שאלה:
האם מותר בשבת למרוח משחה לתינוק, כגון שסובל מאדמומיות באזור ההחתלה וכד’?
התשובה בקצרה:
למרוח ממש אסור. אך יכול להשתמש במשחה ללא פעולת המריחה. כך, מותר לסחוט מהשפופרת ישירות על גוף התינוק, ואפילו במספר מקומות. ולאחר מכן יוכל לסגור החיתול, ואפילו אם ע”י סגירת החיתול תתמרח המשחה, אין בזה איסור. כמו כן, אם המשחה בקופסה, יכול להוציאה במקל וכך ייתן את המקל על גבי הגוף או החיתול כנ”ל, בלי למרוח.
ואף מה שאמרנו שלמרוח אסור, הוא דווקא כשמדובר במשחה, או חומר עבה אחר; אך אם בא לסוך בשמן נזיל, כמו למשל שמן תינוקות, לא נאמר בזה איסור ממרח ומותר לסוך. כמו כן אין בעיה לבזוק אבקה, כגון טלק וכו’.
[הערה: איסור המריחה חל גם כאשר הדבר הנמרח על הגוף הוא דבר מאכל, כמו מרגרינה וכו’. כי אע”פ ש”אין מלאכת ממרח באוכלין”, היתר זה נאמר רק כשממרח לאכילה, כמו חמאה על לחם, אך לא כשמורח מאכל על הגוף כגון על שפתיים וכדומה].
התשובה ביתר הרחבה:
באופן כללי, כשאדם משתמש במשחה בשבת, מתעוררים שני נידונים הלכתיים: האחד, איסור רפואה בשבת (כאמור בהלכה הקודמת, שאין לעשות פעולות ריפוי או לקחת תרופה בשבת, משום גזירה); והשני, איסור מצד מלאכת ממרח, שהיא אחת מל”ט מלאכות.
אך כפי שהוסבר בהלכה הקודמת, ביחס לתינוק אין בעיה של רפואה בשבת, וכפי שמבואר ברמ”א, שכח, יז, ש”צרכי קטן, דינו כחולה שאין בו סכנה”[1].
ולכן, כשמדובר בקטן, מה שנותר לדון הוא מצד מלאכת ממרח:
המחליק חומר, או משחה, על משטח כלשהו בשבת, לרבות גוף אדם, עובר משום מלאכת “ממרח”. ולכן אין למרוח את המשחה על גוף התינוק[2]. אלא כיצד יעשה? ייתן את המשחה מתוך השפופרת על גוף התינוק או על החיתול (מבלי למרוח). וכן, אם המשחה בקופסה, יכול להוציא מהמשחה במקל ולתת על גוף התינוק מבלי למרוח [שמירת שבת כהלכתה, יד, לא, וכן בפרק לג סעיף יד לגבי חולה שאין בו סכנה, והערה ע’ שם]. ולאחר שעושה כאמור, יכול לסגור את החיתול, ואפילו אם על ידי זה תתמרח המשחה, כי באופן זה לא נאמר האיסור (עיין מספר טעמים לכך בשמירת שבת כהלכתה, פרק יג הערה ע).
ואף מה שאמרנו שלמרוח אסור, איסור זה הוא דווקא כשמדובר בחומר סמיך או עבה מעט, כגון משחה, אבל בשמן תינוקות נזיל וכיו”ב, אין בעיה של מירוח ומותר לסוך (שם). כמו כן מותר לבזוק אבקה וכיו”ב.
דגש נוסף: איסור המריחה שעליו עמדנו לעיל, חל גם כאשר הדבר הנמרח על הגוף הוא דבר מאכל, כמו מרגרינה וכו’. כי אע”פ שהכלל הוא “אין מלאכת ממרח באוכלין”, כלל זה נאמר רק כשממרח בתורת אוכל, כמו חמאה על לחם, אך לא כשמורח מאכל על הגוף כגון על שפתיים וכדומה [שש”כ, יא, לד. ב].
אגב אורחא, נתייחס גם למספר מצבים נוספים של מריחת משחה או חומרים אחרים (לאו דווקא לתינוק):
נוזל נגד יתושים– חומר נזיל המיועד נגד יתושים, אין בו חשש מירוח, וגם לא שייך בו איסור רפואה, כי אינו מיועד לרפואה [ספר “להלכה”, הרב רייכמן, סימן מב סעיף יד].
קרם שיזוף– פעולתו אינה לרפואה אלא למניעת נזק, ולכן אין גזירת איסור רפואה. אך יש בעיה מצד “ממרח”, אלא שניתן להקל בסוגי קרם נזילים ונשפכים, שאין שייך בהם איסור ממרח [שם, סעיף טו].
וזאלין לידיים סדוקות– הדבר אסור, הן משום ממרח והן משום איסור רפואה, כאמור לעיל שגזרו על אדם בריא לקחת רפואה לכאב מסוים בגופו. ואפילו אם יינצל מאיסור מירוח ע”י שרק ישים ולא ימרח, קיימת עדיין בעיית הרפואה [ספר “להלכה” הנ”ל, סעיף ז].
תמרוקי נשים, דאודורנט וכו’– תמרוקי נשים העשויים כמשחה, אין בהם משום איסור רפואה אך יש בהם משום איסור ממרח. בדאודורנט מחומר נוזלי העשוי למניעת זיעה, וכן בבושם נוזלי, אין איסור (ואף אין לאסור מצד “מוליד ריחא”, כי אין איסור מוליד ריח בגוף האדם, כמבואר במ”ב סימן קכח ס”ק כג. ואמנם, על הבגדים אסור, מצד “מוליד ריחא”).
[1]ביארנו בהלכה הקודמת, שגזירת רפואה מתייחסת אך ורק לאדם בריא, שמטרתו בנטילת הרפואה היא לפתור כאב מסוים; אך בחולה, כגון שנפל למשכב, לא גזרו. ועוד קבעו חכמים, שכל קטן דינו כחולה, ולא גזרו בו את הגזירה שלא לקחת רפואה.
[2] אמנם, יש שדנים לומר שאם המשחה נבלעת ממש בגוף, שמא יש להתיר [עיין הנדון ההלכתי בשאלה זו בשש”כ, פרק לג, הערה נח, והמקורות המובאים בספר “להלכה”, הרב אהרן רייכמן, סימן מב הערה ז; וכן באורחות שבת חלק ב, פרק יז הערה כח], אך רבים מהפוסקים מחמירים בדבר, ואם נצרכים להגיע לכך במצבים מסוימים (כגון שהפתרון של השמת המשחה שהבאנו כאן איננו יעיל), יש להתייעץ במורה הוראה.