דברי תורה לפרשת נשוא

איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם, למעול מעל בה' (ה, ו)

כמבואר ברש"י, פסוקים אלה עוסקים בדינו של אדם שגזל ממון מן הגר (ולאחר מכן הוסיף חטא על פשע ונשבע לשקר, שלא גזל, אך לבסוף התוודה ששיקר וגזל, ובא לכפר על כך); ובאים הפסוקים לומר שאם מת הגר בלי קרובי משפחה (דבר שייתכן רק בגר, שהרי בישראל רגיל, תמיד יהיו היכן שהוא קרובי משפחה), וכעת אין לגזלן למי להחזיר את הכסף (דהיינו, את סכום הקרן שגזל בתוספת חומש שצריך לשלם על שנשבע לשקר), עליו לשלם את הכסף לכהנים בבית המקדש[1].

אך לפי זה צריך הסבר, מדוע לשון הפסוק היא "למעול מעל בה'", הרי לא מדובר באדם שמעל בנכסי הקדש, אלא באדם שגזל את חברו, הגר (והלשון "למעול מעל בה'" מתאימה יותר למעילה בהקדש וכיוצא בזה).

ובאמת מחמת קושי זה, יש מסבירים (וכך מבאר הרמב"ן) שה"מעילה בה'" הנזכרת כאן מתייחסת לשבועת השקר שבאה לאחר הגזלה (שהרי הפסוקים מתייחסים לאדם שגזל, ולאחר מכן גם נשבע לשקר, והודה, וכעת בא לכפר, והוא מתלבט להיכן להחזיר את הקרן של הגזילה וכן את תוספת החומש בגין שבועת השקר); ושבועת השקר, היא הנקראת כאן "מעילה בה'" הואיל והשבועה היא בשמו של הקב"ה.

אך הספורנו מבאר, שבאמת המעילה בה' מתייחסת לפעולת הגזל עצמה: גזל הגר מכונה "מעל בה'", משום חילול ה' שיש בדבר; כי הגר בא לחסות תחת כנפי השכינה, והיהודי הגוזל אותו גורם לחילול ה' בעיני הגר.

ואילו בעל הטורים מסביר כך: פגיעה בגר, כמוה כפגיעה בקב"ה, שהרי הגר חוסה תחת הקב"ה (ובלשונו: "למעול מעל בה', לומר שכל המטה דינו של גר, כאילו מטה דינו של מעלה"); כלומר, הגר הוא "בן חסותו" של הקב"ה בגלל מצבו ורגישותו, וכשאדם מקפח את הגר, נחשב הדבר כביכול לפגיעה בקב"ה עצמו!

דבר אל אהרן ואל בניו לאמור, כה תברכו את בני ישראל, אמור להם (ו, כב-כג)

בפסוקים אלה, מצטווים הכהנים לברך את בני ישראל, באמירת "יברכך ה' וישמרך וגו'".

כידוע, לפני שהכהנים מקיימים מצווה זו, הם מברכים "אשר קדשנו בקדושתו של אהרן, וציוונו לברך את עמו ישראל באהבה". והמקור לנוסח זה הוא בגמרא במסכת סוטה דף לט ע"א ("מאי מברך, אשר קדשנו בקדושתו של אהרן, וציוונו לברך את עמו ישראל באהבה"), וכך נפסק גם בשו"ע, או"ח, קכח, יא.

והנה, נוסח הברכה, "וציוונו לברך את עמו ישראל באהבה", צריך ביאור – היכן הצטוו הכהנים לברך "באהבה"? והרי בפסוקים המצווים על ברכת הכהנים, לא נאמר כלל שהברכה צריכה להיות "באהבה"?

[ובאמת, עיין במגן אברהם על השולחן ערוך, קכח, אות יח, שביאר את הנוסח "באהבה" על פי האמור בזוהר, שכהן שאינו אוהב את הקהל, או הקהל אינו אוהב אותו, לא יברך (בלשון המגן אברהם – "נראה לי דפירושו כמו שכתוב בזוהר, כל כהן דלא רחים לעמא, או עמא לא רחמין ליה, לא ישא כפיו"). אלא שעדיין יש לבאר, היכן המקור לכך בתורה עצמה, עד שאנו יכולים לומר "וציוונו לברך… באהבה"].

