ויריצוהו מן הבור (מא, יד)
מדוע "מריצים" את יוסף, ומה בא הכתוב להדגיש בכך?
הספורנו על הפסוק כותב: "ויריצוהו מן הבור – כדרך כל תשועת ה', שנעשית כמו רגע, כאמרו (ישעיה נו, א) 'כי קרובה ישועתי לבא'… וכך היה ענין מצרים, כאמרו (שמות יב, לט) 'כי גורשו ממצרים', כאמרם ז"ל, שלא הספיק בצקן של אבותינו להחמיץ וכו'. וכן אמר לעשות לעתיד, כאמרו (מלאכי ג, א) 'ופתאום יבא אל היכלו האדון וכו'".
כלומר, מהרגע שנקבע משמים שאדם מסוים ייחלץ מצרתו, דרך הדבר לקרות במהירות רבה, ומבלי להתמהמה.
וכך גם מסביר המהר"ל (בהקדמה לספר "אור חדש") את מה שנאמר במגילת אסתר (ה, ה), "ויאמר המלך מהרו את המן", וכן נאמר שם (אסתר ו, י) "ויאמר המלך מהר קח את הלבוש ואת הסוס", ובהמשך נאמר (ו, יד) "ועודם מדברים ויבהילו את המן וגו'". מדוע מדגישים הפסוקים את כל ה"מהירות" הזו? כדי לומר, ש"הכל נעשה במהירות הגדול, מפני כי הוא מן השם יתברך, ואינו תחת המשך הזמן", כלשון מהר"ל. ובהמשך מסכם המהר"ל: "ולכך לא היה נעשה ענין המגילה הזאת בזמן נמשך. כי הדבר שהוא בזמן, הוא הטבע ומנהגו של עולם, שנעשה בזמן; אבל דבר שהוא מן השם יתברך, פעל זה נעשה בלא זמן נמשך. כמו שתמצא בכל המגילה שהיה הנס במהירות ובקפיצה…".
ולא נודע כי באו אל קרבנה (מא, כא)
לכאורה, פרט זה של החלום, שבו לא נותר כל זכר לפרות טובות הבשר לאחר שנבלעו (כלשון הכתוב, "ולא נודע כי באו אל קרבנה") לא התקיים בסופו של דבר; שהרי בפועל, בימי הרעב כן הרגישו המצרים את ימי השובע, כי בימי השובע צברו מזון ומכרו אותו והתעשרו בימי הרעב, כמתואר בהמשך הפרשה; ונמצא לכאורה שאחד הפרטים בחלום ("ולא נודע כי באו אל קרבנה") לא התגשם.
ועוד קשה, מדוע פרט זה, בשונה מהפרטים האחרים, אינו חוזר על עצמו בשני החלומות? מדוע הוא מוזכר רק בחלום הפרות, ולא בחלום השיבולים? [בחלום השיבולים נאמר רק שהשיבולים הרזות בלעו את השמנות, אך לא נאמר כלל ש"לא נודע כי באו אל קרבנה", כמו בחלום הפרות].
המשך חכמה (בפרק מא פסוק כא) מיישב את השאלות כך: פרט מסוים זה של החלום, "ולא נודע כי באו אל קרבנה", אכן לא התקיים מיד בימי הרעב (כי כאמור לעיל, המצרים התעשרו בימי הרעב כתוצאה ממכירת המזון שהצטבר בימי השובע), אך הוא התקיים שנים רבות לאחר מכן, שהרי בסופו של דבר, כל העושר שצברו המצרים כתוצאה מהמכירה, אבד כליל בעת יציאת מצרים, בשעה שבני ישראל לקחו את כל ממון מצרים, וכן לאחר טביעת המצרים בים סוף; כך, כל העושר שנצבר בימי השובע ובמכירה שבימי הרעב, למעשה נגוז לגמרי, ובכך התקיים לאחר זמן רב "לא נודע כי באו אל קרבנה".
וממילא מיושבת היטב גם השאלה השנייה, מדוע פרט זה ("ולא נודע כי באו אל קרבנה") לא נשנה בשני החלומות; שהרי כל הסיבה לכך שהחלום חזר על עצמו פעמיים, הייתה להורות על מהירות בואו של הפתרון (כפי שאומר יוסף במפורש- "ועל דבר הישנות החלום פעמיים, כי נכון הדבר מעם האלוקים וממהר האלוקים לעשותו"). ומכיוון שפרט מסוים זה (ולא נודע כי באו אל קרבנה) התגשם במלואו רק שנים רבות לאחר מכן (כמבואר לעיל), לכן פרט זה לבדו לא נשנה פעמיים, ומדויקים הדברים היטב.
ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם וישיתהו על ארץ מצרים (מא, לג)
המפרשים עומדים על כך, שעצה זו של יוסף, "ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם", לכאורה כבר אינה שייכת לפתרון החלום; ואם כך, על סמך מה ראה יוסף לנכון להוסיף תוספת זו? הרי פרעה ביקש מיוסף רק את פתרון החלום ולא עצות נוספות.
בספר "אוצרות התורה" ראיתי שמלקט מספר תשובות שנאמרו במפרשים בעניין זה, ואביא שתים מהן:
א. החיד"א מבאר (בשם מהר"ש פרימו) כך: הנה, בין חלום הפרות לחלום השיבולים, נאמר בתורה "וייקץ פרעה, ויחלום שנית". אנו רגילים לפרש שהכוונה היא שכך קרה במציאות, שפרעה הקיץ מחלומו הראשון, וחלם את חלומו השני. אך למעשה, הפירוש הוא שהכול חלק מחלומו; כלומר, פרעה חלם שהוא מקיץ ואז שוב חולם שנית, והנה שבע שבולים וכו'[1]. ובא יוסף לפתור לפרעה גם פרט זה של ה"יקיצה" – היקיצה מסמלת שעליך להתעורר ולהתעשת ולהעמיד איש על ארץ מצרים וכו'. ולכן הוסיף יוסף "ועתה ירא פרעה איש נבון וכו'" – מלים אלה הן כאמור חלק מהפתרון (פתרון פרט ה"יקיצה" שבחלום).
