דברי תורה לפרשת מקץ

דברי תורה, רעיונות, שאלות ותשובות, “ווארטים”, לפרשת מקץ
image_printהדפסה - print

ולא נודע כי באו אל קרבנה (מא, כא)

לכאורה, פרט זה של החלום, שבו לא נותר כל זכר לפרות טובות הבשר לאחר שנבלעו (כלשון הכתוב, “ולא נודע כי באו אל קרבנה”) לא התקיים בסופו של דבר; שהרי בפועל, בימי הרעב כן הרגישו המצרים את ימי השובע, כי בימי השובע צברו מזון ומכרו אותו והתעשרו בימי הרעב, כמתואר בהמשך הפרשה; ונמצא לכאורה שאחד הפרטים בחלום (“ולא נודע כי באו אל קרבנה”) לא התגשם.

ועוד קשה, מדוע פרט זה, בשונה מהפרטים האחרים, אינו חוזר על עצמו בשני החלומות? מדוע הוא מוזכר רק בחלום הפרות, ולא בחלום השיבולים?

המשך חכמה (בפרק מא פסוק כא) מיישב את השאלות כך: פרט מסוים זה של החלום, “ולא נודע כי באו אל קרבנה”, אכן לא התקיים מיד בימי הרעב (כי כאמור לעיל, המצרים התעשרו בימי הרעב כתוצאה ממכירת המזון שהצטבר בימי השובע), אך הוא התקיים שנים רבות לאחר מכן, שהרי בסופו של דבר, כל העושר שצברו המצרים כתוצאה מהמכירה, אבד כליל ביציאת מצרים, בשעה שבני ישראל לקחו את כל ממון מצרים, וכן לאחר טביעת המצרים בים סוף; כך, כל העושר שנצבר בימי השובע ובמכירה שבימי הרעב, למעשה נגוז לגמרי, ובכך התקיים לאחר זמן רב “לא נודע כי באו אל קרבנה”.

וממילא מיושבת היטב גם השאלה השנייה, מדוע פרט זה (“ולא נודע כי באו אל קרבנה”) לא נשנה בשני החלומות; שהרי כל הסיבה לכך שהחלום חזר על עצמו פעמיים, הייתה להורות על מהירות בואו של הפתרון (כפי שאומר יוסף במפורש- “ועל דבר הישנות החלום פעמיים, כי נכון הדבר מעם האלוקים וממהר האלוקים לעשותו“). ומכיוון שפרט מסוים זה (ולא נודע כי באו אל קרבנה) התגשם במלואו רק שנים רבות לאחר מכן (כמבואר לעיל), לכן פרט זה לבדו לא נשנה פעמיים, ומדויקים הדברים היטב.

ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם וישיתהו על ארץ מצרים (מא, לג)

המפרשים עומדים על כך, שעצה זו של יוסף, “ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם”, לכאורה אינה שייכת לפתרון החלום (והרי פרעה ביקש מיוסף רק את פתרון החלום ולא עצות נוספות).

בספר “אוצרות התורה” ראיתי שמלקט מספר תשובות שנאמרו במפרשים בעניין זה, ואביא שתים מהן:

א. החיד”א מבאר (בשם מהר”ש פרימו) כך: הנה, בין חלום הפרות לחלום השיבולים, נאמר בתורה “וייקץ פרעה, ויחלום שנית”. אנו רגילים לפרש שהכוונה היא שכך קרה במציאות, שפרעה הקיץ מחלומו הראשון, וחלם את חלומו השני. אך למעשה, הפירוש הוא שהכול חלק מחלומו; כלומר, פרעה חלם שהוא מקיץ ואז שוב חולם שנית, והנה שבע שבולים וכו’[1]. ובא יוסף לפתור לפרעה גם פרט זה של ה”יקיצה” – היקיצה מסמלת שעליך להתעורר ולהתעשת ולהעמיד איש על ארץ מצרים וכו’. ולכן הוסיף יוסף “ועתה ירא פרעה איש נבון וכו'” – מלים אלה הן כאמור חלק מהפתרון (פתרון פרט ה”יקיצה” שבחלום).