בספר "באר שבע" (בחידושיו למסכת סוטה שם, ומובא שם גם בחידושי מהר"ץ חיות), מבואר הדבר כך: הנה, לאחר הציווי לכהנים "כה תברכו את בני ישראל", מוסיפה התורה את המילים "אמור להם". מה פירוש התוספת הזו, לאחר שכבר נצטוו לברך? על כך כותב רש"י, שהתורה באה להדגיש, "אמור – מלא, לא תברכם בחיפזון ובהילות, אלא בכוונה ובלב שלם" (ומקורו בדברי חז"ל במדרש, "לא מפני שאמרתי שתהיו מברכין את ישראל, תהיו מברכים אותם באנגריא ובבהלות, אלא תהיו מברכים בכוונת הלב כדי שתשלטו הברכה בהם. לכך נאמר אמור להם"). ואם כן, לכך מתכוונים הכהנים כשאומרים "לברך באהבה" – לברך בכוונה ובלב שלם, כפי שדרשו חז"ל מהמילים "אמור להם".

והעניין בזה הוא, שכאשר נעשית הברכה בכוונה כזו, יש בכך להשפיע על איכות הברכה, וכך כותב המהרש"א בחידושיו למסכת סוטה דף לח ע"ב – "כי ברכת המברך תחול כפי כוונת המברך. והוא כוונת ברכת כהנים, לברך את עמו ישראל באהבה, דהיינו, בכוונה ובעין טובה ורצון בלב" (דברי המהרש"א שם מוסבים על דברי הגמרא, "אין נותנים כוס של ברכה לברך, אלא לטוב עין, שנאמר (משלי כב), 'טוב עין הוא יבורך', אל תקרי יבורך אלא יברך").

יברכך ה' וישמרך (ו, כד)

מהו "יברכך ה'"? באיזו ברכה?

הנצי"ב מפרש כך: "נכלל בזה לכל אדם כפי הראוי לו להתברך… לעוסק בתורה – בלימודו. ולעוסק במסחור – בסחורתו. כך נכלל בזו הברכה הכללית 'יברכך ה", תוספת לכל אדם במה שיש לו".

כלומר, "ברכה" היא לשון כללית של ריבוי, תוספת; ואף כאן, המילה "יברכך" פירושה שכל אדם יתברך ויתווסף בתחום השייך אליו: העוסק בתורה – בתורתו; העוסק במסחר – במסחרו. וכיוצא בזה [אמנם רש"י אינו מפרש כך, ור' בהמשך ההערה].

ומהו "וישמרך"? מפרש הנצי"ב: כל ברכה או ריבוי, טעונים גם שימור, שלא ייהפכו חלילה לרעה ולמקור צער. למשל, מי שהתברך להיות בעל תורה, עלול לבוא לידי גאווה וחילול ה', וכן הוא עלול לשכוח את תורתו ואז צערו גדול. בדומה, מי שהתברך בממון, עלול לבוא לכך שממונו יכשיל אותו, כפי שאירע לקורח, וכפי שאירע לנבות היזראלי (שקינא בו המלך אחאב ולקח ממנו את הכרם והרגו), או שעלול לאבד ממונו וייגרם לו צער רב. לכן, לאחר ה"יברכך ה'", מגיע גם "וישמרך".

ובלשון הנצי"ב: "דכל ברכה, בעי (=צריך) שמירה שלא יהפכו לרועץ חס ושלום; בעל תורה, בעי שמירה מן הגאוה וחילול ה',  וכדומה, וכמשמעו, שלא ישכח; בעל נכסים, בעי שמירה, שלא יהי עושר לרעתו, כמו בקרח ונבות היזרעאלי וכדומה, וכמשמעו, שמירה מגניבה ואבידה. וכדומה כל ענין הטעון ברכה, נדרש לשמירה מן הגורם לצער".

