שיעור הכוס ושיעור השתייה בקידוש ובארבע כוסות

בכוס של ברכה (ברכת המזון, קידוש, הבדלה וד' כוסות) - מה גודל הכוס הנדרש וכמה צריך לשתות?
image_printהדפסה - print

 

שאלות:

א. כשלוקחים כוס לקידוש, הבדלה, או ברכת המזון, כמה יין צריך שיהיה בכוס?

ב. כמה מתוך הכוס צריך לשתות?

 

תשובות:

תשובה לשאלה הראשונה: שיעור היין שצריך שיהיה בכוס

הכלל הבסיסי: כוס של ברכה – צריך שיהיה בה שיעור “רביעית” (רביעית לוג):

כל כוס של ברכה (ברכת המזון, קידוש, הבדלה וכו’), צריך שיהיה בה לפחות שיעור “רביעית הלוג” (או בקיצור “רביעית”). ואם לא היה בכוס רביעית, אין עליה שם כוס, ואין יוצאים ידי חובה[1].

כמה הוא שיעור “רביעית” – מחלוקת האחרונים:

שיעור רביעית הוא ביצה ומחצה עם קליפתה. שיעור זה הוא 86 מ”ל, ונמצא שכוס של ברכה צריכה להכיל 86 מ”ל יין.

אלא שכמה אחרונים מחמירים וסוברים, שהשיעור הוא גדול יותר; לשיטת המחמירים הנ”ל, שיעור “ביצה ומחצה” האמור בחז”ל אינו נמדד לפי ביצים של היום, אלא לפי ביצים של זמן חז”ל, שהיו (לפי האחרונים הנ”ל) גדולות הרבה יותר, ולכן לשיטתם השיעור של רביעית גדול בהרבה מ-86 מ”ל (יש אומרים 137 מ”ל, ויש אומרים 150 מ”ל)[2].

וההכרעה במחלוקת זו היא, שבקידוש הלילה שהוא דאורייתא יש להחמיר, ואילו בשאר כוסות יש להקל, כפי שנביא מיד את דברי המשנה ברורה.

הכרעת המשנה ברורה בשאלה מה הוא גודל ה”רביעית”:

המשנה ברורה (בחלק ביאור הלכה בסימן רע”א, ד”ה של רביעית), מביא את המחלוקת הנ”ל בעניין שיעור רביעית ומכריע כך:  בקידוש הלילה שיסודו מן התורה, יש להחמיר ולהצריך את השיעור הגדול[3]; אך בקידוש היום ושאר כוס של ברכה (ברכת המזון) יש לסמוך להקל כשיעור הקטן (86 מ”ל). כך כאמור הכרעת המ”ב

[הערה: לגבי הבדלה, הואיל ויסודה מן התורה (לפי חלק מהשיטות, עיין מ”ב, רצו, א) יש להחמיר ג”כ כשיעור הגדול (שש”כ, חלק ב, פרק מז סעיף ט)].

[הערה נוספת: מה שחילק המשנה ברורה בין קידוש הלילה לקידוש היום, לכאורה היה מקום לומר שחילוק זה הוא דווקא בשבת, ואילו ביום טוב, הואיל והקידוש הוא בכל מקרה מדרבנן (גם בלילה), אזי גם בקידוש הלילה יש להקל; אך למעשה ההלכה אינה כך, אלא מחמירים בקידוש הלילה של יו”ט וכן בהבדלה של יו”ט, כמו בשבת (שש”כ, שם, על פי יסוד המשנה ברורה בסימן רעא סוף ס”ק ב, הכותב שם כך: “ודע, דקידוש של יו”ט הוא מדרבנן, ומכל מקום יש לו כל דין קידוש של שבת“).

הדין בארבע כוסות:

ארבע כוסות הן דרבנן, ולכן ניתן להקל בהן כשיעור הקטן.

אלא, שהכוס הראשונה מהארבע, היא הרי כוס הקידוש, ולכן בה יש להחמיר, שיהיה בה כשיעור רביעית הגדול [אך ראיתי בדרשת שבת הגדול של הרה”ג רובין, שנת תשע”ד, שהחמרה זו בכוס הראשונה מתייחסת רק למי שעושה את הקידוש בפועל, ואינה חלה על השומעים אותו ויוצאים ידי חובה].

 

תשובה לשאלה השניה: כמה יין צריך לשתות מן הכוס

הקדמה כללית:

כמבואר לעיל, צריך שיהיה בכוס שיעור רביעית. אך שאלה נפרדת היא, כמה צריך לשתות מן הכוס. ובעניין זה, יש הבדל בין קידוש לבין ד’ כוסות, כפי שיבואר.

