“שתים כהלכתן ושלישית אפילו טפח” – הסבר והלכה למעשה

"שתי דפנות כהלכתן ושלישית אפילו טפח" - כיצד יש לעשותן לפי הגמ' והשו"ע? והאם זו הלכה מיוחדת בסוכה דווקא ולא בשבת?

“שתים כהלכתן ושלישית אפילו טפח” – מקור הדין בגמרא

סוכה שאין לה ג’ דפנות, פסולה, כמבואר במשנה בדף ב ע”א.

אך הלכה למשה מסיני, שלא כל שלוש הדפנות צריכות להיות דפנות שלמות: די בכך שיהיו שתי דפנות שלמות, והדופן השלישית יכולה להיות אפילו טפח אחד, וכשרה (כלשון הברייתא המובאת במסכת סוכה דף ו ע”ב: “תנו רבנן, שתים כהלכתן, ושלישית אפילו טפח”).

בהמשך לכך, מבארת הגמרא באיזה אופן יש למקם את הדופן השלישית (הדופן שהינה טפח), ונאמרו מספר דעות בעניין זה (בסוף דף ו ע”ב ובדף ז ע”א).

להלכה, פוסק השולחן ערוך בסימן תר”ל (סעיף ב’ ואילך) כשיטת רבי סימון המובאת בדף ז ע”א, לרבות החילוק בין מצב שבו שתי הדפנות השלמות סמוכות זו לזו, לבין מצב שבו הן ניצבות זו מול זו, כמבוי מפולש. ונבאר את הדברים.

פסיקת השולחן ערוך, חלק א’ – מצב שבו שתי הדפנות השלמות ניצבות בסמיכות זו לזו

תחילה מתייחס השולחן ערוך למצב שבו שתי הדפנות השלמות אינן זו מול זו, אלא זו סמוכה לזו, “כמין גם”, דהיינו, כמין צורת “ריש” (כך: Γ).

במקרה כזה, די בכך שהדופן השלישית תהיה טפח ומעט יותר. ועליה להיות ממוקמת בסמיכות של מעט פחות משלושה טפחים לאחת הדפנות השלמות. כך יוצא, שאותה “דופן” שלישית היא כדופן של ארבעה טפחים (דהיינו, הטפח ומשהו של הדופן עצמה, בתוספת המרווח של כמעט שלושה טפחים בין דופן זו לדופן השלמה; ומרווח זה נחשב כסתום, שהרי כל פחות משלושה טפחים נחשב כסתום מכוח הלכת “לבוד”).

בנוסף לכך, פוסק השו”ע (על פי הגמ’ בדף ז ע”א) שיש גם צורך ב”צורת הפתח”, דהיינו, שבהמשך לאותה “דופן” שלישית, במרחק ממנה, יעמיד קרש או קנה נוסף, ועל הפער שבין ה”דופן” לבין תוספת זו, יש לגשר באמצעות “צורת הפתח” (דהיינו, שמהדופן אל הקנה, ישכיב קרש או קנה מאוזן מעליהם).

וכך נפסק בשולחן ערוך, תרל, ב:

דפנות הסוכה, אם היו שתים זו אצל זו כמין ג”ם, עושה דופן שיש ברחבו יותר על טפח, ומעמידו בפחות משלשה לאחד מהדפנות. ויעמיד קנה (כנגד הכותל) (טור) כנגד אותו טפח, ויעשה לה צורת הפתח, שיעמיד קנה עליו ועל הטפח. וכשרה, אף על פי שהקנה שעל גביהן אינו נוגע בהן“.

המשנה ברורה, שם בסעיף קטן ו’, מבאר את הדברים, ופותח בהקדמה קצרה להבהרת העניין:

כדי להבין היטיב אקדים לכאן כמה עקרים להלכה זו: א) דשיעור סוכה הוא שתהא מחזקת ז’ על ז’ טפחים לפחות, כדלקמן בסימן תרל”ד. ב) דילפינן בגמרא מקראי, דלא קרוי סוכה ע”י הסכך לבד, אלא אם כן יש לה ג’ דפנות, והלכה למשה מסיני דאחת מן הדפנות סגי בטפח אחת. ג) דמכל מקום בעינן שיהיה נראה כדופן. דהיינו, אם יש לו שתי דפנות סמוכות זו אצל זו, כמין ד, יקח דף (=קרש עומד וכדומה), שיש ברחבו טפח מרווח, דהיינו טפח ומשהו, ויעמידו בריחוק מקום פחות מג’ טפחים לאחד משתי הדפנות. וכל פחות מן ג’ טפחים כלבוד דמי, ונמצא שיש כאן ד’  טפחים, והוא רוב דופן מהכשר סוכה, שהוא ז’ טפחים כנ”ל.

