על המנהג להניח אבן על המצבה בעת הביקור בקבר

שורשי המנהג להניח אבן על גבי המצבה בעת הביקור בקבר (פורסם גם במדור הלכה)

שאלה:

מה המקור והטעם למנהג המקובל, להניח אבן בשעה שמבקרים בקבר?

התשובה בקצרה:

הנחת האבן נועדה לכבוד המת, כי בהנחת האבן אנו מראים סימן שהיינו וביקרנו בקברו.

המקור לכך הוא בספר דרשות מהר”ש [רבי שלום  מנוישטט (מגדולי רבני אשכנז לפני למעלה משש מאות שנה)], ומובאים הדברים גם בפירוש “באר היטב” על השולחן ערוך, בכף החיים ופוסקים נוספים.

מעבר לכך יש גם טעמים נוספים למנהג, כמפורט להלן (ור’ להלן בסוף התשובה גם טענה המתנגדת להנחת האבן, והתשובות לכך).

 

התשובה ביתר הרחבה:

לדיון בהיר ותמציתי במנהג זה, טעמיו ומקורותיו, עיין בספרו של הגאון רבי מרדכי גרוס, “אדמת קודש”, שער שני פרק כ (עמ’ רעא ואילך)[1]. ואביא כאן את עיקרי דבריו.

תחילה פותח המחבר במקור הראשון למנהג, ולפיו, טעם המנהג הוא כבוד המת, להראות שהיינו בקברו. ובלשונו:

“מנהג קדום שהשתרש ברוב קהילות ישראל, שהמבקר על הקבר מניח אבן על המצבה לכבוד המת, להראות שהיה על קברו. המנהג מובא לראשונה בדרשות מהר”ש מנוישטט[2], מגדולי רבני אשכנז מלפני למעלה משש מאות שנה, וזו לשונו- ‘מה שתולשין עשב או נוטלין צרור ומשימין על מצבה, אינו אלא משום כבוד המת, להראות שפה היו היה על קברו'”[3].

וממשיך המחבר ומביא, שמאה חמישים שנה מאוחר יותר הוזכר המנהג שוב בספר “יוסף אומץ”, אך שם הטעם הוא טעם אחר, סגולי, והוא, שהנחת האבן מבטלת את שכחת הלימוד הנובעת מקריאת הכתב שעל גבי המצבה (כאמור במסכת הוריות יג, שקריאת כתב על מצבה גורמת שכחה). ובלשונו של המחבר:

“כמאה חמישים שנה אחר כך, מזכיר את המנהג רבי יוסף נוירלינגען זצ”ל, מחכמי פרנקפורט, בספרו ‘יוסף אומץ’ אלא שהוא בו כתב מטעם שונה, שאינו שייך לכבוד המת, אלא להנהגה אחרת הקשורה לביקור בבית החיים. וזו לשונו בפרק ‘סדר הלימוד’:  ‘אמרינן בהוריות דף יג ע”ב, חמשה דברים משכחין הלימוד, וכו’, ויש אומרים אף הקורא כתב שעל גבי הקבר. וראיתי מדקדקין, מניחין אבן על גבי המצבה, ואומרים שמועיל שלא תהיה קריאתה קשה לתלמוד, ואפשר שקבלה היא מקדמונים'”[4] [וממשיך עוד המחבר (בשם שו”ת רבבות אפרים), שיש הבדל מעשי בין שני הטעמים: לפי הטעם השני יש להניח את האבן כבר בתחילת הביקור בקבר, ואילו לפי הטעם הראשון, המנהג הוא להניח כשעוזב את הקבר[5]].

[בנוסף לשני טעמים אלה, מוסיף המחבר ומפנה גם לטעם שלישי, על פי סוד (במבוא לספר שפתי צדיקים, של המקובל רבי סלמאן מוצפי, כותב בנו של המחבר בשם אביו טעם זה, בעמ’ 22 למבוא], שבהנחת האבן “יש רמז גדול להזמין ניצוץ הנשמה שתרד ותשב עליה, בבחינת כסא”. ולפי טעם זה, יש להניח את האבן כשמגיע לקבר, ולסלקה כשיוצא (“וכשיוצא האדם משם יש לו לסלקה, כדי לרמוז שהנשמה תחזור למקומה, ואין זה משורת דרך ארץ שיהא הוא הולך בעוד הניצוץ נמצא על המצבה”)].

