ואילו המגן אברהם מחמיר וסובר כפי שבואר, שעל אף שמדובר במאכל יבש, הואיל ובא להחזירו אל האש ממש, צריך שיישאר חם מעט.
מהי הכרעת המשנה ברורה? לכאורה ישנה סתירה בדבריו: בסימן רנג ס"ק סח הוא מביא את דברי המגן אברהם ללא חולק; אך בביאור הלכה בסעיף ה (ד"ה ובלבד) מביא המשנה ברורה את מחלוקת המגן אברהם והגר"א, ומשמע מלשונו שמקבל את דעת הגר"א; וכן בס"ק נד, משמע מדבריו במפורש כהבנת הגר"א, שאותם כללים של "אין בישול אחר בישול" חלים גם כאן וניתן להקל ביבש אף אם הצטנן לגמרי. ועיין בשמירת שבת כהלכתה שמזכיר נדון זה בקצרה אך אינו מכריע; ובאורחות שבת נראה שמקבל בצורה פשוטה את דעת הגר"א, שביבש, מתקיים התנאי הראשון אף אם נצטנן (עיין שם פרק א סעיף מ ובהערה). ובפסקי תשובות (רנג, אות טו) מבואר שיש להחמיר בדבר, אך מוסיף שהמקל יש לו על מי לסמוך.
[5] שו"ע, רנג, ב; אורחות שבת, פרק ב, עמ' פג (הקדמה לתנאי היתר "חזרה").
[6] ויש להעיר, שאם האש רגילה לחלוטין, וכל מה שעשה האדם הוא רק להדביק את כפתורי הגז בדבק וכדומה, אזי גם אם נאמר שהדבר מועיל לעניין איסור שהייה מערב שבת (כפי שדנו שם), כאן לעניין חזרה לא יועיל; כי לכל היותר הדבר פותר את הבעיה שמא יחתה, אך לא את העניין של "מחזי כמבשל" (כך נוטה להחמיר האורחות שבת, פרק ב אות נה).
[7] מהגמרא עולה, שיש תנאי נוסף בדיני חזרה (שלא הזכרנו למעלה), והוא, שההחזרה לא תהיה אל תוך חלל; וכגון, כשבא להחזיר אל כירה (והכירה של ימיהם עשויה כחלל שבתוכו שמים קדירות), אין להחזיר אל תוך חלל הכירה אלא רק על גב הכירה. ואם כן גם אסור להחזיר אל תוך תנור, וכך גם נפסק להלכה בשו"ע רנג, ב. אך נחלקו האחרונים, שמא בתנור של זמננו הדין שונה, ואין בו חומרה זו של "תוך". יש מקלים כך (עיין פסקי תשובות, רנג, אות ח, ע"פ ערוך השולחן, אגרות משה, שבט הלוי ועוד, ועיין שם ביאור הסברה) ומנגד יש מחמירים (אורחות שבת, פרק ב סעיף נג, וכן שמירת שבת כהלכתה, א, יט).
אך בכל מקרה, בתנור לא שכיח כ"כ שיהיה "גרוף או קטום" ולכן בלאו הכי בדרך כלל יהיה אסור להחזיר אליו (ואמנם, אם מפסיק בין המאכל לבין התנור ע"י קופסת פח שבתוכה שם את המאכל, ומתמעט חום התנור, נחשב הדבר לגרוף או קטום; ולא זו בלבד, אלא שיש אומרים שהדבר מועיל גם לעניין שלא ייחשב מחזיר "אל תוך" – עיין אורחות שבת, פרק שני, הערה פח).
[8] עיין שמירת שבת כהלכתה, פרק א, סעיף כ אות ד, והערה סא; אורחות שבת, פרק שני, אות מה.
[9] עיין: שמירת שבת כהלכתה, פרק א, הערה ס, בשם גרש"ז אוירבך; אורחות שבת, פרק שני, סעיף מז, ובהערה שם.
[10] שמירת שבת כהלכתה, פרק א סעיף כב; פסקי תשובות, רנג, אות יד.