ב. בספר "קול יהודה" מובא הסבר אחר: לאחר שיוסף פותר את הפתרון של שבע שנות שבע ושבע שנות רעב וכו', מתעוררת אצל פרעה תמיהה מתבקשת על פתרון החלום: אם שנות הרעב יתחילו רק בעוד שנים רבות, מדוע כבר כעת מראים זאת לפרעה בחלומו, ולא בעוד שבע שנים? [בשלמא שנות השבע, מראים לו כעת כי הן אכן יתחילו כעת, אך מדוע מראים לו כבר כעת את שנות הרעב, שיחלו רק בעוד שנים רבות?]. וכדי ליישב תמיהה זו הוסיף יוסף – אמנם שנות הרעב יחלו בעוד שנים רבות, אך כבר עתה יש להיערך אליהן, בשנות השובע.
וזהו גם ההסבר, מדוע מדגיש יוסף "ועתה ירא פרעה וכו'", כי מטרתו כאמור להסביר לפרעה מדוע כעת מראים לו חלום זה, ולא מאוחר יותר.
וליוסף יולד שני בנים… ויקרא יוסף את שם הבכור מנשה, כי נשני אלוקים את כל עמלי ואת כל בית אבי, ואת שם השני קרא אפרים, כי הפרני אלוקים בארץ עניי (מא, נ-נב)
מבואר בפרשת ויצא, שרחל קראה ליוסף בשמו 'יוסף', משתי סיבות: א. "אסף אלוקים את חרפתי" (בראשית ל, כג). ב. "יוסף ה' לי בן אחר" (בראשית ל, כד). נמצא שמהות שמו מורכבת משניים – האחד, שכחת הרע והשארתו מאחור, והשני, צמיחה והתחדשות.
וכך גם נקראו שני בניו של יוסף, מנשה ואפרים: האחד מסמל את השכחה וההתאוששות מסבל העבר ("נשני אלוקים את כל עמלי") והאחד צמיחה ותנופה והתחדשות, "כי הפרני אלוקים בארץ עניי". וכך מובא ב"באר הפרשה" (הרב בידרמן) בשמו של "שם משמואל":
"וביאר בזה הרה"ק ה'שם משמואל' זי"ע (תרע"ו) כי הנה מצינו ביוסף שנקרא כן מפני ב' סיבות וטעמים: א. על שם 'אסף אלוקים את חרפתי'. ב. 'לאמור יוסף ה' לי בן אחר'. והיינו טעמא, כי מצד אחד כל עניינו של 'יוסף' הוא להוסיף תמיד חיות והתלהבות מתוך התחדשות, מתוך זכירתו את מקור מחצבתו הנעלה, שהוא בן לאביו שבשמים, וזוכר את התפקיד שלמענו נשלח לעולם הזה, ובד בבד יש בו גם מידת השכחה דקדושה, לשכוח את העבר המחלישו ומרפה ידיו. והן הן ב' העניינים שבגינם נקרא כן ללמד על שתי המעלות. מצד אחד, 'אסף אלוקים את חרפתי', וכפירוש רש"י, 'הכניסה למקום שלא תראה', ללמד שצריך להעלים את החרפה והמכשול רחמנא לצלן שלא יעמדו כנגד עיניו ויתבוסס בהם מתוך צער. ולאידך, מלשון 'מוסיף והולך' להורות על התחדשות תמידית, ומחמת שהיו לו שתי מידות אלו, שכחה במקום שאמרו לשכוח, וזכירת העתיד ומה שצריך לזכור, על כן נקרא בשם 'יוסף'.
ולפי זה יש לבאר נתינת השמות מנשה ואפרים, כי 'מנשה' מורה על מידת השכחה, וכמו שאמר 'כי נשני אלוקים' שהוא לשון שכחה, והיינו ללמד על הצורך לאחוז במידת השכחה במקום המצטרך, ואילו 'אפרים' עניינו לזכור את העתיד ותוספת החיות מתוך התחדשות, שעל ידי זה עושה פירות ומתקיים בו 'כי הפרני'"[2].
כי נשני אלוקים את כל עמלי ואת כל בית אבי (מא, נא)
"נשני", לפי פשוטו מלשון שכחה, "נשיה" (ובא יוסף לומר שסייע לו הקב"ה לשכוח את כל הסבל שחווה בבית אביו). אך רש"ר הירש מוסיף עוד פירוש מחודש, שהמילה "נשני" היא מלשון בעל חוב, "נושה": אני חייב חוב גדול לאסוני וסבלי, כי הם הביאו אותי להיות מה שאני כיום. ובלשון רש"ר הירש:
"נשני – מבארים כרגיל: אלקים השכיחני את כל עמלי ואת כל בית אבי… אך… 'שכח' איננו הוראה יחידה ל"נשה".
'נשה' פירושו גם – כן: היות בעל חוב, היות נושה (ראה לעיל לב, לג), ויהיה אפוא פירוש 'נשני': את אסוני ואת משפחתי, עשה לי אלוקים לנושים. מה שעד כה נראה לי כאסון וכהתעללות, אלוקים עשאו כלי שרת לעצב את אושרי: חוב גדול אני חייב לאסוני ולמשפחתי".
וירא יוסף את אחיו ויכירם ויתנכר אליהם (מב, ז)[3]
המפרשים דנים ומתחבטים רבות בשאלה, מה הייתה המטרה האמיתית של יוסף כשנהג באחיו בניכור ובזרות כפי שנהג, ובתשובה לשאלה זו נאמרו מספר הסברים (עיין רמב"ן[4], ועיין גם בהערה הבאה).
נעמוד כאן על אחת התשובות הידועות לשאלה זו, המצויה בדברי מספר מפרשים, אם כי בסגנונות שונים והבדלים דקים: יוסף כיוון במעשיו להביא את האחים לידי תשובה שלמה על חטאם.