כל זה לפי הנצי"ב, ולכאורה זהו הפירוש המתבקש והטבעי. אך המעיין ברש"י יראה, שרש"י פירש לכאורה אחרת. רש"י כותב, "יברכך ה' – שיתברכו נכסיך". כלומר, אין כאן ברכה כללית של ריבוי והצלחה, אלא ריבוי נכסים (וכן ביחס ל"וישמרך" מפרש רש"י שהכוונה לשמירה משודדים ולסטים, שלא יטלו את ממונו – "שלא יבאו עליך שודדים ליטול ממונך שהנותן מתנה לעבדו אינו יכול לשמרו מכל אדם וכיון שבאים לסטים עליו ונוטלין אותה ממנו מה הנאה יש לו במתנה זו אבל הקב"ה הוא הנותן הוא השומר והרבה מדרשים דרשו בו בספרי").

ובאמת יש להבין, מדוע רש"י מפרש את הברכה דווקא לעניין הנכסים, ולא כברכה כללית? שאלה זו מעורר האדמו"ר מלובאוויטש, ב"ליקוטי שיחות" (חלק ג' עמ' 50), והוא אף מוסיף על השאלה – הרי במדרש, בספרי, משמע שפירוש הברכה הוא ברכה כללית [כי במדרש מבואר ש"יברכך" מתייחס לברכות שבפרשת בחוקותי, שם נאמר "ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך וכו']. ובלשונו – "וצריך להבין מדוע אינו מפרש שהברכה היא גם לאדם עצמו, וכפירוש הראשון בספרי בפסוק זה, ש'יברכך ה' בברכה המפורשת כו' ברוך אתה בעיר כו' ברוך טנאך ומשארתך כו' ובאו עליך כך הברכות האלה והשיגוך כו'"?.

עונה על כך האדמו"ר מלובאוויטש (שם), שלשיטת רש"י, העיקרון בברכת כהנים הוא להוסיף על הברכות שכבר נאמרו בפרשת בחוקותי, ולא רק לחזור עליהן; ולכן פירש רש"י, ש"יברכך" היא ברכה מיוחדת, שאינה קיימת בפרשת בחוקותי. וברכה זו היא "שיתברכו נכסיך", ואין הכוונה סתם לריבוי נכסים, אלא שתשרה ברכה מיוחדת בנכסים שכבר יש לאדם; וכמו שמצאנו אצל יצחק, שהצליחה שדהו והוציאה פי מאה מהאומדן הטבעי שלה.

ובלשונו: "ויש לומר הביאור בזה – בפרשת בחוקותי נאמרו ברכות עבור שמירת התורה, ואם כן צריך לפרש שברכת כהנים מוסיפה ברכה (גם) לאלו השומרים את התורה, ולכן אין רש"י מפרש 'יברכך בברכה המפורשת' [כפי שפירש המדרש], שהרי ברכת כהנים צריך להיות בהוספה על ברכת ה' המפורשת בתורה; אלא מפרש 'שיתברכו נכסיך', שפירושו שתשרה ברכה מיוחדת בנכסים שיש לאדם כבר, על דרך שמצינו ביצחק שעשתה על אחת שאמדוה מאה" [ומוסיף שם עוד המחבר, שאע"פ שמצאנו ברכה דומה לכך בפרשת בחוקותי, "ואכלתם לחמכם לשובע", אך עדיין הברכה כאן גדולה יותר, ובלשונו: "וזהו ברכה יתירה על פירוש רש"י בפרשת בחוקותי ש'ואכלתם לחמכם לשובע – אוכל קימעא והוא מתברך במעיו', כי כאן הברכה היא בכל נכסיו ובגילוי"].

