“מים אחרונים חובה”?

מהם "מים אחרונים" שנוטלים לפני ברכת המזון והאם זו חובה? והאם שונה דין נשים מגברים?

שאלה:

מהי נטילת “מים אחרונים” לפני ברכת המזון, והאם זוהי חובה? והאם יש הבדל לעניין זה בין גברים לנשים?

 

התשובה בקצרה:

  • חז”ל חייבו ליטול ידיים בסוף הסעודה לפני ברכת המזון, ואלה הם “מים אחרונים”. לחיוב זה נאמרו כמה טעמים, כמפורש להלן בתשובה המורחבת, סעיף ב.
  • בימי חז”ל, כשתיקנו מים אחרונים, תיקנו זאת כחובה ממש. אך נחלקו הפוסקים, האם גם כיום חובה להקפיד על כך (נוכח השתנות נסיבות, כמבואר להלן באות ג’). ולמעשה ראוי להקפיד גם כיום.
  • לגבי נשים, מנהג רווח הוא שאינן מקפידות בדבר (כמבואר הטעם להלן בסעיף ד).
  • ומכל מקום יש לדעת שאם הידיים מלוכלכות ממש מהמאכל, בוודאי חלה חובת מים אחרונים לפני ברכת המזון לכל הדעות, בין לגברים ובין לנשים. וכמו כן, אדם שמטבעו להקפיד על נקיון ידיו ברמה כזו שהוא רגיל לשטוף ידיים בסוף הסעודה, חלה עליו חובה ליטול מים אחרונים לפני ברכת המזון לכל הדעות.

 

תשובה מורחבת עם מקורות:

 

א) הדין הבסיסי וטעמיו:

בנוסף לחיוב ליטול ידיים לפני הסעודה (“מים ראשונים”), חייבו חז”ל ליטול מים גם בסוף הסעודה, לפני ברכת המזון. אלה הם “מים אחרונים”.

ושני טעמים ישנם לתקנה זו:

האחד, שאין לברך ברכת המזון כשהידיים מזוהמות מן האכילה, ולכן חייבו לנקותן.

והשני, משום החשש שמא הידיים נגעו במהלך הסעודה במלח מסוג “מלח סדומית”, אשר מגעו מסוכן לעיוורון [פירוש: יש סוג של מלח, שמי שנוגע בו ואח”כ נוגע בעיניו, עלול להתעוור; סוג זה של מלח נקרא “מלח סדומית”, והוא עלול להיות מעורב במלח שהיה בסעודה, ומחמת חשש זה, חייבו חז”ל ליטול מים אחרונים, להסיר המלח ככל שנדבק][1].

 

ב) מים אחרונים בימינו – חובה?

בעת שתוקנה התקנה, חכמים תיקנוה כחובה ממש. אך נחלקו הפוסקים, האם גם בימינו הנטילה היא חובה.

בשולחן ערוך, אורח חיים סימן קפא, מובאות שתי הדעות: בסעיף א’ הוא כותב “מים אחרונים חובה”, אך בסעיף י’ (לאחר פירוט כל הדינים של מים אחרונים) הוא מביא גם את הדעה השניה וכותב: “יש שאין נוהגים ליטול מים אחרונים”.

מהו טעם הדעה הסוברת שבזמננו אין חובה ליטול מים אחרונים? מסביר המשנה ברורה (ס”ק כב), שדעה זו סבורה שהטעמים למים אחרונים שהובאו לעיל, אינם קיימים היום: הטעם המבוסס על חשש ל”מלח סדומית” (שהוא אחד הטעמים למים אחרונים, כמבואר לעיל) כבר אינו קיים היום, כי מלח סדומית אינו מצוי בינינו; וכן הטעם המבוסס על היותן של הידיים מזוהמות, ג”כ אינו קיים היום, כי בימינו, מצב הידיים בסוף הסעודה אינו מוגדר על ידי אנשים כ”מזוהם”[2].

אך לאחר שמביא המשנה ברורה את טעמי המקילים, הוא מוסיף שיש שיטות רבות המחמירות בדבר וסוברות שאף היום חובה ליטול מים אחרונים. חלק משיטות אלה מנמקות זאת בכך שהטעמים לעיל שייכים אף בימינו, וחלק אחר מנמק זאת בכך שתקנת מים אחרונים מבוססת לא רק על הטעמים שלעיל, אלא גם על עניינים שבקבלה וסוד[3].

ומסגנון לשונו וניסוחו של המ”ב נראה שגם דעתו עצמו נוטה שיש להקפיד, וכך כותב הפסקי תשובות בסימן קפא סעיף א, שיש להקפיד בנטילת מים אחרונים גם בימינו.