כיצד? כלל ידוע הוא, שבעל תשובה אמיתי הוא מי שמגיע לאותו מצב בדיוק כפי שהיה בו בשעת חטאו הראשון, והפעם נמנע מלחטוא[5]. ולכן גלגל יוסף את הדברים בצורה כזו, שהאחים יגיעו למצב דומה מאוד למצב שהיה במכירתו. יוסף מכנס את האחים אליו, ובאופן עקבי מעדיף את בנימין הצעיר על פני שאר האחים, וכך הוא מביא אותם למצב של קנאה מתמדת באח הצעיר, כפי שהיה בזמן מכירת יוסף; לאחר מכן, הוא נותן להם הזדמנות "להיפטר" מאותו אח צעיר – הוא שם אצלו את הגביע וכל הסימנים מעידים על כך שבנימין אכן גנב את הגביע ומסכן את שאר אחיו, כך שהיו לאחים כל הצידוקים לקבל את הצעת השליט שלפיה בנימין ייענש ויישאר במצרים (בדיוק כפי שהיה אצל יוסף, שהאחים מצאו צידוקים הלכתיים שונים למכירתו, מאחר שהוא מסכן אותם ונחשב כ"רודף", והבא להורגך השכם להרגו וכו', כפי שהאריכו המפרשים בפרשת וישב).
וכשהאחים גילו גדלות נפש ומסרו נפשם על בנימין, למרות הקנאה שהתעוררה ולמרות הצידוק ההלכתי להשאירו, התגשמה התכלית הבאתם לידי תשובה שלמה על מכירת יוסף. וכשראה יוסף כך, נתגלה אל אחיו.
וכך עולה מדברי הספורנו במספר מקומות. בפרק מג פסוק לד, מתאר הפסוק כיצד מעניק ליוסף לבנימין יותר מן השאר ("ותרב משאת בנימין ממשאות כולם"), ומבאר הספורנו, "לראות אם יקנאו בו"; כלומר, מטרת יוסף הייתה, כפי שביארנו, להעמיד את האחים במצב הדומה למצבם בעבר עם יוסף – קנאה באחיהם הקטן מהם.
ובפרק מד פסוק ב, בעניין הטמנת הגביע אצל בנימין ("ואת גביעי גביע הכסף תשים בפי אמתחת הקטון"), מפרש הספורנו, "לראות איך ימסרו עצמם עליו להצילו". וגם כאן הדברים מתאימים לאמור לעיל, שיוסף ביקש להעמידם במצב זהה לעבר, ולראות אם ישובו בתשובה וינהגו באופן שונה[6]. ובדרך זו הולך גם אור החיים[7].
***
מדוע לא הודיע יוסף לאביו על קיומו במצרים לאורך כל השנים:
השאלה לעיל, מדוע נהג יוסף כפי שנהג עם אחיו החל מזמן המפגש איתם, מצטרפת גם לשאלה גדולה אחרת: כיצד זה שיוסף, לאורך כל השנים בהן הוא שליט במצרים, אינו שולח שום מסר לאביו שהוא חי וששלומו טוב?! הרי יוסף יודע שלבו של אביו אכול צער ויגון כל השנים, וכיצד אינו שולח כל סימן לקיומו, כשהוא יודע שאביו מצטער כל כך? ורק בסוף פרשת ויגש, הוא "נזכר" לבקש להיפגש עם אביו?! וכבר דנו בכך רבים.
למשל, חלק מהראשונים כותבים שכאשר האחים להמיר את מיתתו של יוסף במכירתו למצרים, עשו תנאי עם יוסף שלא יגלה דבר, וכך לדוגמה כותב רבינו יוסף בכור שור (בראשית לז, כו): "ונראים הדברים: שכשמכרוהו השביעוהו שלא יבוא עוד אל בית אביו, ולא יגלה עצמו לאביו ולא יודיע לאביו שהוא חי, ושהוא נמכר. ולא יאמר לשם (=ולא יספר במצרים) שהוא מבני יעקב, בשום סימן ולא בשום ראייה. וכן עשה, שמוטב היה לו לעשות כן, ולא שימות בידם. דאי לא היה כן, כשהיה גדול בבית אדוניו, וגם תשע שנים שהיה מלך במצרים… למה לא שלח לאביו לאמר: 'הנני כאן במצרים'? הלא היה יודע כי אביו מצטער עליו! אלא ודאי נשבע להם". ביאור אחר כותב הרמב"ן, המבסס את כל דרך הילוכו של יוסף על כך שהייתה לו מטרה להביא את החלומות להתגשמותם, עיין שם, והדברים לכאורה צריכים עיון וכבר תמהו עליהם רבים.
האור החיים (מה, כו) מסביר כך: אצל יוסף היו שני שלבים – תחילה כשהיה עבד, לא רצה לשלוח לאביו שהוא קיים כי חשש מפני האחים, שמגודל הבושה שלא יתגלה קלונם, יבואו ויהרגוהו. אך גם לאחר מכן, כשנעשה שר, וכבר לא היה חשש שיהרגוהו, בכל זאת לא רצה לגלות, כדי לא לבייש את אחיו ומוטב לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו: "ואחר צאתו ממאסר ונעשה שר גדול…אף על פי כן נמנע מהודיע לאביו, והוא על דרך אומרם ז"ל: 'מוטב שיפיל אדם עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו' (בבא מציעא נט, א), וחש על כבוד האחים מלביישם לפני יעקב ויצחק וכל זרע יעקב, וסבל שיישאר אביו בצערו, מלביישם" (ובסוף פרשת ויחי, נעסוק בשאלה האם יעקב עד סוף ימיו ידע מה אירע).
ולמעשה, המעיין יראה שהניתוק של יוסף ממשפחתו בא לביטוי לא רק בכך שאינו שולח להודיע על קיומו, אלא גם בקריאת השם לבנו מנשה: יוסף מסביר את קריאת השם כך – "נשני אלוקים את כל עמלי, ואת כל בית אבי"! נראה שהוא מבקש לשכוח לחלוטין מכל משפחתו, לרבות אביו. יש כאן מהלך ברור של ניתוק מודע של יוסף מכל משפחתו.