והנה, לגבי "וישמרך" מפרש רש"י "שלא יבואו עליך שודדים ליטול ממונך וכו'". וגם כאן יש להבין, מדוע לא פירש רש"י שהכוונה לשמירת הגוף, ומדוע מתייחס דווקא לנכסים? כותב על כך הליקוטי שיחות: "רש"י אינו מפרש כפשוטו ש'ישמרך' קאי על שמירת הגוף, כי אם כן היה לפסוק להקדים 'וישמרך' ל'יברכך'… [=כי יברכך מתייחס לנכסים, והיה צריך להקדים לכך את ברכת הגוף]. ולכן מפרש ש'וישמרך' הוא המשך ל'יברכך', שמכיון שיתברכו נכסיך, אזי יתכן שיבואו שודדים ליטול ממונך, ועל זה הוא הברכה 'וישמרך'…".

המשך ברכת כהנים על פי הנצי"ב

הבאנו בהערה הקודמת את פירוש הנצי"ב ל"יברכך ה' וישמרך". נביא את פירושו להמשך ברכת כהנים:

"יאר ה' פניו אליך" – מסביר הנצי"ב: כאן מברכים הכהנים, שהברכה האמורה לעיל ("יברכך") תינתן במאור פנים, באופן שיהיה ניכר וברור שהברכה הגיעה מאת ה' ולא מכוח סתם מזל או מקרה. ובלשונו: "יאר ה' וגו' – היינו שהכל יראו שעליך זורח ה', ולא שזהו הצלחת המזל. ומשמעות 'פניו' היינו השגחתו, כעין לשון 'ופניתי אליכם', (ויקרא כו,ט). ויש שהוא מושגח מהקב"ה אבל אינו ניכר שאך השגחת ה' עליו, וא"כ ההשגחה שלא באורה, אבל כאשר הכל מכירים שהשגחת ה' היא מצלחתו, מיקרי [=נקרא, מתקיים] 'יאר ה' פניו אליך', יהיה פניו אליך בהארה".

"ויחונך" – מסביר הנצי"ב: יתקבלו לפני ה' תפילותיך ובקשותיך (כי קבלת התפילה היא בגדר חן וחסד מאת הקב"ה, ולכן נאמר "ויחונך").

[ומביא הנצי"ב שבמספר מקומות בתנ"ך משמש עניין ה"מציאת חן" אצל הקב"ה במובן זה שהקב"ה נעתר לתפילות, כפי שמצאנו למשל בישעיהו לג, ב, "ה' חננו, לך קיוינו" (כלומר, תן לנו חן, בכך שתשמע לתקוותנו ותפילתנו); וכן משה רבינו, במעשה העגל, אומר לקב"ה, "ואתה אמרת… מצאת חן בעיני", כלומר, אומר משה לקב"ה, קבל תפילתי על עם ישראל, שהרי הבטחת שמצאתי חן בעיניך (ומכאן ש"מציאת חן" אצל הקב"ה פירושה שמתקבלות תפילותיו של האדם אצלו). וכן במסכת חגיגה, דף יב ע"ב, כשהגמ' אומרת "כל העוסק בתורה בלילה, חוט של חסד משוך עליו ביום", הכוונה היא לכך שתפילותיו יתקבלו, וזהו ה"חוט של חסד" האמור שם, כפי שמוכיח הנצי"ב (ולענ"ד ניתן לראות זאת גם בלשון התפילה, שם אנו אומרים "חננו ועננו ושמע תפילתנו")].

ובלשון הנצי"ב: "קבלת התפלה ובקשה, מיקרי חן וחסד.  כלשון המקרא בס' ישעיה (לג, ב), 'ה' חננו, לך קוינו', ואין קווי אלא תפלה, כדתניא דמכילתא וספרי. ומשה רבינו, בשעת העגל, אמר בסמיכות לבו, בטוח בה' שישמע תפלתו, משום שאתה אמרת 'כי מצאת חן בעיני' כמו שכתבתי בספר שמות ל"ג י"ב; ומזה הטעם דרשו בחגיגה (יב, ב) 'כל העוסק בתורה בלילה חוט של חסד משוך עליו ביום שנאמר יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי תפלה לאל חיי; פירש, מה יהיה חסדו אשר יצוה ה' על העוסק בשירה בלילה, היינו תפלה לאל חיי, שתקובל תפלתו".