ב. בספר “קול יהודה” מובא הסבר אחר: לאחר שיוסף פותר את הפתרון של שבע שנות שבע ושבע שנות רעב וכו’, מתעוררת אצל פרעה תמיהה מתבקשת על פתרון החלום: אם שנות הרעב יתחילו רק בעוד שנים רבות, מדוע כבר כעת מראים זאת לפרעה בחלומו, ולא בעוד שבע שנים? [בשלמא שנות השבע, מראים לו כעת כי הן אכן יתחילו כעת, אך מדוע מראים לו כבר כעת את שנות הרעב, שיחלו רק בעוד שנים רבות?]. וכדי ליישב תמיהה זו הוסיף יוסף – אמנם שנות הרעב יחלו בעוד שנים רבות, אך כבר עתה יש להיערך אליהן, בשנות השובע.

וזהו גם ההסבר, מדוע מדגיש יוסף “ועתה ירא פרעה וכו'”, כי מטרתו כאמור להסביר לפרעה מדוע כעת מראים לו חלום זה, ולא מאוחר יותר.

וליוסף יולד שני בנים… ויקרא יוסף את שם הבכור מנשה, כי נשני אלוקים את כל עמלי ואת כל בית אבי, ואת שם השני קרא אפרים, כי הפרני אלוקים בארץ עניי (מא, נ-נב)

מבואר בפרשת ויצא, שרחל קראה ליוסף בשמו ‘יוסף’, משתי סיבות: א. “אסף אלוקים את חרפתי” (בראשית ל, כג). ב. “יוסף ה’ לי בן אחר” (בראשית ל, כד). נמצא שמהות שמו מורכבת משניים – האחד, שיכחת הרע והשארתו מאחור, והשני, צמיחה והתחדשות.

וכך גם נקראו שני בניו מנשה ואפרים, האחד מסמל את השכחה וההתאוששות מסבל העבר (“נשני אלוקים את כל עמלי”) והאחד צמיחה ותנופה והתחדשות, “כי הפרני אלוקים בארץ עניי”. וכך מובא ב”באר הפרשה” בשמו של “שם משמואל”:

“וביאר בזה הרה”ק ה’שם משמואל’ זי”ע (תרע”ו) כי הנה מצינו ביוסף שנקרא כן מפני ב’ סיבות וטעמים: א. על שם ‘אסף אלוקים את חרפתי’. ב. ‘לאמור יוסף ה’ לי בן אחר’. והיינו טעמא, כי מצד אחד כל עניינו של ‘יוסף’ הוא להוסיף תמיד חיות והתלהבות  מתוך התחדשות, מתוך זכירתו את מקור מחצבתו הנעלה, שהוא בן לאביו שבשמים, וזוכר את התפקיד שלמענו נשלח לעולם הזה, ובד בבד יש בו גם מידת השכחה דקדושה, לשכוח את העבר המחלישו ומרפה ידיו. והן הן ב’ העניינים שבגינם נקרא כן ללמד על שתי המעלות. מצד אחד, ‘אסף אלוקים את חרפתי’, וכפירוש רש”י, ‘הכניסה למקום שלא תראה’, ללמד שצריך להעלים את החרפה והמכשול רחמנא לצלן שלא יעמדו כנגד עיניו ויתבוסס בהם מתוך צער. ולאידך, מלשון ‘מוסיף והולך’ להורות על התחדשות תמידית, ומחמת שהיו לו שתי מידות אלו, שכחה במקום שאמרו לשכוח, וזכירת העתיד ומה שצריך לזכור, על כן נקרא בשם ‘יוסף’.

ולפי זה יש לבאר נתינת השמות מנשה ואפרים, כי ‘מנשה’ מורה על מידת השכחה, וכמו שאמר ‘כי נשני אלוקים’ שהוא לשון שכחה, והיינו ללמד על הצורך לאחוז במידת השכחה במקום המצטרך, ואילו ‘אפרים’ עניינו לזכור את העתיד ותוספת החיות מתוך התחדשות, שעל ידי זה עושה פירות ומתקיים בו ‘כי הפרני'”[2].

וירא יוסף את אחיו ויכירם ויתנכר אליהם (מב, ז)[3]

המפרשים דנים ומתחבטים רבות בשאלה, מה הייתה המטרה האמיתית של יוסף כשנהג באחיו כפי שנהג, ובתשובה לשאלה זו נאמרו מספר הסברים (עיין רמב”ן[4]).

נעמוד כאן על אחת התשובות הידועות לשאלה זו, המצויה בדברי מספר מפרשים, אם כי בסגנונות שונים והבדלים דקים: יוסף כיוון במעשיו להביא את האחים לידי תשובה שלמה על חטאם.