הרב יואל בן נון (במאמר שפרסם בירחון "מגדים") כתב לפני מספר שנים הסבר, שעורר נגדו ביקורת ואף התקוממות; ובאמת, קשה לאומרו, אך לאחר התלבטות ראיתי לנכון להביא כאן את הדברים, כי לא ניתן להתעלם מכך שיש בו להסביר על דרך הפשט את מהלך הפרשיות ואת כל התנהלותו זו של יוסף, עד לסיומה בפרשת ויגש:
יוסף, מבחינתו, סבר, או לפחות חשד, שאף אביו היה שותף בדרך כזו או אחרת להשלכתו לבור ומכירתו; שהרי מנקודת מבטו, האירוע התרחש כך: אביו שולח אותו אל האחים לבדוק בשלומם (כמתואר בפרשת וישב, "לך נא ראה את שלום אחיך ואת שלום הצאן"), והאחים תופסים בו ומשליכים אותו לבור, ולאחר מכן מוכרים אותו. המסקנה הפשוטה היא שמשפחתו התאגדה נגדו וביקשה להיפטר ממנו.
לאורך השנים, זו נקודת המבט של יוסף על כל מה שאירע! ולכן הוא מנתק קשר עם משפחתו, לרבות אביו, ומבחינתו היא "לא קיימת". ומסיבה זו הוא גם מצהיר, "נשני אלוקים… את כל בית אבי" [ונציין שרש"ר הירש, כאשר הוא דן במשמעויות השונות של "נשני אלוקים", כותב שקשה לפרש כפשוטו שהוא מלשון שכחה, כי אז נמצא שיוסף "חסר לב", כלשונו, כשהוא מצהיר על שכחתו את בית אביו; אך לפי האמור, אין כאן שום "חוסר לב", אלא אדרבה, יוסף הוא הקרוע ביסוריו וסבור שכל משפחתו לרבות אביו נטשה אותו].
כשהאחים מגיעים, נקרית בפני יוסף ההזדמנות לבדוק (על ידי שהוא מציג עצמו כזר) מה באמת אירע ומה הביא למכירתו. הוא מגלגל את הדברים בצורה כזו שידברו על המכירה (כפי שאכן קורה), וכך יבין מה אירע.
ובפרשת ויגש, כשיהודה מתאר כיצד נפשו של יעקב קשורה בנפש יוסף, וכיצד הוא שרוי ביגון כל השנים בגלל יוסף, ברגע זה פורץ יוסף בבכי גדול של התרגשות; כי אז מתגלה לו בצורה ברורה, שאביו אינו כלל חלק מהעניין, אלא להפך – נפשו קשורה בנפשו. לכן, זה הרגע שבו הוא מבקש בדחיפות להיפגש עם אביו. הוא מבין שבניגוד למה שחשב, הוא נשאר בן אהוב לאביו, אשר לא ידע כלל מכל המכירה!
כאמור, רבים אינם מקבלים הסבר זה של הרב בן נון ואף מתקוממים נגדו, ואביא מדבריו של הרב דוד דודקביץ באתר "ישיבה", בשם חנן פורת ז"ל:
"זהו פירושו של ר' יואל בן נון. וכתגובה לפירוש זה, מתבטא הרב חנן פורת בביטויים שאינם שגורים על לשונו וכותב כך:
בשנת תשס"ו פרסם ידידי ורעי הרב יואל בן נון מאמר נרחב בבטאון מגדים, ובו הציע את תשובתו לפשר שתיקת יוסף… עליי להודות כי פירוש זה של ר' יואל מעורר בי התקוממות עזה. וכי לא די לנו בשאלות המוסריות הקשות בפרשת יוסף ואחיו, עלינו להוסיף עוד חשד שווא של יוסף באביו? האם לא סביר יותר להניח שיוסף מעריך שאחיו הסתירו את המכירה מאביו אוהבו? ובכל מקרה, האם על סמך הווא אמינא דחוקה כל כך יכול היה יוסף לחרוץ משפט ולנתק מגע מאביו?"
וממשיך הרב דודקביץ (ג"כ בשם חנן פורת):
"הרב חנן ז"ל מסביר את מעשהו והתנהגותו של יוסף בצורה מרגשת עד מאד. יוסף הצדיק לוקח אחריות על שלום משפחתו ואינו מעוניין לבייש את אחיו, שהרי אם יודיע ליעקב שהוא חי הודעה זו תגרום לאחיו להתבייש בדבר מכירתם אותו. דברים אלו מזכירים ומעצימים את דברי האור החיים הקדוש האמורים לעיל על אהבת יוסף את אחיו למרות מעשיהם" [ועיין שם ביתר הרחבה].
הסבר זה הוא בדרכו של האור החיים: יוסף נמנע בכל מחיר מלבייש את אחיו (ואולי אף סבר, שידיעת אביו על מה שעוללו אחיו ומכרו אותו, עלולה להכות את אביו בצער נורא יותר מהמכירה עצמה).
*
אחרי שכתבתי את הדברים, הראו לי שמהלך דומה מאוד למהלך האמור בהערה הקודמת (שיוסף חשב שלאביו חלק במכירתו), אך באופן מעט שונה וביתר הרחבה, מובא בהערות בסוף ירושלמי זרעים (שם, ממש בסוף הכרך, נכתב כך: "אמר המאסף: גם אני אעשה כהמנהג בהדפסה, שלא להוציא הנייר חלק, ואמלאהו בקצת מחידושי"). כותב ההערה הוא ר' שמואל שרגא פייגענזאהן, ממהדירי ש"ס וילנא, ושם הוא כותב כך (בשנת תרע"ז):
"מה גדולה התמיהה והפליאה על יוסף הצדיק, שלא מיהר להחיות רוח אביו, לבשרו כי הינהו חי בבית פוטיפר, וכי הפקידוהו על ביתו; ויעזוב את אביו האומלל בצער נורא ואבל גדול שתים ועשרים שנה, עד שנתגלגל הדבר על ידי הרעב! והרמב"ן ז"ל רצה ליישב הדבר… והנה תירוצו של הרמב"ן במחילת כבודו לא נראה כלל, כי מה הדבר הגדול והטוב והמצוה הגדולה שיש בקיום החלומות, שהיה כדאי בשבילם לצער את האב בעינוי נורא כזה שנים רבות?
