1

“יעקב אבינו לא מת?” – פשט ודרש במשנת חז”ל (מס’ תענית)

“יעקב אבינו לא מת” – מהלך הגמרא

בגמרא במסכת תענית סוף דף ה ע”ב, מובאים דברי רב יצחק (בשם ר’ יוחנן), “יעקב אבינו לא מת”.

וממשיכה הגמרא, שרב נחמן הקשה לרב יצחק, איך ייתכנו דבריך שיעקב לא מת, וכי בחינם ספדוהו הספדנים, חנטוהו החונטים וקברוהו הקוברים?!

ועל כך השיב לו ר’ יצחק – “מקרא אני דורש; שנאמר (ירמיהו ל), ואתה אל תירא עבדי יעקב נאום ה’ ואל תחת ישראל, כי הנני מושיעך מרחוק, ואת זרעך מארץ שבים; מה זרעו בחיים, אף הוא בחיים”.

התמיהה על דברי הגמרא

התשובה שהשיב ר’ יצחק לרב נחמן, “מקרא אני דורש וכו'”, לכאורה אינה ממין העניין; שהרי שאלתו של רב נחמן לא הייתה כלל מהיכן הוא דורש, או מה מקור דבריו, אלא השאלה הייתה אחרת, כיצד ייתכן במציאות שיעקב אבינו לא מת אם ספדוהו וחנטוהו וכו’, ועל שאלה זו ר’ יצחק אינו עונה לו כלל (ועיין ברש”י שהרגיש בכך, אך דבריו לכאורה קשים מאוד להבנה, וצ”ע).

[בשם ר’ שמואל רוזובסקי אומרים על דרך ה”ווארט”, שר’ יצחק אכן לא תירץ לו על הקושיה, כי רצה ללמד אותו ש”מקושיה לא מתים” (תרתי משמע)].

המפתח להבנת דברי הגמ’ – היחס בין “פשט” ל”דרש”

התורה תמימה (בפירושו לפרשת ויחי) מסביר את דברי הגמרא. לפי הסברו, תשובת ר’ יצחק, “מקרא אני דורש…מה זרעו בחיים אף הוא בחיים”, פירושה כך: אמנם אני מודה שיעקב מת במובן הפשוט, אך כיוון שזרעו בחיים, דהיינו שיעקב הניח בנים כשרים וצדיקים כמותו, נחשב הדבר כאילו הוא עצמו חי, כפי שהוא דורש מן הפסוק[1]. לכך התכוונתי כשאמרתי ש”יעקב לא מת”, ולכן אין מקום לשאלתך, כיצד ספדוהו וחנטוהו וכו’, כי לא התכוונתי לומר שלא מת במובן הפשוט.

ברוח זו כותב ר’ צדוק הכהן, בספרו תקנת השבים, סימן ו, והוא אף מוסיף ומחדד, שזהו הדגש בדברי ר’ יצחק “מקרא אני דורש“; כלומר, מה שאמרתי ש”לא מת”, הכוונה היא על דרך הדרש, ולא על דרך הפשט.

ובלשונו: “רוצה לומר, אתה מביא לי מעדות הכתוב על מה שראו במוחש בעולם הזה, אבל אני דורש המקרא. שהדרש הוא השגת העומק הנעלם מהפשט“. וכוונת דבריו היא, שעל דרך הפשט, מיתה וחיים נמדדים בצורה פיזית, אך ישנה דרך של דרש, שהיא רובד דק ועמוק יותר של המציאות. ברובד זה, כאשר אדם משאיר זרע ראוי וכדומה, הוא למעשה עדיין “חי”. ולכן הודגשו המילים “מקרא אני דורש“.

וכך מבואר ביתר הרחבה בפחד יצחק (הרב הוטנר) במאמר נ”ב. שם מתייחס המחבר להבדל היסודי בין הפשט לבין דרש, רמז וסוד, ומסביר כך:

בשפת היום יום הרגילה, בלשון חולין, כשאדם אומר לחבירו “זהו סוד”, או “זהו רמז”, כוונתו רק לומר, שצורת האמירה של הדברים נסתרת יותר, אך התוכן הוא אותו תוכן. לעומת זאת, ברבדי התורה, אין זה כך, אלא ההבדל הוא במציאות עצמה: מציאויות הנלמדות בדרך דרש, או סוד וכו’, הינן דקות ומורכבות יותר (פחות מוחשיות) ממציאות הנלמדת בדרך פשט. ועל דרך זו השיב ר’ יצחק, “מקרא אני דורש“, דהיינו, מה שאמרתי שיעקב לא מת, היה זה ברובד הדרש ולא ברובד הפשט. ובלשונו:

“בשעה שאנו מדברים אודות פשט וסוד במקצוע החול [כלומר, ביום יום, לא בתורה], הרי שני הדרכים הללו של הפשט ושל הסוד מתייחסים לאותה המציאות עצמה. אותה הידיעה המגיעה לאדם במפורש ובהדיא דרך הפשט, היה אפשר לה שתגיע לאותו אדם באיתכסיא ובלחישה דרך הסוד, וכל ההבדל בין הפשט ובין הסוד אינו אלא באופן הגעת הדברים לאוזן המקבל.

כתוצאה מזה, גם בשעה שאנו מדברים על פשט וסוד בתחום הקודש, הרי שגרת המחשבה עושה את שלה, ותופסת היא גם בזה [בטעות], כי כל ההבדל בין הפשט ובין הסוד אינו אלא באופן הגילוי…אבל לאמיתן של דברים, אין זה נכון כלל… מה שנתגלה בתורה בפנים של פשט, הרי הוא מאורע של פשט בעולם הפשט, ומה שנתגלה בתורה בפנים של רמז, הרי הוא מאורע של רמז בעולם הרמז. והוא הדין והיא המידה בכל השבעים פנים אשר לתורה…”.

[וממשיך הרב הוטנר שלפי יסוד זה מיושבות מספר קושיות. למשל, מבואר בחז”ל שעד שלא אמרו בני ישראל שירה על הים, לא היה אדם שאמר שירה לפני הקב”ה. וידועה הקושיה, הרי מבואר במדרש שאדם הראשון אמר את “מזמור שיר ליום השבת”? אך לפי האמור לעיל אין קושיה: שמכיוון שבפשט הכתוב לא נאמר שאדם הראשון אמר מזמור זה, אלא הדבר נלמד רק מדרש, פירוש הדבר הוא שאמירה זו של אדם הראשון לא אירעה בעולם הפשט, אלא ברובד נסתר יותר, השייך ל”עולם הדרש”. ודברי חז”ל שלפיהם לא נאמרה שירה עד בני ישראל וכו’, נאמרו בעולם הפשט וברובד הפשט].

 

[1] וכך מצאנו בבבא בתרא קט”ז, שלא נאמרה מיתה בדוד, כי הניח בן כמותו. וכך מבואר בעיני שמואל על תענית, שכוונת ר’ יצחק היא לכך שעם ישראל חי וקיים לעולם, וזהו “יעקב לא מת”- אבי י”ב השבטים, שהם שורש ישראל, לא מת – עם ישראל חי וקיים לעולם.