[ומדוע נסמכה ברכה זו ל"יאר ה' פניו אליך"? מסביר הנצי"ב: "והנה, אחר שיאר ה' פניו, והכל יראו שאהוב אתה בעיניו יתברך, ממילא מובן שיבקשו בני אדם ממך להתפלל ברעותיהם. משום הכי הסמיך הברכה לזה 'ויחנך', שתקובל תפלתך גם עבור  אחרים"].

"ישא ה' פניו אליך" – מסביר הנצי"ב, שכאן המילה "פניו" משמשת במובן של "מידותיו", "תכונותיו", כלומר, תכונותיו של הקב"ה, להיות רחום וחנון, יהיו נשואות כלפיך. ובלשון הנצי"ב: "כאן, משמעות 'פניו', מדותיו… ותכונת הברכה, שיהיו מדותיו של הקב"ה, רחום וחנון וכדומה, נשואות אליך…".

[ומדוע המידות מכונות "פנים"? מסביר הנצי"ב – "באשר לפי מידת האדם משתנה צורת הפנים, אם בפנים צוהלות או נזעמות וכדומה"].

"וישם לך שלום" – מסביר הנצי"ב: "אחר כל הברכות, מברכים בכלי המחזיק אותם. שבלי שלום אין נחת בשום ברכה".

ישא ה' פניו אליך (ו, כו)

הגמרא במסכת ברכות (דף כ ע"ב) מספרת ששאלו מלאכי השרת את הקב"ה – מצד אחד, מתואר הקב"ה בתורה כמי שאינו נושא פנים (כלשון הפסוק בפרשת עקב, דברים י, יז, "אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד"), ומשמע שכולם שווים לפניו במשפט; ומצד שני, נאמר כאן בפרשה (במדבר, ו, כו), "ישא ה' פניו אליך", ומכאן משמע שהקב"ה "נושא פנים" לישראל (דהיינו, שהוא כביכול מעדיף אותם, בכך שהוא מטיב עמם ונותן להם מעבר למגיע להם על פי הדין), וכיצד מתיישבים הדברים? (עיין לשון הגמ' בהערה[2]).

ומשיב הקב"ה למלאכי השרת כך: "אמר להם, וכי לא אשא פנים לישראל? שכתבתי להם בתורה, 'ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלוקיך', והם מדקדקים על עצמם עד כזית ועד כביצה". כלומר, הסיבה שאני נושא פנים לישראל, היא מידה כנגד מידה, שאף הם מחמירים על עצמם מעבר לדין, ומברכים ברכת המזון גם כאשר מדאורייתא אין חובה (שמעיקר הדין אין חיוב לברך ברכת המזון אלא אם כן האכילה הייתה כדי שביעה, ובכל זאת מחמירים ומברכים ברכת המזון גם על שיעור אכילה מועט, של כזית או כביצה[3]. לפיכך, גם הקב"ה נוהג עמם לפנים משורת הדין ולא כפי שהיה מגיע להם מעיקר הדין.

וכבר הקשו רבים, מדוע מובאת דווקא דוגמה זו לחומרה שבני ישראל החמירו על עצמם? וכי חסרות דוגמאות לחומרות רבות שעם ישראל נוהג בהן מעבר לדין? הרי כל המצוות דרבנן, התקנות והגזירות, באות להחמיר יותר ממה שכתוב בתורה ומדוע נקטה הגמ' דווקא חומרה זו (של ברכת המזון) כשבח לישראל?

ונראה ליישב כך:

ידועים דברי הגמרא (תענית דף כט ע”א), שכאשר בכו העם על ארץ ישראל בחטא המרגלים, אמר להם הקב”ה “אתם בכיתם בכיה של חינם ואני קובע לכם בכיה לדורות“.

ומדברים אלה ניתן ללמוד עיקרון כללי, שמי שאינו יודע להעריך את הטוב שהוא מקבל, ומתלונן תלונות שווא, יש בכך כדי לחסום את השפע שהיה מגיע לו, ואף לגרום לו לרע.