וכדי להשלים שיעור כל הדופן, יעשה עוד צורת הפתח, דהיינו שיעמוד קנה כנגד אותו טפח, וירחיקו ממנו עד סוף הכותל שכנגדו שמחזיק שבעה טפחים, ומניח קנה מן הטפח עד הקנה שכנגדו למעלה על גביהן, או אפילו [-הקנה-] למעלה מהן ואינו נוגע בהן, רק שיהיה כנגדן, כמבואר לעיל בדיני צורת הפתח בסי’ שס”ב, ונמצא שיש כאן דופן שלם של ז’ טפחים.

ועתה נתחיל לבאר בעזה”י כל פרט בפני עצמו“.

להלן ציור עזר להמחשה, מספר “מועדי השנה” לגרי”מ שטרן, על סוכות, עמ’ קמד:

 

חידוש נוסף המבואר שם ברמ”א, הוא שלעתים אין צורך להשכיב קנה מלמעלה שישמש כצורת הפתח; זאת, כאשר הדופן והקנה מספיק גבוהים כדי להגיע לסכך עצמו, שאז הסכך עצמו משמש במקום אותו קנה ומהווה צורת הפתח (ובלשון הרמ”א – “ואם הטפח והדופן מגיע לסכך, אין צריך קנה על גביהן”. וכפי שמסביר המשנה ברורה בס”ק יג: “דהסכך גופא יחשב כקנה על גביהם”).

האם חידוש זה של הרמ”א מקובל להלכה? המשנה ברורה מביא שיש חולקים על הרמ”א, אך הסומך על הרמ”א להקל, “לא הפסיד”. ובלשון המ”ב:

ועיין במגן אברהם שהקשה על זה מירושלמי, ודעתו דראוי להחמיר, משום דאינו נעשה הסכך לכך [כלומר, הסכך אינו יכול לשמש כצורת הפתח כי לא יועד לכך מלכתחילה]; אבל האחרונים יישבו קושיתו, ועל כן, הסומך על רמ”א לא הפסיד“.

פסיקת השולחן ערוך, חלק ב’ – מצב שבו שתי הדפנות השלמות מרוחקות ועומדות זו מול זו במקביל

כמבואר בגמרא בדף ז ע”א, כאשר שתי הדפנות השלמות אינן ניצבות בסמוך בצורת רי”ש, אלא מקבילות זו לזו כמבוי מפולש, כאן לא מספיק שהדופן השלישית תהיה טפח ומשהו, אלא עליה להיות ארבעה טפחים ומשהו. ויעמידנה במרחק מעט פחות מג’ טפחים לאחת הדפנות, כך שביחד יהיו שבעה טפחים (ארבעה ומשהו בדופן עצמה, בתוספת המעט פחות משלושה טפחים שיש בין דופן זו לבין הדופן השלמה, שהרי מרחק זה נחשב כסתום מכוח הלכת “לבוד”).

האם גם כאן נדרש להמשיך דופן זו באמצעות צורת הפתח? השו”ע (תרל, ג) מביא בעניין זה מחלוקת, והמ”ב (בסעיף קטן טז) פוסק להחמיר כדעה שגם כאן נדרשת צורת הפתח.

וזו לשון השו”ע (תרל, ג):

היו לה שני דפנות זו כנגד זו, וביניהם מפולש, עושה דופן שיש ברחבו ארבעה טפחים ומשהו, ומעמידו בפחות משלשה סמוך לאחד משתי הדפנות, וכשרה [ומבאר המ”ב מדוע כאן הדין שונה מלעיל, שהיו הדפנות סמוכות זו לזו, ששם בואר שמספיק שהדופן השלישית תהיה טפח וקצת: “ומה דלמעלה די בטפח, דהתם השתי דפנות סמוכות להדדי, ועל כן די בשלישי בטפח בעלמא; מה שאין כן בזה, דהם רחוקים זה מזה, על כן צריך לעשות דופן של ד’ טפחים ומשהו, ולהעמידו בפחות מג’ סמוך לדופן אחד, דהוי כלבוד, ונחשב כאלו היה דופן שלם של ז’ טפחים סמוך לדופן, וממילא גם בזה יש שתי דפנות סמוכות להדדי כמו למעלה”].