כמה צריך לשתות מכוס קידוש (כל השנה):

בקידוש רגיל (בשונה מליל הסדר, שיידון להלן בנפרד) המקדש צריך לשתות מן הכוס לפחות “כמלוא לוגמיו” (ונציין ששאר המסובין אינם צריכים לשתות כלל, אלא שמצווה מן המובחר שיטעמו כולם  – שו”ע, רעא, יד). ומסביר השולחן ערוך (רעא, יג) כמה הוא שיעור זה של מלוא לוגמיו – “דהיינו, כל שיסלקנו לצד אחד בפיו וייראה כמלוא לוגמיו”, כלומר, שיעור היין צריך שיהיה כזה, שאם ירכז אותו האדם בצד אחד של פיו (לחיו), תיראה לחיו מלאה. והטעם הוא, שאמדו חכמים ששיעור זה מיישב דעתו של אדם, ועל כן הוא שיעור חשוב לצאת בו ידי חובה (מ”ב, ס”ק סה). וזהו הדין גם בהבדלה וכוס של ברכה[4].

עוד חשוב לדעת שלעניין שיעור “מלוא לוגמיו” הולכים לפי גודל האדם, כך שאם הוא אדם גדול ממדים, יהיה “מלוא לוגמיו” שיעור גדול (לפי מלוא לוגמיו שלו), ואם הוא אדם קטן ממדים, יקטן השיעור בהתאם [ובמקרים קיצוניים של אדם גדול מאוד או קטן מאוד, עיין משנה ברורה וביאור הלכה סימן רעא על סעיף יג][5].

וכשהמקדש שותה מלוא לוגמיו, הוא יוצא ידי חובה גם אם הכוס גדולה מאוד, כי בקידוש הרגיל של כל השנה אין צריך לשתות “רוב כוס”, אלא כאמור די במלוא לוגמיו (שש”כ, חלק ב, פרק מח, סעיף ט). ועיין בהערה, האם שיעור זה צריך שיישתה דווקא על ידי המקדש עצמו[6].

כמה צריך לשתות מארבע כוסות בליל הסדר:

בארבע כוסות של ליל הסדר, כל אחד צריך לשתות את כל הכוס (ולא די כמלוא לוגמיו). ובדיעבד, גם אם אינו שותה את כל הכוס, יוצא ידי חובה, ובלבד ששותה את רוב הכוס (שו”ע, תעב, ט, לפי הסבר המ”ב שם).

[מדוע בקידוש רגיל די במלוא לוגמיו ואילו בד’ כוסות מצריכים שתיית כל הכוס או רוב הכוס? עיין בהערה[7]].

אלא שכאן ישנה מחלוקת הלכתית יסודית, המובאת בשולחן ערוך, תעב, ט: יש אומרים, שמה שאמרנו בד’ כוסות לשתות את כל או רוב הכוס, נכון אף בכוס גדולה המכילה כמה רביעיות (שתמיד יש לשתות את כל או רוב הכוס, יהי גודלה אשר יהא); ולעומתם יש מקלים ואומרים, שרק בכוס המכילה רביעית בדיוק אמרו לשתות את כולה או רובה, אך כאשר הכוס גדולה ומכילה כמה רביעיות, אין צורך לשתות את כל הכוס או רובה, אלא די אם ישתה רביעית, כי זהו שיעור “כוס” [ובקיצור, לשיטת המקילים הללו, מה שהצריכו בד’ כוסות לשתות את כל הכוס (ובדיעבד רובה), הכוונה היא לשתות שיעור כוס, דהיינו רביעית, אך לא החמירו לומר שכל כוס, יהא גודלה אשר יהא, צריך לגמור את כולה]. ומכריע המשנה ברורה שמעיקר הדין ניתן להקל כשיטת המקילים, אך כדי לצאת מן המחלוקת, לא ייקח כוס גדולה המחזיקה יותר מרביעית (אא”כ הוא מתכוון לשתות את כל הכוס).

הערות נוספות:

א. בקידוש היום של שבת, יש חסידים הנוהגים לקחת כוס קטנה מאוד של יי”ש, שאינה מחזיקה רביעית אפילו לפי השיעור הקטן. ועיין בפסקי תשובות, רפט, אות יא, הדן במנהג זה (שיסודו בדברי הט”ז, סימן ר”י סק”א, ולפיהם עקב חריפות משקה זה, גם בשיעור קטן מתיישבת הדעת) ומסכם ש”למי שאין מסורת ברורה בידו אין לו להקל”.