והנה, מה שנכון לרע, נכון גם לטוב – ככל שאדם יודע להעריך דברים שהוא מקבל ולהכיר טובה עליהם, הרי הוא מושך על עצמו ברכה ושפע יותר מהמגיע לו.

ומכאן מובן מדוע הדוגמה המובאת בגמרא היא של ברכת המזון דווקא, כי עיקר עניינה של ברכת המזון הוא הכרת הטוב לקב”ה (אדם מכיר טובה לקב”ה על המזון שהוא מקבל); ומן התורה, אדם מחויב לברך על המזון ולהכיר טובה רק אם אכל ושבע ממש (“ואכלת ושבעת וברכת”); אך כאשר אדם מקבל על עצמו יותר מזה, ומברך גם על שיעור מועט, אף מבלי ששבע לגמרי, הרי הוא מבטא בכך מידה מיוחדת של הכרת הטוב, ויכולת להעריך ולהודות גם כשאינו בא על סיפוקו המלא. ועל כך אומר הקב”ה למלאכי השרת, שמידה זו מביאה לתוספת שפע, ולתוצאה של “ישא ה’ פניו אליך” – המשכת שפע על האדם יותר מהמגיע לו על פי ה”דין” הרגיל.

*

אח”כ ראיתי שביאור דומה מובא בספר “קול רם” לגר”מ פיינשטיין על התורה (כדי לענות על קושיה אחרת, עיין שם), אך בדגש מעט שונה, על העניין של אמונה וביטחון. וכך כותב שם המחבר –

“ונראה לומר, שהטעם שישראל מדקדקים על עצמם לברך עד כזית, היינו משום שמכירים שכל פרט, אפילו קטן ביותר שיש להם, הוא מאת השם יתברך, ואפילו העשיר הגדול ביותר בישראל יודע ומרגיש שגם הכזית שהוא אוכל עתה הוא נתינה מאת השם יתברך ברגע זה, ואע”פ שיש לו עושר גדול והרבה מאכלים, יודע שהכול ביד הקב”ה ואינו מובטח לו כלל…. ולכן ישראל מקדקים על עצמן לברך עד כזית ועד כביצה, דאע”פ שלא קיבלו דבר גדול של שביעה, מכל מקום מכירין שגם דבר מועט הוא מתנה מהשם יתברך, ולכן צריכים להודות אפילו על כזית קטן.

ואם האדם מרגיש שכל דבר קטן כגדול שיש לו הוא מתנה מאת ה’, והוא מודה לו על כך, מיד הקב”ה נושא אליו פנים ונותן לו מה שמבקש, שאם אך מכיר האדם שהכל ביד ה’ ואין עוד מלבדו, הקב”ה עונה לבקשתו”.

וממשיך המחבר, שלפי זה מובנים גם דברים שאומרת הגמ’ במסכת ברכות דף לב: “וזהו מה שאמרו בגמ’ ברכות (לב ע”א), דרש רבי שמלאי, לעולם יסדר אדם שבחו של הקב”ה ואח”כ יתפלל… והעניין בזה הוא כנ”ל, דאם מקדים ומשבח להקב”ה ומכיר שהכול בידו וכל מה שיש לו הוא מאיתו יתברך, הקב”ה עונה אותו בתפילתו, ולכן יקדים שבח לתפילה”.

המשך העניין:

כמובא לעיל, הקב"ה מתאר למלאכים את מעלתם של בני ישראל ואומר להם – "שכתבתי להם בתורה ואכלת ושבעת… והם מדקדקים על עצמם עד כזית ועד כביצה".

התורה תמימה (על פרשת נשוא, ו, כו) מעיר, מדוע נקטו חז”ל “והם מדקדקים על עצמם“, הרי ניתן היה לומר בקצרה – “והם מדקדקים עד כזית”, ללא המילים “על עצמם” (וכי על מי ידקדקו אם לא על עצמם?).

