שאלה:
האם נכון שבשעה שהעולה לתורה מברך את ברכות התורה, ספר התורה צריך להיות סגור (כדי שלא יאמרו בטעות שהברכות כתובות בספר התורה)?
התשובה בקצרה:
רק בברכה האחרונה של העולה לתורה (הברכה שהעולה מברך בסוף עלייתו, “אשר נתן לנו תורת אמת וכו'”) נוהגים לסגור את הספר, כדי שלא יאמרו שהברכות כתובות בתורה.
לעומת זאת בברכה הראשונה (“אשר בחר”) משאירים את הספר פתוח, כדי שלא לגרום טורח לציבור (שאם יסגור הספר כדי לברך, יצטרך הציבור להמתין שיסגרו הספר ושוב יפתחו כדי להתחיל לקרוא). ומכל מקום, גם בברכה זו, כדי למנוע בכל זאת את הטעות כאילו הברכות כתובות בתורה, יסב המברך את מבטו מהספר או יעצום עיניים וכד’.
אך יש נוהגים שגם בברכה הראשונה הספר סגור, וכל מקום ינהג כמנהגו.
ולסיכום: בברכה האחרונה (“אשר נתן”) בוודאי הספר סגור בשעת הברכה; ואילו בברכה הראשונה (“אשר בחר”) נוהגים שהספר פתוח (ורק יעצום עיניים או יסב מבטו). ויש נוהגים לסגור גם בברכה ראשונה.
התשובה ביתר הרחבה:
במסכת מגילה דף לב ע”א מובאת מחלוקת בין רבי מאיר לבין רבי יהודה- לפי ר”מ, ספר התורה צריך להיות סגור בשעה שהעולה לתורה מברך, כי אם יהיה פתוח, יאמרו שהברכות כתובות בתורה. לעומת זאת לפי רבי יהודה, לא חוששים לזה, ומברכים כשהספר פתוח.
ונפסקה בגמרא הלכה כרבי יהודה, דהיינו, שיברך כשהספר פתוח, וכך גם פסקו הרמב”ם (הלכות תפילה, ה, יב) ובעקבותיו השולחן ערוך (או”ח, קלט, ד).
אלא שהוסיפו הרמב”ם והשו”ע, שכל זה דווקא בברכה הראשונה (היינו, ברכת “אשר בחר בנו” שבתחילת העלייה), ואילו בברכה האחרונה (דהיינו, “אשר נתן לנו תורת אמת”, שבסוף העליה) יברך כשהספר סגור.
ומסביר הכסף משנה את ההיגיון שבדבר כך- דווקא בברכה הראשונה, אין לסגור את הספר כדי לברך, אלא יש להשאירו פתוח, וזאת כדי למנוע את טורח הציבור, שלא יצטרך להמתין שיסגרו ושוב יפתחו כדי לקרוא [שהרי העולה כבר פתח את הספר קודם, כדי לראות היכן קוראים קודם שמברך (כי ההלכה היא שעוד לפני הברכה, העולה רואה בעיניו היכן קוראים, כדי שיידע מראש על מה מברך), ואם עכשיו יסגור כדי לברך, ושוב יפתח לקריאה, יהיה בכך טורח לציבור, שצריך להמתין, ולא רצו לגרום טורח זה רק משום החשש הקטן יחסית שמא יאמרו שהברכות כתובות בספר]. מה שאין כן בברכה האחרונה שבסוף העלייה, שם אין טורח ציבור אם יברך כשהספר סגור (שהרי בכל מקרה סוגרים הספר לאחר העלייה, עד תחילת העלייה הבאה, וכל השאלה היא רק אם לברך כשהספר עודנו פתוח או לאחר שסגרו), ולכן שם מודה גם רבי יהודה שיש לברך כשהספר סגור, כדי למנוע את הטעות שלא יאמרו שהברכות כתובות בתורה.
[ובמילים אחרות, רבי יהודה אינו מתעלם לחלוטין מהחשש שיאמרו שהברכות כתובות בתורה, אלא שבברכה הראשונה הוא סבר ששיקול טורח הציבור גובר על החשש הנ”ל, ואילו בברכה אחרונה, שכאמור אין טורח לציבור, מסכים גם רבי יהודה שראוי לברך כשהספר סגור, ובזה לא נחלק). ומעין זה מבואר גם במ”ב (ס”ק יז), וכן עולה גם מתוספות שם בסוגיה (סוף ד”ה וגוללו, כפי שמבואר שם בהגהות הב”ח)].
נמצא איפוא, שההלכה הפשוטה היא שבברכה הראשונה, בניגוד לברכה האחרונה, הספר פתוח, ואין חוששים לטעות הציבור. אך עם זאת הוסיף הרמ”א (שם על השו”ע), שכדי להקטין בכל זאת את החשש שיאמרו שהברכות כתובות בספר התורה, לפחות יסב פניו לצד (ומוסיף הרמ”א שנראה שההסיבה תהיה לצד שמאל, ומבואר הטעם במ”ב, שהוא ימין של הקב”ה).
פתרון אחר הוא לעצום את העיניים בעת אמירת הברכה הראשונה (כך מובא במ”ב בשם כמה אחרונים, שאין דעתם נוחה מפתרון הרמ”א להסב את המבט, כי אין זה ראוי, שנראה כמברך על דבר אחר ולא על התורה, ולכן כתבו שעדיף לעצום עיניים).
לצד האמור, מובאת בביאור הלכה גם שיטה נוספת, שלפיה גם בברכה הראשונה ראוי להקפיד על ספר סגור. ומסביר הביאור הלכה ששיטה זו סוברת, שככלל גם רבי יהודה מעדיף שהספר יהיה סגור, ורק אמר שאין חיוב לעשות כן, אך אם סוגר, עדיף טפי (ואין חוששים לטירחא דציבורא). ומוסיף הביאור הלכה שיש מקומות שאכן נוהגים על פי שיטה זו, ולאחר שפותחים הספר כדי לראות מקום הקריאה, סוגרים ומברכים ושוב פותחים כדי לקרוא. ומסיים הביה”ל “ונהרא נהרא ופשטיה“, כלומר, כל מקום ינהג כמנהגו.
לסיכום: הברכה האחרונה היא בוודאי על ספר סגור (כי אין בזה טירחא דציבורא ולכן גם רבי יהודה מודה שעדיף שהספר יהיה סגור); ואילו בברכה ראשונה, יש מנהגים שונים- יש נוהגים שהספר פתוח ורק עוצם עיניים או מיסב מבטו (ואינם סוגרים הספר, כדי למנוע טירחא דציבורא), ויש נוהגים שגם בברכה ראשונה הספר סגור.