והנה אנוכי רואה בזה שמים חדשים. לדעתי כל המעשים והתעלולים שבעניין הזה, יסודם העיקרי הוא בטעות גדולה שטעה יוסף בסיבת מכירתו. כי הוא בצדקתו לא העלה על דעתו כלל שכל עשרת אחיו ירשעון יחד בשביל קנאתם בו, רשע נורא משולש כזה- א) שיגנבו נפש וימכרוהו לעבד. ב) שיהיו אכזרים נוראים כאלה לעשות רשע נורא כזה לאחיהם בשרם, ילד רך וחכם; והשלישית, הכי נוראה, הנבלה הגדולה הזאת לקצר בה יחד גם את שנות חיי אביהם הזקן להעמידו בשכול ואבל נורא כל ימיו ולהורידו אבל שאולה אל בנו יקירו, אשר נפשו קשורה בנפשו!!! בנבלה נוראה כזו לא עלתה על דעתו לחשוד את אחיו. אבל הוא חשב בוודאי, שרק מאת אביו הייתה שומה הגזירה הזאת לעונשו בממכרת עבד, בגלל אשר גבה לבו לחשב מחשבת מלוכה וממשלה על הוריו ואחיו, עד כי העיז פניו לספר את חלומו זה יליד מחשבותיו (שאין מראין לו לאדם אלא מהרהורי דליבא) גלוי לפני אביו ואחיו. ועל זה גער בו אביו בנזיפה, כי ראה בזה חילול כבודו וכבוד אמו וכבוד אחיו הגדולים. ועל כן ציווה אביו לאחיו לעונשו בממכרת עבד מידה כנגד מידה, עבדות תחת ממשלה.
ואחרי כי עברו ימים רבים ואביו לא שלח לפדותו, חשב שאביו לא נתרצה לו ברחמיו עד כה, ועוד יחרה אפו בו, ולכן לא היה יכול להודיע לאביו שעלה לגדולה, כי זה היה נראה כמתגרה באביו, לאמור 'על אפך ועל חמתך התנשאתי מעלה תחת שגזרת עלי להשפילי'. ועל אחת כמה וכמה שלא היה יכול להרשות את עצמו לראות פני אביו, אחרי חשבו כי בקצפו הסתיר פניו ממנו ולא יתנהו לראות פניו כלל.
ויהי בבואם עשרת אחיו מצרימה, חשב אולי התנחם אביו על גזרתו וישלח את בניו (אלה שמכרוהו) לבקש לפדותו ולהחזירו אליו. וכדי לחקור מהם על זה העליל עליהם, לאמור מרגלים אתם, שכדי להתנצל מעלילה זו יהיו מוכרחים להודות על האמת, שמטרת בואם לפדות את אחיהם ולא לרגל את הארץ ולא לשבור אוכל. אבל בראותו אחרי כל החקירות, שבאמת לא באו, רק לשבור אוכל, ולא לפדות את אחיהם, התייאש עוד מרחמי אביו ומראות פניו, והשתדל רק לראות את פני אחיו הקטן. אכן, בשמעו אח"כ מפי יהודה את דברי אביו בצערו הגדול, 'ויצא האחד מאתי ואומר אך טרוף טורף וגו", אז נגלה לפניו טעותו הגדולה, ונוכח שאביו לא ידע כלל ממכירתו, וכי יחשוב שבנו האהוב טרוף טורף. ואז נכמרו רחמיו על אביו האומלל, אל צערו ואבלו הנורא שנים רבות, ולא יכול להתאפק, ויתן תיכף את קולו בבכי והתוודע אל אחיו. ומילתו הראשונה הייתה 'העוד אבי חי', ואח"כ 'מהרו ועלו אל אבי', 'רדה אלי אל תעמוד', 'והגדתם לאבי את כל כבודי במצרים', 'ומהרתם והורדתם את אבי הנה'. וכל עיקרי דבריו הראשונים היו רק על דבר אביו, למהרו אליו להחיות רוחו ולראות פניו. כן נראה לי הדבר פשוט. ולפלא כי לא קדמוני המפרשים בזה!".
אבל אשמים אנחנו על אחינו, אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו, ולא שמענו, על כן באה אלינו הצרה הזאת (מב, כא)
יש להבין – הרי מאז מכירת יוסף חלפו עשרים ושתים שנה; וכיצד זה שכעת, בגלל צרה הבאה אליהם, הם מקשרים זאת דווקא למכירת יוסף, שאירעה לפני עשרות שנים?
ובפרט קשה, הרי בשעת שהשליכוהו לבור, היו האחים שלמים עם עצמם ועם מצפונם במידה כזו, שהפסוק מתאר "וישבו לאכול לחם" (לז, כה), ואם כך, כיצד זה כעת בדיוק מתעורר בהם מצפונם ואומרים "אבל אשמים אנחנו"?
אלא שההסבר הוא כך: כאשר אדם חוטא, דרכו לעטוף את החטא בהסברים שכליים ומוסריים מוצקים, עד כדי כך שהוא מצליח על פני השטח להרגיש שלם עם עצמו; אך עמוק בפנים חבויה בו נקודה המרגישה את האמת ומציקה לו. נקודה זו פורצת החוצה ברגע משבר, גם אם לאחר זמן רב.
בעת השלכת יוסף לבור, היו לאחים צידוקים הלכתיים רבים לכל צעדיהם ומעשיהם (יוסף נחשד על ידם כרודף המאיים להורגם וכו'), וכך הצליחו להרגיע את מצפונם עד כדי "וישבו לאכול לחם". שוויון נפש זה מול אחיהם הצועק מן הבור, אפילו לא נחשב בעיניהם לחטא. אך כעת, כשהם עצמם עומדים מול אכזריות ומרגישים חסרי אונים, פורץ אותו תת מודע שלא ניתן לכבשו, ומזכיר להם את הקשחת לבם שלהם עצמם, לפני שנים רבות. ואעתיק דברים יפים שראיתי בספר "פרשה ולקחה" (הרב משה גרילק) בעניין זה:
"הרחק מעין האדם, מרגשותיו הגלויים ומשפעת המלים והניסוחים, שמאחוריהם מתבצר המוסר שהמציא האדם, מסנן תת המודע את המושגים והמעשים, ומתייק אותם במגירות האמת והשקר, הטוב והרע. שם, שוכן אמיתו של האדם. היא נקודת מהותו הפנימית ביותר.
