מהותו של חנוכה – נס הניצחון או נס פך השמן?

האם מהותו של חנוכה היא הניצחון על היוונים או נס פך השמן? יישוב הסתירה בין הגמרא לבין נוסח על הנסים, ושאלות נוספות
image_printהדפסה - print

השאלה היסודית: האם נס חנוכה הוא “נס פך השמן” או ניצחון הרבים על המעטים? סתירה לכאורה בין דברי הגמרא לבין נוסח תפילת “על הנסים”:

השאלה הבסיסית שנדון בה להלן היא השאלה הבאה: מצד אחד, בנוסח “על הנסים” שאנו אומרים בתפילה וברכת המזון, אין אפילו רמז לנס פך השמן (אלא הניצחון בלבד); ואילו על פי הגמרא, נראה לכאורה להיפך, שכל מהותו של חנוכה היא נס פך השמן, וכלל לא הניצחון.

וביתר הסבר: ידועים דברי הגמרא במסכת שבת דף כא ע”ב, שם שואלת הגמרא, “מאי חנוכה?”, כלומר, מהי מהותו של חג החנוכה? ועונה על כך הגמרא, שלאחר שהיוונים טימאו את כל השמנים, וגברו עליהם החשמונאים ונכנסו לבית המקדש, מצאו רק פך שמן טהור אחד. ופך זה הספיק בדרך הטבע ליום אחד, ובדרך נס הדליקו ממנו שמונה ימים. ומסיימת הגמרא, “לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה”.

מדברים אלה של הגמרא עולה, שכל מהותו של החג הוא זכר לנס פך השמן. נס זה, הוא הגורם לכך שעשו את חנוכה ל”ימים טובים בהלל והודאה”.

והנה, בניגוד לכך, המעיין בנוסח “על הנסים” שאנו אומרים בתפילה ובברכת המזון בחנוכה, רואה שלא מוזכר שם כלל נס פך השמן! כל הנוסח מתייחס לנס הניצחון במלחמה, כיצד נתן הקב”ה רבים ביד מעטים, גיבורים ביד חלשים וכו’, ללא אזכור של נס פך השמן. ולא עוד אלא שאפילו בסוף הנוסח, כשמתוארת הכניסה להיכל, נאמר בסתם, “והדליקו נרות בחצרות קדשך וקבעו שמונת ימי חנוכה אלו”, מבלי להזכיר כלל את נס ההדלקה שהספיקה לשמונה ימים! והדבר לכאורה תמוה ביותר.

שאלות יסודיות נוספות:

הרב מירסקי, בספרו הידוע על המועדים “הגיוני הלכה”, דן בשאלה לעיל, ובנוסף, הוא מזכיר גם שתי שאלות ידועות נוספות שהקשו המפרשים, על עצם דברי הגמרא במסכת שבת;

ראשית, כיצד ייתכן שקבעו ימי הלל והודאה בגלל נס פך השמן? אנו מוצאים תמיד שמתקנים הלל והודאה כאשר מתרחשת הצלה או ישועה גדולה, כללית, ואילו בנס פך השמן לא הייתה הצלה לעם ישראל; הוא אמנם איפשר להם לקיים מצווה (הדלקת המנורה), אך לא מצאנו שמתקנים משום כך בלבד הלל והודאה לדורות[1];

שנית, מדוע בכלל נזקקו בני ישראל לנס פך השמן, הרי מעיקר הדין יכלו להדליק גם בשמן טמא, כי בלאו הכי היו רוב הציבור טמאי מתים, והכלל הוא שכאשר רוב הציבור טמאים, אין הטומאה מעכבת כלל את העבודה במקדש[2].

יישוב לכלל השאלות:

הרב מירסקי, בספרו הנ”ל, מיישב את כל השאלות האמורות על פי יסוד המצוי בספרי כמה אחרונים[3]; אכן, נס המלחמה, שבזכותו נושעו ישראל מיד היוונים וגזרותיהם, הוא העיקר, ועל נס זה תיקנו את ההלל וההודאה בחנוכה. אלא, שנס זה בפני עצמו, לא היה ניכר כל כך כנס, כי מטבע הדברים ניתן היה לתלות את הניצחון בגבורה ובתחבולות וכיוצא בזה. כאן בא נס פך השמן, וחידד בקרב העם את ההשגחה הנסית שזכו לה משמים, ובזכותו באה ההבנה המלאה שתשועתם כולה הייתה בדרך נס, ובעקבות התבוננות זו ניתן היה לקבוע את חנוכה להלל והודאה לקב”ה.

[ולא זו בלבד, אלא שעיון בשני הניסים (הניצחון ופך השמן) מגלה שיש קו משותף ביניהם: בשני המקרים, מצאו בני ישראל את עצמם במצב של כמות מועטה (במלחמה – רבים מול מעטים; בפך השמן – כמות שמן מועטה שמספיקה ליום אחד), ובשני המקרים זכו שנעשה להם נס וכמות זו הספיקה – המעטים גברו על הרבים, והשמן המעט הספיק לשמונה ימים. וכך, בא נס פך השמן והיווה סימן ברור לניסיות ולסייעתא דשמיא שזכו לה במלחמה].

ולפי זה מיושבות כאמור כל השאלות; שאלנו, מדוע מזכירים ב”על הניסים” את הניצחון, ואילו בגמרא במס’ שבת הדגש הוא על נס פך השמן. על כך התשובה היא, שבנוסח “על הניסים” מזכירים את נס הניצחון, כי התשועה מהיוונים וגזרותיהם היא אכן עילת ההודאה וההלל; ואילו הגמרא במסכת שבת, כששואלת “מאי חנוכה”, ומשיבה בנס פך השמן, כוונתה לכך שנס זה היה ה”סימן הרוחני” שבזכותו חלחלה אצל העם ההבנה, שתשועתם הכללית הייתה בדרך נס וסייעתא דשמיא מיוחדת, ולא רק בכוחם וגבורתם. בדרך זו נמצא, שנס פך השמן הוא בוודאי עניין מרכזי בחנוכה, אך אין הוא הסיבה העצמית להלל ולהודאה.

ומיושבות גם השאלות האחרות (מדוע הוצרכו לנס פך השמן אם טומאה הותרה בציבור, ומדוע תיקנו על כך הודאה); כי כאמור, נס פך השמן הוא נס “משני”, שמטרתו הייתה להחדיר בעם את ניסיות העניין כולו.

 

[1] שאלה זו מקשה המהר”ל בספרו “נר מצוה”.

[2] כך שואל הפני יהושע במסכת שבת, דף כא ע”ב. קושייתו מבוססת על דברי הגמרא במסכת פסחים דף עז ע”א, שם מבואר שאם רוב הציבור טמא בפסח, רשאים כל ישראל להקריב את הפסח ואין צריך לדחות את ההקרבה ל”פסח שני” (כפי שצריכים לעשות יחידים שנטמאו) [“טומאה הותרה בציבור”].

[3] מהר”ל בחיבורו נר מצוה, בתשובה לשאלתו הנזכרת לעיל בהערה 1, וכן משך חכמה בפירושו לשמות יב, טו.

 

image_printהדפסה - print
Print Friendly, PDF & Email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אהבתם? שתפו!

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

רוצים לקבל עדכונים שוטפים על לימוד חדש?

הירשמו עכשיו לרשימת התפוצה שלנו!