בסוף הדיון בעניין זה, מסכם המחבר את הטעמים בקצרה, אך יחד עם זאת מדגיש שהטעם הרווח והמקובל הוא כטעם הראשון, ועל כן, הזמן להנחת האבן הוא בסיום הביקור, ואין מסלקים אותה:

“הרי לפנינו מנהג ישראל תורה, שהתפשט בתפוצות עדות ישראל, להניח אבן על גבי המצבה בשעה שמבקרין את הקבר. וכמה טעמים נתלוו אליו (=למנהג), ומהם נגזר אופני וזמני ההנחה:

א. המקור הראשון והעיקרי, בעקבותיו הולכים כל ספרי הפוסקים, הוא דעת המהר”ש מנוישטט: הנחת האבן הוא לכבוד המת, להראות שהיו על קברו. ולכן, מניחין את האבן בסיום הביקור, ואין לסלק אותו, למען יעמוד שם ימים רבים, להראות שהיו על קברו. וכן הוא המנהג המקובל.

ב. דעת בעל ‘יוסף אומץ’: הטעם להנחת האבן הוא מפני שמוריד את הקושי לשכחה בקריאת האותיות שעל גבי המצבה. ולכן, יש להניחה מיד כשמגיעים להתפלל על הקבר.

ג. על פי תורת הסוד: טעם הנחת האבן היא, להזמין את ניצוץ הנשמה שתרד ותשב עליו, ועל כן מניחין את האבן כשבאים להתפלל ומסלקין את האבן כשמסיימים להתפלל, לרמז שתחזור למקומה”.

עד כאן תמצית הדברים המובאים בספר “אדמת קודש”.

[בנוסף לטעמים האמורים, ראיתי בספר “אבני דרך” (הרב אלחנן נפתלי פרינץ) שכתב: “אנוכי הדל שמעתי שאבן היא נוטריקון אב -בן, לומר שאנו מתכוונים להמשיך את המסורת היהודית ולהתחזק בדת (ואף אם המת רשע, לפחות בסוף ימיו נוהגים בו כדבר ההלכה, ומובא לקבורה)[6]. ועוד הוא מוסיף – “ראוי לציין כי יש שהבינו שהאבן מסמלת את העפר ובכך אנו אומרים ‘זכור כי עפר אנחנו, כלומר סופנו להיות גם כעפר, שהרי מעפר באת ואל עפר תשוב“. ועיין טעם משוער נוסף בשו”ת רבבות אפרים, חלק ח סימן נא עמ’ כג].

יש מי שטען כי אין להניח אבן, כי אדרבה, ממקורות חז”ל עולה שהנחת אבן היא סמל לביזוי וסקילה, ולא לכבוד. טענה זו נדונה בספר רבבות אפרים, חלק ח סימן נא, ושם דוחה אותה המחבר בהרחבה ומקיים את המנהג (עיין הערה)[7]. וכך גם ראיתי בדברי כמה וכמה מחברים ופוסקים בני זמננו, המאששים מנהג זה ומפנים לדברי הרבבות אפרים הנ”ל.

 

 

[1] וכפי שהוא מציין, דבריו מתבססים במידה רבה על שו”ת רבבות אפרים, חלק ח סימן נא (מחבר שו”ת רבבות אפרים הוא הרה”ג אפרים גרינבלט; אך את החלק המסוים הדן בנושא זה, הוא כותב בשם ידידו הגר”י צרפתי).

[2] הערה: שם הספר הוא “הלכות ומנהגי רבינו שלום מנוישטט (דרשות מהר”ש)”.

[3]  בנוסף, כפי שמציין שם המחבר בעצמו בהערה, דברים אלה מובאים גם באליה רבה סימן רכד ס”ק ז, ובבאר היטב על שו”ע סימן רכד ס”ק ח, וכף החיים על שו”ע סימן רכד, ס”ק מא. ועיין גם כף החיים על שו”ע סימן תקפא ס”ק צב; וכן מובא בקצרה בגשר החיים א, עמ’ שיא).

המחבר מציין עוד, שבתחילה נהגו כך רק בקרב בני אשכנז, אך בדורות האחרונים התפשט המנהג גם לבני ספרד, בעקבות הכנסתו לספרי הפוסקים הספרדים, לראשונה על ידי כף החיים. ועיין שם סקירה של התפשטות המנהג לבני ספרד.

[4] הערה: בעיית השכחה היא רק בקריאת כתב בולט, ולא בקריאת כתב שוקע. ונמצא שלפי טעם זה אילו היה בפני עצמו, אין מקום להנחת האבן כאשר מדובר בכתב שוקע. אך מאחר שקיים הטעם הראשון, לכן מניחים גם כשהכתב שוקע. וכך  ממשיך המחבר הנ”ל (יוסף אומץ) – “ומפני שכתוב בספר הכוונות שאין זה קשה לתלמוד בכתב שוקעת, נראה לי לצרף שתי הסברות יחד…”.