והוא, תת המודע, מופיע ושולח את המסר בעת הזעזוע והמשבר. הוא משמיע את דברו כשהאדם נקלע למבוך. או אז נופלים הכיסויים השונים, והאדם, הניצב מול האמת העירומה, מסוגל לשמוע קול המצפון העולה מתוכו. במיוחד, כשהוא נקלע למבוך הדומה לאחד ממעשיו הבלתי הגונים בעבר חייו.
… הם מכים על חטא, מדוע הקשיחו את לבם בעת שביצעו את גזר הדין[8]? עתה, כשהם חשים את הטעם המר של האכזריות, כשהם מתבוננים בחוסר ההתחשבות של המושל המצרי במצבם המיוחד, הבינו שאין הם נקיים ממידת האכזריות. עתה חשו בעומק לבם את הכאב שגרמו לאחיהם, שעה שניתקו אותו לנצח מאביו וממשפחתו. כי עתה חוו אישית את הצער שבחוסר האונים מול האכזריות.
מעמקי תת המודע פרצה אמת זו, וטפחה על פניהם…".
ויאמרו איש אל אחיו, אבל אשמים אנחנו על אחינו, אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו, על כן באה אלינו הצרה הזאת. ויען ראובן אותם לאמר, הלוא אמרתי אליכם לאמר, אל תחטאו בילד, ולא שמעתם, וגם דמו הנה נדרש (מב, כא-כב)
מה בא ראובן להוסיף על דבריהם? הרי האחים בעצמם כבר חוזרים בתשובה ומלקים את עצמם, ומדוע מוסיף ראובן "הלוא אמרתי אליכם לאמור וכו'"?
הפירוש הרווח הוא (וכך מפרשים הכלי יקר ועוד), שמלשון האחים נראה שהם לא התחרטו על עצם השלכת יוסף לבור ומכירתו, אלא רק על כך שאטמו ליבם בעת שהתחנן ("ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו"); וזאת משום שהאחים סברו, שאת עצם ההשלכה לבור והמכירה כן ניתן להצדיק, בכך שסברו שיוסף הוא "רודף" המבקש להורגם (מביא דיבתם רעה אל אביהם, ומרגל אחריהם), ולכן גם עתה החרטה היא רק על האכזריות בעת שהתחנן. ועל כך עונה להם ראובן, שאינם צודקים, כי גם על עצם המעשה יש לחזור בתשובה (וכפי שכותב הכלי יקר, שלכן מדגיש ראובן את היותו של יוסף "ילד", הוא היה רק נער צעיר בעת שעשה את מעשיו, ולא הייתם צריכים לדונו כ"רודף" ולהמיתו.
האדמו"ר מחב"ד, ב"ליקוטי שיחות", מביא פירוש זה, אך כותב שעדיין צריך – אם אדם כבר מתחרט ומלקה את עצמו, מה הטעם לבוא ולהעמיק את אבלו ויגונו ולומר לו "חטאת עוד יותר", או "הלוא אמרתי לך" וכו', כפי שעושה כעת ראובן?
מבאר האדמו"ר מחב"ד כך: מדברי האחים נראה, שהם מתמקדים בצרה שבאה אליהם – "על כן באה אלינו הצרה הזאת". עיקר הנושא אצלם הוא הצרה החדשה הבאה עליהם, עלילת הגביע וכו', וגם את דיבורם הם ממקדים בכך שהם מבינים מדוע באה הצרה וכו'. ועל כך אומר להם ראובן, אין זו תשובה שלמה! התשובה השלמה היא חרטה על עצם המעשה, ללא קשר לצרה; הצרה היא רק סימן לעורר את הלב, אבל התשובה צריכה להיות שורשית יותר, על עצם הדבר – כיצד יכולתי אז בזמן אמת לעשות את מה שעשיתי. ובלשונו:
"לכאורה אפשר לבאר כוונת ראובן בזה: כאשר האחים הביעו רק הכרת אשמתם שהיא הסיבה לצרתם ולכן הצדיקו עליהם את הדין אשר 'אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא' וכו', וכמו שאמרו 'על כן באה אלינו הצרה הזאת'; בא ראובן להוסיף, שלא די רק להצדיק את הדין על צרתם, אלא עליהם גם לעשות תשובה, והיינו שהצרה שבאה עליהם היא בכדי שישובו. ובלשון הרמב"ם, ש'מדרכי התשובה הוא שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו, ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן. .'".
ויאמר אליהם יעקב וגו', יוסף איננו ושמעון איננו ואת בנימין תיקחו, עלי היו כולנה (מב, לו)
המלים "עלי היו כולנה" לכאורה מיותרות – מה בא יעקב לומר במלים אלה?
ראיתי בשם הגר"א כך (על דרך הרמז): בפרשת תולדות, בשעה שחשש יעקב שיבואו עליו צרות עקב לקיחת הברכות, אמרה לו רבקה "עלי קללתך, בני"; ובאה לרמוז לו, שנגזר עליו בחייו לסבול שלוש צרות מרכזיות ותו לא, וצרות אלה כלולות בראשי התיבות "עלי" – "עשיו, לבן, יוסף". רבקה רמזה לו, אם כן, שאלה יהיו צרותיו, וזהו "על"י קללתך" – תסבול משלוש צרות, עשיו לבן ויוסף.
ולכן אומר כאן יעקב, "עלי, היו כולנה" – אותן ראשי תיבות "עלי", כבר התקיימו בי כולן – סבלתי מרדיפת עשיו, רמאות לבן ומות יוסף; אל תוסיפו על צרות אלה גם מיתת בנים אחרים, ואל תיקחו ממני את בנימין.