ומיישב התורה תמימה כך: בנוסף לפסוק “ואכלת ושבעת וברכת”, יש גם מקום נוסף בתורה שמוזכרת בו לשון שביעה – “ואכלו בשעריך ושבעו” (דברים כו, יב). ותוכן הציווי שם הוא, לתת לנזקקים ולנצרכים, עד כדי שיאכלו וישבעו (“ונתת ללוי, לגר, ליתום ולאלמנה, ואכלו בשעריך ושבעו“). ושבחם של ישראל הוא, שדווקא ביחס לאכילת עצמם (“ואכלת ושבעת”) רק שם הם מחמירים ומצמצמים את ה”ושבעת” לכדי כזית; אך כשהדבר נוגע לנתינה לאחרים, ששם מצווה התורה “ואכלו בשעריך ושבעו“, שם אין בני ישראל מצמצמים את ה”ושבעו”, אלא אדרבה, מקפידים לתת לזולת כדי שביעה די והותר (כמבואר במס’ פאה מהו שיעור האוכל שמספקים לכל נזקק). רק כשהדבר נוגע לעצמם, הם מחמירים, וזהו הדגש “מחמירים על עצמם“.

וכלל גדול הוא בחומרות, שלא יהיו על חשבון אחרים, אלא “על עצמם”.

ויהי המקריב ביום הראשון וכו' (ז, יב)

ידועה השאלה, מדוע פירטה התורה את הקרבנות של כל נשיא ונשיא בפני עצמו? הרי כל נשיא הקריב את אותם קרבנות ממש ובאותה כמות ממש, וא"כ אפשר היה לפרט רק את הראשון, ואח"כ לומר בקצרה "וכן עשו כולם".

הרמב"ן מיישב קושיה זו, וזו לשונו- "אבל רצה להזכירם בשמם ובפרט קרבניהם ולהזכיר יומו של כל אחד, לא שיזכיר ויכבד את הראשון 'זה קרבן נחשון בן עמינדב' ויאמר 'וכן הקריבו הנשיאים אחרים', כי יהיה זה קיצור בכבוד האחרים. ואחרי כן חזר וכללם (ר` פסוק פ"ד ואילך), להגיד שהיו שקולים לפניו יתברך".

כלומר, אם התורה הייתה מפרטת רק את הראשון, וביחס לשאר הייתה נוקטת "וכן עשו כולם", היה בכך משום פגיעה ופחיתות כבוד כלפי האחרים. ומשום רגישות זו, חזרה התורה ופירטה ביחס לכל אחד (וכמובן עלינו ללמוד מכך עד כמה ראוי לחוס על כבוד הזולת; שעל אף שאין בתורה מילה מיותרת, כאן חזרה התורה ופירטה את הדברים באריכות רבה, רק כדי לא לגרום פגיעה כלשהי).

תירוץ אחר ברמב"ן הוא, שאמנם כולם הביאו קרבנות זהים, אך אצל כל אחד הייתה מחשבה אחרת וטעם אחר, ולכן נחשב כל אחד בפני עצמו, על אף שכלפי חוץ הפעולות זהות. ובלשונו: "כי לכל אחד מהנשיאים עלה במחשבה להביא חנוכה למזבח ושתהיה בזה השיעור, אבל נחשון חשב בשיעור הזה טעם אחד, וזולתו כל אחד מהנשיאים חשב טעם בפני עצמו" (והרמב"ן ממשיך ועומד על הטעמים והסודות שליוו את סוג קרבנו של כל נשיא).

[ובאופן דומה מובא בשם ר' בונם מפרשיסחא – על אף הדמיון בין הקרבנות, אף אחד מהנשיאים לא הביא את קרבנו כחיקוי לחברו ורק משום שכך עשה קודמו, אלא כל אחד הביא את קרבנו לפי כוונתו וטעמיו שלו. ולכך מכוונת התורה כשהיא כותבת כל קרבן בפני עצמו ולא מסתפקת באמירה קצרה "וכן עשו כולם"].

נחשון בן עמינדב למטה יהודה (ז, יב)

דנו המפרשים, מדוע כאן לא כתוב "נשיא לבני יהודה" כמו בשבטים האחרים, אלא סתם "למטה יהודה", בלי המילה "נשיא"[4].

