מחשבות קנאה – איסור לא תחמוד?

שאלה:

האם על פי ההלכה, כל אימת שחולפת בלבו של אדם קנאה בפלוני הוא עובר על "לא תחמוד"?

התשובה בקצרה:

יש שני איסורים – "לא תחמוד" (בפרשת יתרו), ו"לא תתאווה" (בפרשת ואתחנן).

לגבי "לא תחמוד", פוסקים הרמב"ם והשו"ע להלכה שאין אדם עובר על איסור זה אלא אם הוא בפועל גם מלווה זאת במעשים של הפצרה בחברו ותחבולות וכו' עד שהשיג את הדבר; לעומת זאת, "לא תתאווה" כן מתייחס למישור המחשבה, אך גם כאן, אין הכוונה שאדם עובר על האיסור על ידי מחשבת קנאה בלבד, אלא רק אם הדבר מלווה בתכנונים כיצד להשיג את הדבר לעצמו.

ונמצא לסיכום, שבעצם מחשבת הקנאה עצמה (למה לי אין וכו'), אין אדם עובר על האיסור ההלכתי של לא תחמוד או לא תתאווה.

התשובה ביתר הרחבה:

הרמב"ם (בהלכות גזילה ואבידה, א, ט- יב), ובעקבותיו השולחן ערוך (חושן משפט סימן שנט) פוסקים שקנאה לבדה אינה מהווה איסור על לא תחמוד, ואין אדם עובר על איסור זה אלא אם כן קנאתו הביאה לכך שיפציר בחברו עד שייתן לו את הדבר שבו חמד, וחברו נעתר לכך[1].

[ונראה שלפי פסק זה של הרמב"ם והשולחן ערוך מיושבת הקושיה שמקשים רבים (ספר החינוך, תטז ועוד), איך יכול אדם לשלוט על לבו שלא ירצה דבר כלשהו ואיך ציוותה התורה על כך. אך כאמור לפי הרמב"ם והשולחן ערוך, אין איסור על רגש הקנאה לבדו, אלא רק על עיסוק בדרכים כיצד להשיג את הדבר (וכנראה שהראשונים שהקשו את הקושיה האמורה, כן הבינו שעוברים על האיסור במחשבת קנאה בלבד)].

יש איסור נוסף, בעשרת הדברות בפרשת ואתחנן, והוא "לא תתאווה". איסור זה, בניגוד ללא תחמוד, כבר מתייחס למחשבת הלב, אך גם כאן אין הכוונה למחשבת קנאה בעלמא, אלא למחשבות ספציפיות כיצד יצליח להשיג מחברו את הדבר השייך לו.

ובלשון הרמב"ם (שם בהמשך): "כל המתאוה ביתו או אשתו וכליו של חבירו… כיוון שחשב בלבו היאך יקנה דבר זה, ונפתה בלבו בדבר, עבר בלא תעשה, שנאמר לא תתאוה, ואין תאוה אלא בלב בלבד" (ומסיים הרמב"ם- "הא למדת, שהמתאוה עובר בלאו אחד, והקונה דבר שהתאווה, בהפצר שהפציר בבעלים או בבקשה מהן, עובר בשני לאוין, לכך נאמר לא תחמוד ולא תתאוה").

נמצא אם כן, שגם על איסור לא תתאווה, שהוא איסור על ידי מחשבת הלב, אין אדם עובר על ידי "צביטת קנאה" בעלמא, אלא דווקא אם חשב מחשבות כיצד יוכל להשיג מחברו את הדבר הנרצה [וכך מבואר במפורש בספר ערוך השולחן, סימן שנ"ט סעיף ח': "אף על גב דתאווה היא בלב, מכל מקום אינו עובר בתאוות לבו בלבד אא"כ מחשב בלבו איך להשיגה מחבירו, וכיוון שגומר דבר זה בלבו, עובר על לא תתאווה" (עיין שם ראיה יפה לכך)].

[1]וזו לשון הרמב"ם (שכאמור נפסקה גם בשולחן ערוך): "כל החומד עבדו או אמתו או ביתו וכליו של חבירו… והכביר עליו ברעים והפציר בו עד שלקחו ממנו, אף על פי שנתן לו דמים רבים, הרי זה עובר בלא תעשה, שנאמר לא תחמוד…ואינו עובר בלאו זה עד שיקח החפץ שחמד". ומכאן, שאין אדם עובר על "לא תחמוד" אלא אם כן נקט צעדים להשגת הדבר, ולבסוף נעתר לו חברו.