כיצד? כלל ידוע הוא, שבעל תשובה אמיתי הוא מי שמגיע לאותו מצב בדיוק כפי שהיה בו בשעת חטאו הראשון, והפעם נמנע מלחטוא[5]. ולכן גלגל יוסף את הדברים בצורה כזו, שהאחים יגיעו למצב דומה מאוד למצב שהיה במכירתו. יוסף מכנס את האחים אליו, ובאופן עקבי מעדיף את בנימין הצעיר על פני שאר האחים, וכך הוא מביא אותם למצב של קנאה מתמדת באח הצעיר, כפי שהיה בזמן מכירת יוסף; לאחר מכן, הוא נותן להם הזדמנות “להיפטר” מאותו אח צעיר – הוא שם אצלו את הגביע וכל הסימנים מעידים על כך שבנימין גנב את הגביע ומסכן את שאר אחיו, כך שהיו לאחים כל הצידוקים לקבל את הצעת השליט שלפיה בנימין ייענש ויישאר במצרים (בדיוק כפי שהיה אצל יוסף, שהאחים מצאו צידוקים הלכתיים שונים למכירתו, מאחר שהוא מסכן אותם ונחשב כ”רודף”, והבא להורגך השכם להרגו וכו’, כפי שהאריכו המפרשים בפרשת וישב).

וכשהאחים גילו גדלות נפש ומסרו נפשם על בנימין, למרות הקנאה שהתעוררה ולמרות הצידוק ההלכתי להשאירו, התגשמה התכלית הבאתם לידי תשובה שלמה על מכירת יוסף. וכשראה יוסף כך, נתגלה אל אחיו.

וכך עולה מדברי הספורנו במספר מקומות. בפרק מג פסוק לד, מתאר הפסוק כיצד מעניק ליוסף לבנימין יותר מן השאר (“ותרב משאת בנימין ממשאות כולם”), ומבאר הספורנו, “לראות אם יקנאו בו“; כלומר, מטרת יוסף הייתה, כפי שביארנו, להעמיד את האחים במצב הדומה למצבם בעבר עם יוסף – קנאה באחיהם הקטן מהם.

ובפרק מד פסוק ב, בעניין הטמנת הגביע אצל בנימין (“ואת גביעי גביע הכסף תשים בפי אמתחת הקטון”), מפרש הספורנו, “לראות איך ימסרו עצמם עליו להצילו”. וגם כאן הדברים מתאימים לאמור לעיל, שיוסף ביקש להעמידם במצב זהה לעבר, ולראות אם ישובו בתשובה וינהגו באופן שונה[6]. ובדרך זו הולך גם אור החיים[7].

אבל אשמים אנחנו על אחינו, אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו, ולא שמענו, על כן באה אלינו הצרה הזאת (מב, כא)

יש להבין – הרי מאז מכירת יוסף חלפו עשרים ושתים שנה; וכיצד זה שכעת, בגלל צרה הבאה אליהם, הם מקשרים זאת למכירת יוסף?

ובפרט קשה, הרי בשעת שהשליכוהו לבור, היו האחים שלמים עם עצמם ועם מצפונם במידה כזו, שהפסוק מתאר “וישבו לאכול לחם” (לז, כה), ואם כך, כיצד זה כעת בדיוק מתעורר בהם מצפונם ואומרים “אבל אשמים אנחנו”?

כאשר אדם חוטא, הוא לעתים עוטף את החטא בהסברים שכליים ומוסריים מוצקים, עד כדי כך שהוא מצליח על פני השטח להרגיש שלם עם עצמו; אך עמוק בפנים חבויה בו נקודה המרגישה את האמת. נקודה זו פורצת החוצה ברגע משבר, גם אם לאחר זמן רב.

בעת השלכת יוסף לבור, היו לאחים צידוקים הלכתיים רבים לכל צעדיהם ומעשיהם (יוסף נחשד על ידם כרודף המאיים להורגם וכו’), וכך הצליחו להרגיע את מצפונם עד כדי “וישבו לאכול לחם”. שוויון נפש זה מול אחיהם הצועק מן הבור, אפילו לא נחשב בעיניהם לחטא. אך כעת, כשהם עצמם עומדים מול אכזריות ומרגישים חסרי אונים, פורץ אותו תת מודע שלא ניתן לכבשו, ומזכיר להם את הקשחת לבם לפני שנים רבות. ואעתיק דברים יפים שראיתי בספר “פרשה ולקחה” (הרב משה גרילק) בעניין זה:

“הרחק מעין האדם, מרגשותיו הגלויים ומשפעת המלים והניסוחים, שמאחוריהם מתבצר המוסר שהמציא האדם, מסנן תת המודע את המושגים והמעשים, ומתייק אותם במגירות האמת והשקר, הטוב והרע. שם, שוכן אמיתו של האדם. היא נקודת מהותו הפנימית ביותר.