למה הרעותם לי, להגיד לאיש העוד לכם אח (מג, ו)
יעקב שואל את בניו, למה אמרתם לשליט המצרי שיש לכם עוד אח, ובכך גרמתם לדברים להסתבך.
במדרש רבה (צא, י) נאמר על כך, "אמר הקב"ה, אני עוסק להמליך את בנו במצרים, והוא אומר למה הרעותם לי להגיד לאיש העוד לכם אח?".
כלומר, מה שיעקב סבור שהוא לרעתו, לאמיתו של דבר אינו אלא חלק מהתוכנית האלוקית הכוללת, להמליך את יוסף בנו במצרים.
וכותב על כך הרמח"ל (דעת תבונות, פרק ה, ד"ה ואמנם) (מובא ב"באר הפרשה" לרב בידרמן), "וזה בנה אב, שלכל עילוי שרוצה הקב"ה לאדם לאדם, או לעולם, הנה אין מזדמן לו הטוב אלא מתוך עומק עצה נסתרת, על כן יקרה לו קודם לכן צער".
ובהערה ט' מביא הרב בידרמן "וכה ביאר הרה"ק מי השילוח זי"ע (ד"ה ויקרא), בהאמור בפרשתן, שיוסף קרא את שם בנו השני אפרים, 'כי הפרני אלוקים' בארץ עוניי' (מא, נב)` כי יוסף הבין שזכה ל'הפרני אלוקים' וכל אותה גדולה רק בגלל שהיה ב'ארץ עוניי' ובזכות מה שסבל עד עתה, על כן הודה לה' גם על הסבל והצער שהם הביאוהו לאותה טובה".
ותרב משאת בנימין ממשאת כולם… וישתו וישכרו עמו (מג, לד)
הפסוק מתאר, כיצד האחים שותים יין עם יוסף (כשהם כמובן אינם יודעים שהוא יוסף). ומוסיף רש"י, שהייתה זו הפעם הראשונה ששתו יין מאז מכירת יוסף: "מיום שמכרוהו לא שתו יין, ואותו היום שתו".
וידועה השאלה, אם אכן נמנעו משתיית יין החל מיום המכירה, מדוע דווקא כעת שתו? [הרי האחים לא ידעו שהיושב עמם הוא יוסף, כך שמבחינתם יוסף עדיין אבוד, ומה השתנה?].
במעינה של תורה מובא בשם "קב חן" ליישב כך: כאשר בנימין אחיהם הקטן קיבל יחס מועדף (כאמור כאן, "ותרב משאת בנימין") וראו האחים שאין שמץ קנאה בלבם והם שלמים עם הדבר, הבינו שמבחינה פנימית כבר תוקן החטא, חטא הקנאה אשר גרם למכירת יוסף, וזו כבר גאולה בפני עצמה. ובלשונו:
"מה טעם שתו אותו היום יין, והלא טרם ידעו שזהו יוסף?
ברם, כשראו שקיבל בנימין יותר מכולם, ולא נתעוררה בהם קנאתם כלל, הבינו שכבר תיקנו את חטא מכירת יוסף, שבא כתוצאה מקנאה, 'ויקנאו בו אחיו', ולכן כבר יכלו לשתות יין".
[תירוץ נוסף בשם קהלת יצחק: אם לא היו שותים יין, היו מעוררים ביתר שאת את החשד שהם מרגלים, ונמנעים מלשתות יין כדי לא לגלות סודותיהם ("נכנס יין יצא סוד"). לכן שתו, להראות שאין להם מה לחשוש משכרות ואין להם סודות].
ויחפש, בגדול החל ובקטון כילה (מד, יב)
במדרש נאמר על כך, ש"בגדול החל" זהו שמעון, ו"בקטון כילה" זהו בנימין.
והדברים תמוהים, וכי שמעון הוא הגדול, הרי הגדול הוא ראובן? ובכלל, מה ראה להתחיל בשמעון?
הגרי"ז בחידושיו לתורה, מסביר זאת כך (בשם "הגרי"ל מבריסק"): כידוע, כאשר נחשדו האחים בגניבת הגביע, הם באו והפריכו חשד זה על ידי קל וחומר: אם השבנו את הכסף שמצאנו באמתחותינו, כיצד זה נגנוב? [בראשית מד, ח – "הן כסף אשר מצאנו בפי אמתחותינו, השיבונו אליך מארץ כנען; ואיך נגנוב מבית אדוניך כסף או זהב?"]. והנה, קל וחומר זה מהווה טענה טובה (וזהו "אחד מעשרה קל וחומר שבתורה"), ואם כך, מדוע בכל זאת נדחתה טענתם וחיפש אצלם את הגביע?
אלא מאי, שאמנם קל וחומר זה הוא טענה טובה, אך יש שניים מהאחים שקל וחומר זה אינו תקף לגביהם – האחד הוא שמעון, שנשאר במצרים ולא הגיע לארץ, ולכן לא ניתן לומר לגביו שמצא כסף באמתחתו והחזירו, והשני הוא בנימין, שנשאר בארץ ולא היה במצרים ולא שמו כסף באמתחתו. לפיכך, אצלם דווקא חיפש, וזהו שנאמר במדרש ש"בגדול החל" זהו שמעון, ו"בקטון כילה" זהו בנימין. ואם כן, מובנים דברי המדרש.
[1] ולכן בסוף החלום השני נאמר "וייקץ פרעה והנה חלום" – כשפרעה הקיץ באמת, הוא נוכח לראות שהכול חלום, גם היקיצה הראשונה.
[2] ובהערה יג מביא שם "מעין הדברים ביאר בספר 'טעם ודעת' (להגר"מ שטרנבוך שליט"א) במה שמצינו בלידת בנימין, דכתיב (לעיל לה, יח) 'ויהי בצאת נפשה כי מתה ותקרא שמו בן אוני, ואביו קרא לו בנימין', מפני מה שינה יעקב את שמו לבנימין ולא קיים את ה'צוואה' האחרונה של רחל בנתינת השם 'בן אוני', אלא כי שם זה הוא מלשון צער ואנינות, ולא זו הדרך להתאבל תמיד, אלא צריך להתחזק ולהתנער מעפר, על כן קרא שמו 'בנימין', המורה על 'חיזוק', כיד ימין שהיא החזקה והמתגברת".