הערה נוספת: יש הכותבים טעם דומה, שנתינת האבן היא נגד השכחה, אך לא על ידי כוחה הסגולי של הנחת האבן, אלא שעל ידי הנחת האבן על הכתב, יהיה בכך סימן שלא לקרוא (כי כשיתחיל האדם לקרוא, יראה את האבן המונחת וייזכר שאין לקרוא) – עיין בשו”ת רבבות אפרים, חלק ח סימן נא, עמ’ כב.

[5] וייתכן שיש גם הבדל נוסף: לפי הטעם הראשון, אין נפקא מינה אם מניחים דווקא אבן (ובאמת לשון המהר”ש היא “צרור או עשב”). לעומת זאת, אם הטעם הוא סגולי ובא למנוע שכחה, שמא אבן דווקא.

[6] ושמעתי עוד מעין זה, שראשי תיבות אבן הן “אב – בן – נכד”.

[7] ברבבות אפרים הנ”ל מובאת דעה המתנגדת למנהג: “והנה ראה זה חדש, שבשו”ת יצחק ירנן ברדא ח”ג יו”ד סי’ ב’ הביא מנהג זה, וכתב לדחות המנהג לפמ”ש במס’ עדיות פ”ה מ”ו שנידו את אליעזר בן חנוך על שפקפק בטהרת ידים, וכשמת שלחו בית דין והניחו אבן על ארונו, מלמד שכל המתנדה ומת בנידויו סוקלים את ארונו. וכן הוא במס’ שמחות פ”ה הי”ג, מנודה שמת הרי זה טעון סקילה, לא שיעמידו עליו גל של אבנים גדול כשל עכן, אלא שליח בית דין נוטל את האבן ונותנו על ארונו כדי לקיים בו מצות סקילה… ונמצא לפי זה שיש במנהג זה משום בזיון המת, שעל ידי המניחים אבן על גבי המצבה, נראה כאילו שבחייו היה כנידוי…”.

אך מיד בהמשך לכך דוחה המחבר דעה זו ותמה עליה, כיצד מפני קושיה ניתן לדחות מנהג עתיק בן מאות שנים : “ובעיני ייפלא מאד, ותימ”ה תימ”ה אקרא, אטו מפני קושיא בעלמא דחה מנהג ישראל שכבר נהגו בו חמש מאות שנה… ואשר הובא בדברי כל הפוסקים ובדברי המקובלים כנ”ל בלא שנמצא מי מהם שיערער על המנהג…”.

ולעניין הטענה שהנחת אבן שימשה במקורה סקילה וביזוי, משיב המחבר שאין זה נכון, כי אותה הנחת אבן בשעת מיתה שמצאנו ששימשה לסקילה, הייתה הנחה מסוג שונה – מדובר היה באבן גדולה, מיוחדת, שהונחה על מיטת המת ולא על מצבתו. ובלשונו: “ובפרט כי קושית הרב יצחק ירנן, לאחר מחילת כבוד תורתו, לא קשיא מידי. חדא, כי מה שהיה שליח בית דין מניח את האבן, היינו על מיטת המת לפני קבורתו וראו כל עמי הארץ, מה שאין כן בנידון דידן שאין מניחים את האבן על המטה אלא על המצבה, אין זה דומה למעשה שליח בית דין, ולית לן בה. ועוד, כי האבן שהיה מניח שליח בית דין היה אבן גדול מאד, משא שני בני אדם, כמו האבן שבו היו סוקלים, שהיה ג”כ משא שני בני אדם, כמ”ש בסנהדרין דף מ”ה ע”ב, ואשר כינוי ‘האבן’ בה”א הידיעה, וכמ”ש במשנה שם ע”א, וכלשון מס’ שמחות, שליח בית דין נוטל את האבן, שאינו אבן בעלמא אלא אבן סקילה, שהיה אבן כבד מאד וכנ”ל. ואם כן כיון שהמנהג להניח אבן קטנה, אין בזה שום בזיון למת ח”ו, כיון שאין זה דומה לאבן הסקילה, ואדרבה כיון שכל הפוסקים העתיקו מנהג זה, כל דעביד הכי שפיר עביד…”.

 

קרדיט צילום: שאולה הייטנר, אתר פיקיויקי

Print Friendly, PDF & Email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אהבתם? שתפו!

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

רוצים לקבל עדכונים שוטפים על לימוד חדש?

הירשמו עכשיו לרשימת התפוצה שלנו!