והוא, תת המודע, מופיע ושולח את המסר בעת הזעזוע והמשבר. הוא משמיע את דברו כשהאדם נקלע למבוך. או אז נופלים הכיסויים השונים, והאדם, הניצב מול האמת העירומה, מסוגל לשמוע קול המצפון העולה מתוכו. במיוחד, כשהוא נקלע למבוך הדומה לאחד ממעשיו הבלתי הגונים בעבר חייו.

… הם מכים על חטא, מדוע הקשיחו את לבם בעת שביצעו את גזר הדין[8]? עתה, כשהם חשים את הטעם המר של האכזריות, כשהם מתבוננים בחוסר ההתחשבות של המושל המצרי במצבם המיוחד, הבינו שאין הם נקיים ממידת האכזריות. עתה חשו בעומק לבם את הכאב שגרמו לאחיהם, שעה שניתקו אותו לנצח מאביו וממשפחתו. כי עתה חוו אישית את הצער שבחוסר האונים מול האכזריות.

מעמקי תת המודע פרצה אמת זו, וטפחה על פניהם…”.

ויאמר אליהם יעקב וגו’, יוסף איננו ושמעון איננו ואת בנימין תיקחו, עלי היו כולנה (מב, לו)

המלים “עלי היו כולנה” לכאורה מיותרות – מה בא יעקב לומר במלים אלה?

ראיתי בשם הגר”א כך (על דרך הרמז): בפרשת תולדות, בשעה שחשש יעקב שיבואו עליו צרות עקב לקיחת הברכות, אמרה לו רבקה “עלי קללתך, בני”; ובאה לרמוז לו, שנגזר עליו בחייו לסבול שלוש צרות מרכזיות ותו לא, וצרות אלה כלולות בראשי התיבות “עלי” – “עשיו, לבן, יוסף”. רבקה רמזה לו, אם כן, שאלה יהיו צרותיו, וזהו “על”י קללתך” – תסבול משלוש צרות, עשיו לבן ויוסף.

ולכן אומר כאן יעקב, “עלי, היו כולנה” – אותן ראשי תיבות “עלי”, כבר התקיימו בי כולן – סבלתי מרדיפת עשיו, רמאות לבן ומות יוסף; אל תוסיפו על צרות אלה גם מיתת בנים אחרים, ואל תיקחו ממני את בנימין.

למה הרעותם  לי, להגיד לאיש העוד לכם אח (מג, ו)

יעקב שואל את בניו, למה אמרתם לשליט המצרי שיש לכם עוד אח, ובכך גרמתם לדברים להסתבך.

במדרש רבה (צא, י) נאמר על כך, “אמר הקב”ה, אני עוסק להמליך את בנו במצרים, והוא אומר למה הרעותם לי להגיד לאיש העוד לכם אח?”.

כלומר, מה שיעקב סבור שהוא לרעתו, אינו אלא חלק מהתוכנית האלוקית הכוללת, להמליך את יוסף בנו במצרים.

וכותב על כך הרמח”ל (דעת תבונות, פרק ה, ד”ה ואמנם) (מובא ב”באר הפרשה” לרב בידרמן), “וזה בנה אב, שלכל עילוי שרוצה הקב”ה לאדם לאדם, או לעולם, הנה אין מזדמן לו הטוב אלא מתוך עומק עצה נסתרת, על כן יקרה לו קודם לכן צער”.

ובהערה ט’ מביא הרב בידרמן “וכה ביאר הרה”ק מי השילוח זי”ע (ד”ה ויקרא), בהאמור בפרשתן, שיוסף קרא את שם בנו השני אפרים, ‘כי הפרני אלוקים בארץ עוניי’ (מא, נב), כי יוסף הבין שזכה ל’הפרני אלוקים’ וכל אותה גדולה רק בגלל שהיה ב’ארץ עוניי’ ובזכות מה שסבל עד עתה, על כן הודה לה’ גם על הסבל והצער שהם הביאוהו לאותה טובה”.

ויחפש, בגדול החל ובקטון כילה (מד, יב)

במדרש נאמר על כך, ש”בגדול החל” זהו שמעון, ו”בקטון כילה” זהו בנימין.