[3] הערה- את הביטוי "ויתנכר אליהם", מתרגם האונקלוס כך: "וחשיב מה דמליל להון" (-"וחשב מה ידבר עמם"). תרגום זה לכאורה צריך עיון, שהרי המילים "וחשיב מה דמליל להון" כלל אינם מהווים תרגום של המילים "ויתנכר אליהם"!
ובדרך "ווארט" שמעתי ליישב כך – כאשר נפגשים שני זרים לשיחה, שכיח הדבר שמשתררת ביניהם מעין שתיקה, שבה כל אחד מעסיק את מוחו בשאלה מה לומר כדי למלא את השתיקה. לכן, כשיוסף עשה עצמו זר ("ויתנכר אליהם"), התוצאה היא "וחשיב מה דמליל להון", כדרך שזרים חושבים מה לומר זה לזה. ועכ"פ צריך עיון אם זהו ההסבר האמיתי.
[4] ידוע פירושו של הרמב"ן, שלפיו הסיבה למעשי יוסף הייתה כדי להגשים את החלומות שחלם בעבר; ולשיטת הרמב"ן, זו כוונת הפסוק באומרו "ויזכור יוסף את החלומות אשר חלם להם" (מב, ט), שמטרת הפסוק לבאר מדוע נהג יוסף כפי שנהג, ולא התוודע מיד אל אחיו וקרא לאביו שיבוא למצרים. על כן אומר הפסוק, "ויזכור יוסף את החלומות", לומר שכל מה שעשה, עשה כדי שיתקיימו החלומות [כי בחלום הראשון ראה יוסף שאחיו משתחוים לו, ובחלום השני גם אביו השתחוה; ולכן סובב את הדברים כך, שקודם יקוים החלום הראשון, ועל כן עשה את כל התחבולות המתוארות בהמשך כדי להביא את בנימין ולגרום לכך שגם הוא ישתחוה].
וכבר תמהו על הרמב"ן, וכי מוטל על יוסף לקיים את החלומות? ובלשונו של הכלי יקר – "ומה שפירש הרמב"ן שעשה כל זה כדי שיתקיימו החלומות וכו', אם ירצה ה' בקיומם, המה יתקיימו מעצמם, ויוסף מה פעל?" ועיין בהעמק דבר, המפרש גם הוא מעין פירוש הרמב"ן, שיוסף נהג כפי שנהג כדי לקיים את החלומות, וכדי ליישב את קושית הכלי יקר הנ"ל (מדוע מוטל על יוסף לקיים את החלומות), מוסיף ההעמק דבר שיוסף ראה בחלומות אלה מעין נבואה עבורו, שבה מצווהו הקב"ה לקיים החלומות.
[5] כדברי הרמב"ם הידועים בהלכות תשובה, ב, א – "איזו היא תשובה גמורה–זה שבא לידו דבר שעבר בו, ואפשר בידו לעשות, ופירש ולא עשה מפני התשובה, לא מיראה ולא מכשלון כוח" (הדברים מבוססים על דברי הגמ' במס' יומא, פו ע"ב – "… היכי דמי בעל תשובה? … באותה אשה, באותו פרק, באותו מקום").
[6] על המתח שנוצר בין האחים לאחר התגלות הגביע באמתחת בנימין, ניתן ללמוד מדברי המדרש רבה, (צב, ח), המובאים כאן בבית הלוי על התורה (על דברי הפסוק בפרק מד פסוק טז): "כיוון שנמצא הגביע, אמרו האחים הא גנבא בר גנבתא (=בנימין גנב בן גנבת, שגם אמו גנבה התרפים), ואמר להם בנימין, גברא דיוסף יש כאן, שעירים יש כאן, אחים שמכרו אחיהם יש כאן". ומבאר בית הלוי, שהאחים האשימו את בנימין בגניבה, והטיחו בו שהוא נוהג כרחל, שגנבה את התרפים מלבן; ועל כך השיב להם בנימין, מאחר שאני יודע שלא גנבתי, מן הסתם אתם אלה ששמתם את הגביע בשקי, כי אתם סוברים להשאירני עבד במצרים, ולנקות עצמכם בעלילת שקר שבעוון גניבתי נתפסתי, וכך גם עשיתם ליוסף, שמכרתם אותו לעבד וניקיתם עצמכם בעיני יעקב באומרכם אליו שחיה רעה אכלתהו, והשתמשתם לשם כך בתחבולת שעיר העזים.
יוסף מביא את האחים לנקודת משבר ומריבה, שבה כולם מתלכדים נגד האח הצעיר, כפי שהיה בזמן מכירתו; ועל אף זאת, גילו האחים גדלות נפש ומסרו נפשם להצלת בנימין, והצליחו להתגבר על כל משקעי המריבה והקנאה. ובכך נתכפר להם מעשה המכירה, והתגלה אליהם יוסף.
[7] וכך כותב האור החיים: "צריך לדעת טעם יוסף בעניינים אלו… ואולי כי נתכוון לשלושה דברים, האחד, כדי שיכופר להם עוון הגניבה שגנבוהו, היה עושה להם דברי חשד, כדי שיהיה הבושת על מין העוון עצמו של יוסף, ויכופר עוונם. והשני, לראות אם יתנו נפשם על בנימין, ובאמצעות זה יכיר כי מודדין מדידת אחווה עם אחיו ויכפר להם עוונם. הג', לרמוז להם עניין הגניבה, אולי יתחילו להרגיש כי יש מי שמכיר מעשיהם בבית הלז, וכן מצינו לו שהיה רומז להם הדבר בפרטים אחרים, דכתיב (לעיל מג לג), וישבו לפניו הבכור כבכורתו וגו', וכאלה רבות".
[8] המחבר מדייק מן הפסוקים, שלמעשה גם כעת החרטה של האחים אינה מתמקדת בעצם המכירה, אלא בהקשחת הלב שנלוותה אליה ("אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו"). וכך משמע גם בספורנו. אך לכאורה אין זה מוכרח, וצ"ע.