ברכת “יראו עינינו” בחו”ל

מהי ברכת "יראו עינינו" הנהוגה בחו"ל בערבית לפני שמונה עשרה? וכיצד ינהגו לגביה בני א"י השוהים בחו"ל או להיפך?

שאלה:

כידוע, בחו”ל מוסיפים בערבית, לאחר ברכת “השכיבנו”, ברכה נוספת, הנקראת בפי האנשים “יראו עינינו”, או “ברוך ה’ לעולם” או שמות אחרים (הנוסח פותח במילים “ברוך ה’ לעולם”, ובהמשך יש קטע נוסף שפותח במילים “יראו עינינו”, ולבסוף חתימה- ברוך אתה ה’, המלך בכבודו, תמיד ימלוך עלינו לעולם ועד, ועל כל מעשיו”). מה שורשו ועניינו של מנהג זה? וכיצד ינהג ישראלי הנמצא בחו”ל, האם יאמר עמהם את הנוסח? וכיצד ינהג בן חו”ל בארץ?


תשובה:

א) מקור הברכה:

ברכה זו לא מוזכרת במקורות חז”ל, והוזכרה לראשונה בתקופת הגאונים, שאז תיקנוה (לעניין התקופה המדויקת, עיין פסקי תשובות, רלו, ז).

ומסביר הטור בסימן רלו (ומובא גם במשנה ברורה ס”ק ה), שמתקני ברכה זו התקינו במקור, שהיא תהיה במקום שמונה עשרה של ערבית; כי בתי הכנסיות היו באותם ימים בשדות, והיו יראים להתאחר, ולכן תיקנו נוסח מקוצר זה כנוסח חלופי לשמונה עשרה של ערבית (כי יש בפסוקים אלה י”ח פעמים שם ה’ כנגד י”ח ברכות).

ולאחר מכן בזמנים מאוחרים יותר, כשחזרו להתפלל בבתי כנסיות כרגיל ולא בשדות, אזי חזרו להתפלל שמונה עשרה כרגיל, אך בכל זאת השאירו את אמירת הפסוקים הנ”ל כבעבר, בין השכיבנו לשמונה עשרה[1].

ב) התפשטות המנהג בחו”ל ולא בארץ:

נוסח הברכה הנ”ל לא התקבל בכל המקומות, ויש מקומות שאין אומרים אותה. בארץ ישראל, למשל, לא התקבל המנהג, ואין אומרים יראו עינינו, ועיין באגרות משה, חלק ב, סימן קב. וכפי שמסכם הפסקי תשובות, רלו, ז:

ברכה זו לא נתקבלה כמקשה אחת בכל תפוצות ישראל, כי מנהג הספרדים עוד מימי קדם לא לומר ברכה זו, וגם בקרב קהילות האשכנזים עוד מימות הראשונים מצינו מנהגים לא לאומרו, או לאומרו רק בציבור ולא ביחידות, וכן בהמשך מרוצת הדורות היו מחכמי ישראל גדולי הדורות שלא אמרוהו. ובארץ ישראל לא נתקבל כלל לומר ברכה זו, לא בקרב הספרדים ולא בקרב האשכנזים“.

ג) כיצד ינהג ישראלי המבקר בחו”ל או להיפך לעניין זה:

כאשר בן ארץ ישראל שוהה בחו”ל, מתעוררת השאלה האם יאמר יראו עינינו כבני המקום, או שמא אינו חייב. ובאופן דומה מתעוררת שאלה הפוכה, ביחס לבן חו”ל השוהה בארץ.

לעניין בן א”י המבקר בחו”ל, מסכם הפסקי תשובות, רלו, ז, על פי פוסקים, כדלהלן:

בן א”י המבקר בחו”ל, אם אינו מתפלל כש”ץ, אין צריך לומר ברכה זו, אלא יאריך מעט בק”ש וברכותיה, כדי שלא יהיה נראה כפורש מן הציבור, שכולם מתפללים והוא שותק.

ואם יורד לפני התיבה, לא ישנה ממנהג המקום, ויאמר ברכה זו עם הקהל כנהוג[2].

ולעניין בן חו”ל המבקר בארץ כותב הפסקי תשובות-

ובני חוץ לארץ בארץ ישראל נוהגים כמנהג המקום ואין אומרים ברכה זו, אך אם רוצה לאומרו בינו לבין עצמו לפני שמונה עשרה (כשיכול להספיק לומר ק”ש וברכותיה וגם ברכה זו ולעמוד עם הציבור שמו”ע) או לאחר שמו”ע (בלא חתימה) הרשות בידו“.

[כתבתי כאמור על פי פסקי תשובות, וישנן דעות נוספות, עיין בספר “ויהי בנסוע”, עמ’ קנה-קנו].



[1] אלה דברי הטור, המובאים במ”ב ס”ק ה. ובראשונים אחרים, מתוארת ההשתלשלות כך- בתחילה תיקנו פסוקים אלה במקום שמונה עשרה כדי להדגיש שתפילת ערבית רשות. ולאחר מכן כשנהגו כל ישראל לקבוע את תפילת ערבית עליהם כחובה והתפללו שמונה עשרה, מכל מקום לא בטלה אמירת הפסוקים- פירוש רבינו יונה על הרי”ף, בברכות דף ב ע”ב ודף ג ע”א בדפי הרי”ף.

[2] המחבר מתבסס על דברי האגרות משה, חלק ב סימן קב, וכן שו”ת בצל החכמה, חלק ד סימן כה, ופוסקים נוספים. נציין שבשו”ת בצל החכמה הנ”ל כותב המחבר שבן א”י הנמצא בחו”ל ייזהר לכתחילה שלא להיות חזן מפאת האמור, אך הפסקי תשובות אינו מביא זאת, וצ”ע.

Photo by British Library on Unsplash

Print Friendly, PDF & Email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אהבתם? שתפו!

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

רוצים לקבל עדכונים שוטפים על לימוד חדש?

הירשמו עכשיו לרשימת התפוצה שלנו!