והדברים תמוהים, וכי שמעון הוא הגדול, הרי הגדול הוא ראובן? ובכלל, מה ראה להתחיל בשמעון?

הגרי”ז בחידושיו לתורה, מסביר זאת כך (בשם “הגרי”ל מבריסק”): כידוע, כאשר נחשדו האחים בגניבת הגביע, הם באו והפריכו חשד זה על ידי קל וחומר: אם השבנו את הכסף שמצאנו באמתחותינו, כיצד זה נגנוב? [בראשית מד, ח – “הן כסף אשר מצאנו בפי אמתחותינו, השיבונו אליך מארץ כנען; ואיך נגנוב מבית אדוניך כסף או זהב?”]. והנה, קל וחומר זה מהווה טענה טובה (וזהו “אחד מעשרה קל וחומר שבתורה”), ואם כך, מדוע נדחתה טענתם וחיפש אצלם את הגביע?

אלא מאי, שאמנם קל וחומר זה הוא טענה טובה, אך יש שניים מהאחים שקל וחומר זה אינו תקף לגביהם – האחד הוא שמעון, שנשאר במצרים ולא הגיע לארץ, ולכן לא ניתן לומר לגביו שמצא כסף באמתחתו והחזירו, והשני הוא בנימין, שנשאר בארץ ולא היה במצרים ולא שמו כסף באמתחתו. לפיכך, אצלם דווקא חיפש, וזהו שנאמר במדרש ש”בגדול החל” זהו שמעון, ו”בקטון כילה” זהו בנימין. ואם כן, מובנים דברי המדרש.

 

[1] ולכן בסוף החלום השני נאמר “וייקץ פרעה והנה חלום” – כשפרעה הקיץ באמת, הוא נוכח לראות שהכול חלום, גם היקיצה הראשונה.

[2] ובהערה יג מביא שם “מעין הדברים ביאר בספר ‘טעם ודעת’ (להגר”מ שטרנבוך שליט”א) במה שמצינו בלידת בנימין, דכתיב (לעיל לה, יח) ‘ויהי בצאת נפשה כי מתה ותקרא שמו בן אוני, ואביו קרא לו בנימין’, מפני מה שינה יעקב את שמו לבנימין ולא קיים את ה’צוואה’ האחרונה של רחל בנתינת השם ‘בן אוני’, אלא כי שם זה הוא מלשון צער ואנינות, ולא זו הדרך להתאבל תמיד, אלא צריך להתחזק ולהתנער מעפר, על כן קרא שמו ‘בנימין’, המורה על ‘חיזוק’, כיד ימין שהיא החזקה והמתגברת”.

[3] הערה- את הביטוי “ויתנכר אליהם”, מתרגם האונקלוס כך: “וחשיב מה דמליל להון” (-“וחשב מה ידבר עמם”). תרגום זה לכאורה צריך עיון, שהרי המילים “וחשיב מה דמליל להון” כלל אינם מהווים תרגום של המילים “ויתנכר אליהם”!

ובדרך “ווארט” שמעתי ליישב כך – כאשר נפגשים שני זרים לשיחה, שכיח הדבר שמשתררת ביניהם מעין שתיקה, שבה כל אחד מעסיק את מוחו בשאלה מה לומר כדי למלא את השתיקה. לכן, כשיוסף עשה עצמו זר (“ויתנכר אליהם”), התוצאה היא “וחשיב מה דמליל להון”, כדרך שזרים חושבים מה לומר זה לזה. ועכ”פ צריך עיון אם זהו ההסבר האמיתי.

[4] ידוע פירושו של הרמב”ן, שלפיו הסיבה למעשי יוסף הייתה כדי להגשים את החלומות שחלם בעבר; ולשיטת הרמב”ן, זו כוונת הפסוק באומרו “ויזכור יוסף את החלומות אשר חלם להם” (מב, ט), שמטרת הפסוק לבאר מדוע נהג יוסף כפי שנהג, ולא התוודע מיד אל אחיו וקרא לאביו שיבוא למצרים. על כן אומר הפסוק, “ויזכור יוסף את החלומות”, לומר שכל מה שעשה, עשה כדי שיתקיימו החלומות [כי בחלום הראשון ראה יוסף שאחיו משתחוים לו, ובחלום השני גם אביו השתחוה; ולכן סובב את הדברים כך, שקודם יקוים החלום הראשון, ועל כן עשה את כל התחבולות המתוארות בהמשך כדי להביא את בנימין ולגרום לכך שגם הוא ישתחוה].