וגם בזה צריך לעשות צורת פתח, שיתן קנה מהפס על הדופן האחד. ויש אומרים שאין זה צריך צורת פתח[וכאמור, המשנה ברורה בס”ק טז פוסק להחמיר כסברה ראשונה, להצריך צורת הפתח].

עוד יש להוסיף, שיש מקרה שבו לכולי עלמא אין צורך בצורת הפתח; זאת, כאשר הדופן הנוספת (השלישית) שהאדם מעמיד, רחבה לא רק ד’ טפחים, אלא ז’ טפחים ממש, שזהו שיעור דופן סוכה במלואו. במקרה כזה, אין צורך לגשר על הפער בין דופן זו לבין הדופן השלמה על ידי צורת הפתח, והמרחק נחשב בכל מקרה כ”פתח” המותר (שם ברמ”א), כך שמלבד הדופן אין צורך להוסיף דבר. [והוסיף המשנה ברורה, שנראה שכל זה כאשר המרחק אינו עולה על עשר אמות (שזהו שיעור פתח), אך אם עולה על עשר אמות, לא ניתן להתיר ללא צורת הפתח (ועל ידי צורת הפתח ביותר מעשר אמות, עיין להלן)].

האם צורת הפתח מועילה לגשר על כל מרחק, גם יותר מעשר אמות

בשו”ע, תרל, ה, מובאת מחלוקת, האם צורת הפתח מועילה לגשר גם על מרחק העולה על ד’ אמות. ובלשונו: “ואם יש בה צורת פתח, אפילו ביתר מעשר [-מועיל צורת הפתח]; ולהרמב”ם, אפילו יש לה צורת פתח, אם יש לה פירצה יותר מעשר פסולה, אלא אם כן עומד מרובה על הפרוץ”. והשו”ע אינו מכריע במחלוקת זו (אם כי נראה מלשונו להקל).

חידושו של הר”ן להקל בסוכה הבנויה בחצר, ופסיקתו בשולחן ערוך

כאמור לעיל, כאשר הדפנות עומדות זו נגד זו במקביל, כמבוי מפולש, לא די שהדופן השלישית תהיה טפח, אלא עליה להיות ד’ טפחים וקצת.

הר”ן מחדש, שכל זה בסוכה מפולשת לגמרי, דהיינו, שאין בסביבתה שום דופן נוספת מלבד שתי הדפנות. אך בסוכה הניצבת בחצר בעלת דפנות (כך שאמנם הסוכה מפולשת, אך מי שהולך בה וממשיך הלאה אחרי הסוכה, נתקל לבסוף בדופן), אין זה נחשב פילוש גמור, ולפיכך, כשאנו באים להציב את הדופן השלישית של הסוכה, היא יכולה להיות טפח (כמו שמקילים בדפנות העשויות במין גם) ואין צורך שתהיה ד’ טפחים.

וכך נפסק להלכה בשו”ע, תרל, סעיף ד:

במה דברים אמורים (שמחמירים להצריך דופן ד’ ומשהו ולא די בטפח ומשהו), בעושה סוכתו במקום שאין דופן אמצעי כנגדה; אבל העושה סוכתו באמצע החצר, רחוק מדפנות החצר, אף על פי שאין לה אלא שתי דפנות זו כנגד זו, די לה בתיקון המתיר בשתי דפנות העשויות כמין ג”ם די לה בתיקון המתיר וכו'” [ומבאר המ”ב בס”ק כא – “דהיינו שיעמיד הטפח מרווח, בפחות מג”ט סמוך לדופן, והיינו לצד שהוא כנגד פתח החצר ולא לצד שהוא כנגד דופן החצר”].