ב. בכוס האחרונה של ד’ כוסות, הואיל וצריך לברך עליה ברכה אחרונה מעין שלוש, צריך לשתות רביעית ממש (ולא די ברובה), שהרי זהו השיעור שעליו מברכים ברכה אחרונה, כמבואר בשו”ע, סימן רי, סעיף א.

 

[1] דין זה אינו מופיע במפורש בשו”ע, אך הוא ברור בפוסקים [עיין שמירת שבת כהלכתה, חלק ב, פרק מז סעיפים ט-י, והמקורות המובאים שם].

יש לציין שאם הכוס גדולה יותר מרביעית, מצווה למלא אותה עד סופה, אפילו אם מכילה כמה רביעיות. אך דין הוא אינו מעכב, ולכן אם אין לו אלא כוס גדולה, ואין לו מספיק יין למלאותה, די בשיעור רביעית (שש”כ, שם, סעיף טז).

[2] ביאור הלכה, רעא, ד”ה של רביעית; שמירת שבת כהלכתה, חלק ב, פרק מז סעיף ט [את השיעור הגדול מכנים “שיעור חזון איש”, על אף שעוד לפני החזון איש היו שסברו כך].

[3] נציין שלמרות הכרעה זו של המשנה ברורה, יש הנוהגים כשיעור הקטן גם בקידוש הלילה (עיין שמירת שבת כהלכתה, חלק ב, פרק מז סעיף ט). 

[4] וכבר העיר השמירת שבת כהלכתה, פרק מח הערה נא, “ודע, דבעינן שישתה מלוא לוגמיו דווקא בקידוש, הבדלה, ברכת המזון וארבע כוסות, שצריכים כוס מדינא דגמרא, והרי הם כוס של ברכה, אבל מילה, שהכוס אינה באה אלא משום דאין אומרים שירה אלא על היין, די בטעימה בעלמא… וכן נוהגים בכוס של קידושין ונישואין שטועמין דטימא בעלמא” (עיין שם מקורותיו).

[5] הערה: השו”ע בסימן רעא סעיף יג כותב שאצל אדם בינוני, שיעור מלוא לוגמיו הוא “רובו של רביעית”. דברים אלה (שיסודם בגמ’ במסכת יומא דף פ’) לכאורה מתאימים רק לשיטה הסוברת ששיעור רביעית הוא השיעור הקטן לעיל (ביצה וחצי של זמננו), כי אם ניקח את השיעור הגדול (שיעור חזון איש), הרי המציאות מוכיחה שאצל אדם בינוני, מלוא לוגמיו אינו רוב רביעית של שיעור גדול. וכבר הקשה כך הביאור הלכה בסימן רעא, ד”ה של רביעית, על השיטה המחמירה.

ועיין שם בביאור הלכה שמסיק הלכה למעשה, שעל אף שאמרנו לעיל שבקידוש הלילה מחמירים כשיעור הגדול, כל זה לעניין השאלה כמה יהיה בכוס, אך לעניין השאלה כמה יש לשתות, ניתן להקל ולשתות מלוא לוגמיו של האדם, כמבואר לעיל.   

[6] לכתחילה, המקדש עצמו הוא שצריך לשתות שיעור זה. אם המקדש עצמו אינו יכול לשתות שיעור כזה, יטעם מעט, וייתן לאחד השומעים שיצאו ידי הקידוש, שישתה שיעור מלוא לוגמיו. בדיעבד, גם אם לא שתה אף אחד מלוא לוגמיו (אלא רק בצירוף שתיית כולם מגיעים למלוא לוגמיו) ג”כ יוצאים ידי חובה (שו”ע, רעא, יד; שש”כ, חלק ב, מח, יד).

[7] הסיבה להבדל שבין ליל הסדר לבין קידוש רגיל (דהיינו, מדוע בקידוש רגיל די מלוא לוגמיו, ובליל הסדר יש לשתות את כל הכוס או לפחות רוב הכוס) היא כך: בקידוש של שבת, אין עיקר המצווה בשתייה עצמה, אלא העיקר הוא עצם עשיית הקידוש (רק שהקידוש צריך להיות על כוס יין); ואילו בליל הסדר, המצווה היא השתייה, שתיית ד’ כוסות, ולכן החמירו שצריך לשתות את כל הכוס, ובדיעבד רוב הכוס (חידושי רי”ז הלוי על הרמב”ם, פרק ז’ הלכות חמץ ומצה, הלכה ט’).

image_printהדפסה - print
Print Friendly, PDF & Email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אהבתם? שתפו!

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

רוצים לקבל עדכונים שוטפים על לימוד חדש?

הירשמו עכשיו לרשימת התפוצה שלנו!