וכבר תמהו על הרמב”ן, וכי מוטל על יוסף לקיים את החלומות? ובלשונו של הכלי יקר – “ומה שפירש הרמב”ן שעשה כל זה כדי שיתקיימו החלומות וכו’, אם ירצה ה’ בקיומם, המה יתקיימו מעצמם, ויוסף מה פעל?” ועיין בהעמק דבר, המפרש גם הוא מעין פירוש הרמב”ן, שיוסף נהג כפי שנהג כדי לקיים את החלומות, וכדי ליישב את קושית הכלי יקר הנ”ל (מדוע מוטל על יוסף לקיים את החלומות), מוסיף ההעמק דבר שיוסף ראה בחלומות אלה מעין נבואה עבורו, שבה מצווהו הקב”ה לקיים החלומות.

[5] כדברי הרמב”ם הידועים בהלכות תשובה, ב, א – “איזו היא תשובה גמורה–זה שבא לידו דבר שעבר בו, ואפשר בידו לעשות, ופירש ולא עשה מפני התשובה, לא מיראה ולא מכשלון כוח” (הדברים מבוססים על דברי הגמ’ במס’ יומא, פו ע”ב – “… היכי דמי בעל תשובה? … באותה אשה, באותו פרק, באותו מקום”).

[6] על המתח שנוצר בין האחים לאחר התגלות הגביע באמתחת בנימין, ניתן ללמוד מדברי המדרש רבה, (צב, ח), המובאים כאן בבית הלוי על התורה (על דברי הפסוק בפרק מד פסוק טז): “כיוון שנמצא הגביע, אמרו האחים הא גנבא בר גנבתא (=בנימין גנב בן גנבת, שגם אמו גנבה התרפים), ואמר להם בנימין, גברא דיוסף יש כאן, שעירים יש כאן, אחים שמכרו אחיהם יש כאן”. ומבאר בית הלוי, שהאחים האשימו את בנימין בגניבה, והטיחו בו שהוא נוהג כרחל, שגנבה את התרפים מלבן; ועל כך השיב להם בנימין, מאחר שאני יודע שלא גנבתי, מן הסתם אתם אלה ששמתם את הגביע בשקי, כי אתם סוברים להשאירני עבד במצרים, ולנקות עצמכם בעלילת שקר שבעוון גניבתי נתפסתי, וכך גם עשיתם ליוסף, שמכרתם אותו לעבד וניקיתם עצמכם בעיני יעקב באומרכם אליו שחיה רעה אכלתהו, והשתמשתם לשם כך בתחבולת שעיר העזים.

יוסף מביא את האחים לנקודת משבר ומריבה, שבה כולם מתלכדים נגד האח הצעיר, כפי שהיה בזמן מכירתו; ועל אף זאת, גילו האחים גדלות נפש ומסרו נפשם להצלת בנימין, והצליחו להתגבר על כל משקעי המריבה והקנאה. ובכך נתכפר להם מעשה המכירה, והתגלה אליהם יוסף.

[7] וכך כותב האור החיים: “צריך לדעת טעם יוסף בעניינים אלו… ואולי כי נתכוון לשלושה דברים, האחד, כדי שיכופר להם עוון הגניבה שגנבוהו, היה עושה להם דברי חשד, כדי שיהיה הבושת על מין העוון עצמו של יוסף, ויכופר עוונם. והשני, לראות אם יתנו נפשם על בנימין, ובאמצעות זה יכיר כי מודדין מדידת אחווה עם אחיו ויכפר להם עוונם. הג’, לרמוז להם עניין הגניבה, אולי יתחילו להרגיש כי יש מי שמכיר מעשיהם בבית הלז, וכן מצינו לו שהיה רומז להם הדבר בפרטים אחרים, דכתיב (לעיל מג לג), וישבו לפניו הבכור כבכורתו וגו’, וכאלה רבות”.

[8] המחבר מדייק מן הפסוקים, שלמעשה גם כעת החרטה של האחים אינה מתמקדת בעצם המכירה, אלא בהקשחת הלב שנלוותה אליה (“אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו”). וכך משמע גם בספורנו. אך לכאורה אין זה מוכרח, וצ”ע.

image_printהדפסה - print
Print Friendly, PDF & Email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אהבתם? שתפו!

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

רוצים לקבל עדכונים שוטפים על לימוד חדש?

הירשמו עכשיו לרשימת התפוצה שלנו!