אך המשנה ברורה מביא בשם המגן אברהם, שיש להסתמך על הקולא האמורה רק בנסיבות מסוימות. ובלשונו (ס”ק כ):

“מקור דין זה הוא מהר”ן; ועיין במגן אברהם שחולק על זה, ודעתו, דאין להתיר להר”ן, אלא כששתי דפנות זו כנגד זו של הסוכה הם עצמם דפנות החצר, דבהא מהני דופן אמצעי של החצר, אע”פ שאינה דופן לסוכה (כגון שחציו של הסוכה לצד דופן האמצעי אינה מסוכך כלל), שלא תהא נידונית כסוכה העשויה כמבוי; אבל לא כשהיא עומדת באמצע החצר”.

כלומר, כשהסוכה עומדת ממש באמצע החצר, אין מקלים כך, וניתן לסמוך על הקולא רק כאשר שתי הדפנות השלמות של הסוכה הן דפני החצר.

טוב לעשות ג’ מחיצות שלמות

לאחר כל הדינים האמורים, כותב הרמ”א בסימן תרל סעיף ה’ – “ונהגו עכשיו לעשות מחיצות שלימות, כי אין הכל בקיאין בדין המחיצות (כל בו). ומי שאין לו כדי צרכו למחיצות עדיף אז לעשות שלש מחיצות שלימות מארבע שאינן שלימות”.

האם “שתים כהלכתן ושלישית אפילו טפח מועיל רק במחיצות סוכה ולא בשבת?

כאמור לעיל, להלכה, הדופן השלישית בנויה על ידי הצירוף הבא: לבוד (מעט פחות מג’ טפחים); הדופן עצמה (מעט יותר מטפח); וצורת הפתח (לפחות ד’ טפחים).

אך נשאלת השאלה, אם נדרשים כל התנאים הללו, מה החידוש הגדול ב”שתים כהלכתן ושלישית אפילו טפח”, הרי אלה מחיצות גמורות, כי גם בשבת, ולא רק בסוכה, מצאנו שמועיל לבוד וצורת הפתח?

ובאמת, כך מקשה הר”ן על דברי הגמרא בדף ז ע”א [שם אומרת הגמרא, שרק בשבת שחלה בתוך סוכות ניתן לטלטל בתוך מחיצות כאלה (שעשויות לפי הלכת “שתים כהלכתן ושלישית טפח”), כי מתוך שמועיל לסוכה, מועיל אגב כך גם לשבת (מדין “מיגו”), אך בשבת רגילה לא. ועל כך שואל הר”ן, מדוע בשבת רגילה אין מחיצות כאלה נחשבות רשות היחיד, הרי יש להן צורת הפתח וכו’, כפי שהקשינו לעיל].

ותירוצו של הר”ן הוא, שאין הכי נמי, גם בשבת יכולה להועיל מחיצה כזו, אך יש אופנים שיועיל בסוכה ולא בשבת. כי בשבת, למשל, אם בסך הכללי נוצר מצב של “פרוץ מרובה על העומד” (“פרוץ” פירושו פתח ללא צורת הפתח), בטלות המחיצות ואין זה רשות היחיד, ואילו בסוכה, גם אם בסך הכללי של המחיצות הפרוץ מרובה, אין בכך לפסול את הסוכה.

ונפקא מינה נוספת בין סוכה לשבת, שבשבת, אם יש דופן קצרה (כמו למשל אותה “דופן שלישית” שבה אנו עוסקים, שהיא קצרה מאוד), נחשב המקום לרשות היחיד רק עד למקום שאליו מגיעה הדופן, ולא מעבר לכך. ואילו בסוכה, נחשב המקום לסוכה כשרה עד לאורך הדופן הארוכה.

[ועוד מועיל ה”מיגו” מסוכה לשבת, לעניין הגזירה דרבנן של דופן רביעית; כי בשבת, אע”פ שבשלוש מחיצות נחשב מחיצות דאורייתא, מדרבנן אסור לטלטל עד שיש תיקון מסוים ברוח רביעית. אך בשבת שבסוכות, אין צורך בזה, ע”י המיגו]. עד כאן דברי הר”ן.

 

 

[קרדיט צילום: ציון הלוי, מתוך אתר פיקיויקי].

Print Friendly, PDF & Email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אהבתם? שתפו!

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

רוצים לקבל עדכונים שוטפים על לימוד חדש?

הירשמו עכשיו לרשימת התפוצה שלנו!