עניית הקהל “אמן” או “כן יהי רצון” על ברכת כהנים

שאלה:

האם על ברכת כהנים יש לענות “אמן” או “כן יהי רצון”? מתי עונים כך ומתי עונים כך?

התשובה בקצרה:

כשהכהנים עולים לדוכן ומברכים את הקהל ברכת כהנים, עונים הקהל “אמן” אחר כל ברכה.

לעומת זאת, כאשר הכהנים אינם עולים לדוכן, ואז במקום ברכת כהנים אומר הש”ץ את הנוסח הקבוע בסידורים (“אלוקינו ואלוקי אבותינו, ברכנו בברכה המשולשת בתורה וכו’), אז אין הקהל עונים “אמן” על ברכת הש”ץ, אלא עונים “כן יהי רצון” (כך ע”פ השו”ע והמשנה ברורה, ויש נוהגים לענות אמן גם במקרה כזה).

התשובה בהרחבה ובתוספת מקורות:

כאשר הכהנים עולים לדוכן ומברכים את הקהל בברכת כהנים, הקהל עונה “אמן” אחרי כל אחת מברכות הכהנים (כלומר, אחרי “יברכך ה’ וישמרך”, עונים אמן, וכן אחרי “יאר ה’ פניו אליך ויחונך” וכן אחרי “ישא ה’ פניו אליך וישם לך שלום”)- שולחן ערוך, או”ח, קכח, יג.

לעומת זאת, כאשר אין הכהנים עולים לדוכן (כגון שבמקרה אין כהנים בבית הכנסת, או כגון בחוץ לארץ, ששם מקובל שאפילו אם יש כהנים, אין נושאים את כפיהם ביום חול), ובמקום הכהנים אומר הש”ץ את הנוסח “אלוקינו ואלוקי אבותינו” וכו’ ומשלב בתוכו את הנוסח של ברכת כהנים (בנוסח הבא- “אלוקינו ואלוקי אבותינו, ברכנו בברכה המשולשת בתורה האמורה מפי אהרן ובניו כהנים עם קדושך, כאמור, יברכך ה’ וישמרך, יאר ה’ פניו אליך ויחונך, ישא ה’ פניו אליך וישם לך שלום”), במקרה כזה אין הקהל עונים “אמן” אחרי נוסח ברכת הכהנים, אלא רק “כן יהי רצון” (שולחן ערוך, או”ח, קכז, ב).

ומסביר שם המשנה ברורה (ס”ק י) מדוע אין עונים “אמן” אלא רק “כן יהי רצון”- כיוון שבמקרה כזה, ברכת הכהנים נאמרת על ידי הש”ץ לא בדרך של ברכה ממש, כדרך שהכהנים מברכים, אלא הש”ץ רק מצטט את הברכה הכתובה בתורה; לכן אין מקום לעניית “אמן” ממש אחר הברכה (ובלשון המ”ב – “דאמן לא שייך כי אם כשעונה אחר כהן המברך, מה שאין כן הש”ץ, שאינו אומר אלא דרך בקשה, שיברכנו ה’ יתברך בברכה שהכהנים מברכים”). ועיין תוספת הסבר בהערה[1].

שתי הערות נוספות:

א) אותה ענייה של “כן יהי רצון”, יש אומרים אותה רק בסיום הנוסח הכולל של הברכה (כלומר, כשגומר הש”ץ “וישם לך שלום”) ויש שאומרים אותה אחרי כל ברכה בנפרד (כלומר, כשמגיע הש”ץ ל”וישמרך”, ואח”כ כשמגיע ל”ויחונך” ולבסוף כשמגיע ל”שלום”). שני המנהגים מובאים במ”ב ס”ק יא.

ב) על אף כל המוסבר לעיל, יש נוהגים שכן עונים “אמן” ולא “כן יהי רצון”, גם כשהש”ץ אומר הנוסח. מנהג זה מובא בפסקי תשובות, קכז, ד.

[1] לכאורה עדיין  צריך הסבר, הרי בסופו של דבר הש”ץ מצטט את הברכה בדרך תפילה ובקשה, כדי לבקש מהקב”ה שיברכנו בה (“ברכנו בברכה וכו'”), ומדוע אם כן שונה מקרה זה ממקרים אחרים שבהם כן עונים “אמן” על בקשות שונות של הש”ץ, כגון יעלה ויבוא, שעונים הציבור “אמן” על הבקשות השונות שמזכיר הש”ץ במהלכו?

התשובה לכך מצויה בדברי ה”דרישה” על הטור (ס”ק א), שהם למעשה המקור לדברי המשנה ברורה הנ”ל. ה”דרישה” מתייחס במפורש להבדל בין הבקשות ב”יעלה ויבוא”, שאחריהן עונים אמן, לבין המבואר אצלנו שאין עונים אמן. וזו לשונו: “ונראה שמה שעונין אמן ביעלה ויבוא אחר זכרנו וכו’, משום דמתוקן לתפילה לש”ץ, מה שאין כן הכא, שברכה זו מתוקנת לכהנים, ועכשיו שאין כהנים הש”ץ מבקש שיברכנו בברכת כהנים, ואינו אומר אלא סיפור דברים איך שהכהנים היו מברכים, ולכן משנים אנו בענייתנו אחריו ואומרים ‘כן יהי רצון’, כיוון שאין זה מעיקר הברכה“. כלומר, כאן בברכת כהנים יש עניין מיוחד לשנות ולא לענות “אמן”, כדי לעשות היכר לכך שאין זו הברכה הרגילה, ונוסח הש”ץ הוא רק תחליף לכהנים המברכים, מה שאין כן ביעלה ויבוא וכדומה, שם הנוסח קבוע לש”ץ, וכן עונים אחריו אמן.

[והפסקי תשובות (קכז, אות ד) מוסיף- “ויש שהוסיפו עוד לומר, דעל ידי עניית אמן אחר הש”ץ, הוי ליה כמקבל הברכה מפי ישראל, ויש בכך משום זר (שאינו כהן) במברך, שעובר בעשה”].