האור החיים מסביר הבדל זה כך: "ולא אמר 'נשיא' כמו האמור בכל המטות. לומר, כי ראוי הוא נחשון להקריב ראשון הגם שלא היה נשיא, ומעלתו מצד עצמו, מה שאין כן בכל שאר הנשיאים, כי מעלתם היא לצד היותם נשיא השבט לבד".

כלומר, נחשון היה ראוי להקריב ראשון, מצד מעלת עצמו ולאו דווקא מצד חשיבות היותו נשיא שבט יהודה, ולכן בכוונה לא נקטה התורה "נשיא למטה יהודה".

תירוץ נוסף באור החיים: "עוד ירצה להפליג מהותו, שלא היה מחשיב עצמו כנשיא אלא כאחד מבני השבט". כלומר, התורה משבחת את נחשון, שעל אף נשיאותו, לא נהג בעצמו מנהג חשיבות, אלא הצטנע ונהג כאחד מבני השבט. כדי להדגיש מעלה זו, נאמר "למטה יהודה" ולא "נשיא לבני יהודה".

נמצאנו למדים מכאן תכונה מיוחדת שהייתה בנחשון בן עמינדב – מצד אחד, בעת שעמדו ישראל על ים סוף, הוא זה שנכנס ראשון ולא אמר "מי אני שאכנס". אך מצד שני, בחייו הכלליים לא התנשא, הצטנע ונהג כאחד מבני השבט.

[1] וביתר פירוט: לעיל בסוף פרשת ויקרא לימדה התורה, שאדם שגזל ממון, ונשבע לשקר (דהיינו, נשבע שלא גזל), ולאחר מכן התוודה ששיקר וגזל, עליו לשלם לנגזל את סכום הקרן בתוספת חומש; ואם מת הנגזל, ישלם הגזלן לקרוביו. ואילו כאן בפרשה מוסיפה התורה, מה הדין באדם שגזל מן הגר, ומת הגר ולא השאיר קרובי משפחה (וזהו המיוחד בגר, כי רק בגר תיתכן מציאות כזו, שהרי בישראל רגיל, תמיד יהיו היכן שהוא קרובי משפחה). ומלמדת התורה, שישלם את הקרן והחומש לכהנים בבית המקדש.     

[2] "אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה, כתוב בתורתך 'אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד', והלא אתה נושא פנים לישראל, דכתיב 'ישא ה' פניו אליך'".

הערה: מדברי הגמ' הנ"ל עולה, שהלשון "ישא ה' פניו אליך" היא מלשון משוא פנים והעדפה (והברכה היא שייטיב הקב"ה עם בני ישראל מעבר למה שמגיע להם על פי הדין). אך נציין שעל פי תוספות במסכת נדה דף ע ע"ב, פרשנות זו לפסוק היא דרך דרש, ולא פשט הפסוק [ומאידך יש להעיר, שאולי עומק קושית הגמ' הוא, שבאמת אפילו אם לא נפרש "ישא ה' פניו" מלשון "משוא פנים", אלא נאמר פירוש אחר, עדיין תקשה קושית מלאכי השרת; שהרי ניקח למשל את פירוש רש"י כאן, שפירש "יכבוש כעסו"; גם לפי פירוש זה עולה השאלה, אם חטאו ישראל, מדוע יכבוש הקב"ה כעסו דווקא כלפיהם? ועיין עוד פירוש הנצי"ב שהבאנו לעיל, שגם ממנו משמע ש"ישא ה' פניו אליך" הכוונה היא שהקב"ה ישא כלפיך את פניו, את מידותיו, להיות רחום וחנון].  

[3] זוהי מחלוקת במס' ברכות דף מה ע"ב, האם שיעור החיוב הוא כזית או כביצה.

[4] יש על כך תירוצים שונים. בדעת זקנים בעלי התוספות (בסוף דבריו לפסוק י"ג) מבואר, שבכוונה לא כתבה התורה נשיא, להזכיר לו שלא תגיס דעתו על כך שהוא מקריב ראשון.