ולסיכום, אמנם אין לשלול לחלוטין את המנהג להקל ויש לו מקור, אך הנטייה הכללית בפוסקים היא שיש להקפיד על כך ונראה שכך ראוי לנהוג.

 

ג) אי הקפדת נשים על מים אחרונים:

גם בקרב הנוהגים להקפיד במים אחרונים, מנהג רווח הוא שנשים אינן מקפידות בדבר.

בפסקי תשובות (קפא, א) מוסבר הדבר בכך, שהטעם המרכזי להחמרה בימינו במים אחרונים, הוא בעיקר מצד הקבלה ותורת הסוד (כפי שהבאנו לעיל, שרבים מהמחמירים מודים בכך שכבר אין מקום היום לחששות שנהגו בעבר, והסיבה המרכזית להחמרה היום היא רק מצד טעמים נוספים, המבוססים על קבלה וסוד),  ואין דרך הנשים להקפיד בחומרות שיסודן בתורת הסוד[4].

בסגנון קצת שונה כותב הגר”ש ואזנר (בשו”ת שבט הלוי חלק ד סימן כג), שהואיל ובזמן הזה יש בסיס מעיקר הדין להקל במים אחרונים, וקבלת השיטה המחמירה היא חומרא שהשתרשה, הרי שהנשים לא קיבלו על עצמן מעיקרא החמרה זו[5].

 

ד) חיוב לכל הדעות למי שידיו מלוכלכות או שרגיל להקפיד על נקיון ידיו:

גם הסוברים שהיום אין להקפיד על מים אחרונים, אין הדברים אמורים אלא כשהידיים במצב המוגדר כנקי. לעומת זאת, אם הידיים מלוכלכות משיירי מאכל, חל חיוב לכל הדעות ליטול מים אחרונים, בין לגברים ובין לנשים.

וכן מי שרגיל לשטוף ידיו בסוף סעודה כדי לנקותן, חלה עליו חובה ליטול מים אחרונים לפני ברכת המזון לכל הדעות (שו”ע, קפא, י, ופסקי תשובות קפא, א).

 

 

[1]וכך מובאים שני הטעמים במשנה ברורה, קפא, ס”ק א: “הטעם, משום שהידים מזוהמות הן מן האכילה ופסולות לברכה… ויותר מזה, אפילו כשאין ידיו מזוהמות כלל מן האכילה, גם כן חייבו חז”ל בנטילת מים אחרונים, והוא מפני חשש מלח סדומית, דבכל סעודה הלא נמצא מלח, ויש לחוש שמא מעורב בהן מעט ממלח סדומית, שמסמא העיניים למי שנוגע בם ואח”כ יגע בעיניו, ואף עכשיו שאין מצוי מלח סדומית בינינו, יש לחוש למלח אחר שטבעה כמותה”.

[2] ובלשון המ”ב- “מפני שאין מלח סדומית מצויה בינינו, ומשום ידים מזוהמות אין חוששין, הואיל ועכשיו אין מקפידין לרחצן מלכלוך המאכל, אין זה קרוי זוהמא לנו”. ואציין גם שאחרונים אחרים מוסיפים עוד, שבימינו מקפידים לאכול בסכו”ם ולכן הזוהמה בידיים פחות מצויה- היעב”ץ בספרו מור וקציעה, על דברי השו”ע בסימן קפא.

[3] מ”ב שם- “ודעת הגר”א בביאורו דצריך ליטל גם האידנא, דטעם מלח סדומית וידם מזוהמות גם עתה שייך. וכן כתב המגן אברהם בשם המקובלים, דכל אדם יזהר במים אחרונים, וכן החמיר המהרש”ל בים של שלמה, וכן כתב הברכי יוסף, עיין שם שהחמיר הרבה בזה”.

[4] “ברם, כיוון שבזמננו אין מלח סדומית מצויה וגם בדרך כלל אוכלין בכף ומזלג והידים נשארות נקיות, ואין טעם הנטילה אלא מדברי הקבלה, לכן אין נוהגות הנשים ליזהר בה, כי אין הנשים מקפידות בחומרות שיסודם בסוד ה’…”

[5] ובלשונו- “לעניין מים אחרונים אין הבדל בין אנשים לנשים מעיקר הדין… והמנהג שאין הנשים נוטלות כל כך הוא על פי השו”ע שם, דבזמן הזה לא שייך כלל מים אחרונים, ורק מחמירים לעצמם, ונשים לא קיבלו עליהם”.

 

Photo by Nathan Dumlao on Unsplash

 

Print Friendly, PDF & Email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אהבתם? שתפו!

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

רוצים לקבל עדכונים שוטפים על לימוד חדש?

הירשמו עכשיו לרשימת התפוצה שלנו!