שאלות:
א. ט"ו בשבט מכונה "ראש השנה" לאילנות; מהי הכוונה, ומאיזו בחינה הוא "ראש השנה"?
ב. מהם מנהגי ט"ו בשבט, מדוע נוהגים בו שמחה, מדוע אוכלים בו פירות (ומדוע "פירות יבשים")?
התשובה בקצרה:
א. המשנה במסכת ראש השנה אכן מכנה את ט"ו בשבט ראש השנה לאילנות. כוונת חז"ל איננה לומר שאז דנים משמים את גורל האילנות, אלא המשמעות היא הלכתית – ט"ו בשבט הוא התאריך המפריד בין פירות שנה זו לפירות שנה אחרת. דהיינו, פירות שצמחו לפני ט"ו בשבט ופירות שצמחו באילן לאחר ט"ו בשבט נחשבים כמשתייכים לשנים נפרדות (ולכן אין לצרפם יחד לעניין תרומות ומעשרות וכד'). [ומדוע דווקא תאריך זה הוא ר"ה לאילנות, עיין בתשובה המורחבת].
ב. בנוסף לאמור לעיל, לאורך הדורות אנו מוצאים דינים ומנהגים שונים המתייחסים לט"ו בשבט. למשל, נפסק בשולחן ערוך שאין אומרים תחנון בט"ו בשבט, ובנושאי כלי השו"ע מובא המנהג לאכול פירות. ובטעם מנהגים אלה, עיין בתשובה המורחבת.
התשובה ביתר הרחבה:
א. "ראש השנה לאילנות"
התאריך חמישה עשר בשבט מוגדר במשנה הראשונה במסכת ראש השנה כ"ראש השנה לאילנות"[1].
בניגוד למה שמקובל לעתים לחשוב, אין כוונת המשנה לומר שבתאריך זה דן הקב"ה בגורל האילנות[2], אלא המשמעות היא הלכתית; ט"ו בשבט הוא התאריך המפריד בין פירות שנה זו לפירות שנה אחרת. פירות שצמחו לפני ט"ו בשבט, ופירות שצמחו באילן לאחר ט"ו בשבט, נחשבים כמשתייכים לשנים נפרדות, ולכן, למשל, כאשר מפרישים תרומות ומעשרות מן הפירות, אין לערב בין פירות שצמחו לפני ט"ו בשבט עם שצמחו לאחר ט"ו בשבט, אלא מעשרים מאלה בנפרד ומאלה בנפרד (בהתאם לכלל שאין מפרישים תרומות ומעשרות מפירות שנה זו על פירות שנה אחרת)[3].
[וכאשר בוחנים אם הפרי צמח לפני או אחרי ט"ו בשבט, שלב הגדילה הקובע לעניין זה הוא שלב חנטת הפרי, כמבואר בגמרא. ומהי אותה "חנטה"? יש בעניין זה שתי שיטות עיקריות בראשונים – א) השלב שבו הפרי מתחיל לבצבץ. ב) השלב שבו הפרי נהיה ראוי לאכילה בשעת הדחק].
מדוע דווקא התאריך ט"ו בשבט הוא ראש השנה לאילן? בגמרא מבואר שבתאריך זה בדרך כלל כבר מתחולל בעץ תהליך של היווצרות השרף, שמכוחו צומחים הפירות[5].
ב. מנהגים שונים בט"ו בשבט וטעמם
ט"ו בשבט הוא יום שמחה ואין אומרים בו תחנון בתפילה, וכך נפסק בשולחן ערוך (אורח חיים, קלא, ו), שבט"ו בשבט אין נופלים אפים בתפילה, ומבאר המשנה ברורה "שהוא ראש השנה לאילנות". וכן בחיבור ה"לבוש" על השולחן ערוך, סימן קלא, מבואר שאין אומרים בו תחנון כי הוא יום שמחה.
ובסימן תרפ"ה מוסיף ה"לבוש" לבאר יותר את טעם השמחה: "והטעם, כי הוא ראש השנה לאילנות… וכיוון שזה היא התחלה לדבר של מצווה, עשאוהו כמו יום טוב". כלומר, מאחר שמזמן זה ואילך מתחילה שנה נפרדת לעניין מעשרות ומצוות אחרות התלויות בארץ, יש כאן"התחלה לדבר של מצווה", ועל כן "עשאוהו כמו יום טוב"[6].
מנהג נוסף הוא אכילת פירות, כמבואר במשנה ברורה (שם, על פי מגן אברהם שכתב כך בשם "תיקון יששכר"): "ונוהגין האשכנזים להרבות אז במיני פירות של אילנות" (ואמנם כתב "ונוהגין האשכנזים", אך בפועל נוהגים כך לאו דווקא אשכנזים[7]). וכן כתב הגר"ח נאה בספרו שנות חיים, "ונוהגים לאכול מינים הרבה מפירות האילן, ביום זה, לזיכרון שיום זה הוא ראש השנה לאילנות"[8].
ג. הסברים למשמעות היום על דרך החסידות
לצד ההסברים לעיל יש גם טעמים לייחודיות היום ולאכילת הפירות על דרך החסידות. טעמים אלה קשורים בדרך כלל לסמליות התהליך – העץ מצוי במצב יבש, והנה דווקא אז, בט"ו בשבט, הוא מתחיל להצמיח פירות מחדש מכוח לחלוחית השרף המחודשת שבו; וכך גם האדם, יידע שגם כשהוא מצוי לפעמים במצב ייאוש ו"יובש", בכוחו תמיד לחיות את הלחלוחית שבו ולפרוח ולהצמיח פירות. כך למשל כותב המשנת יוסף באחד בהסבריו לעניין השמחה בט"ו בשבט:
"עוד יש בט"ו בשבט שמחה של התחדשות האילנות, שאחרי שהיו בכל החורף כעצים יבשים בלי עלים, מתחילים בשבט להנץ ומתחילה הבריאה להתחדש. והאדם דומה לעץ השדה (דברים כ, יט), דומה ממש לאילן שבכל לילה ישן ובבוקר מתחדש, ומברך 'המחזיר נשמות לפגרים מתים', וכן יש אצלו ח"ו ירידות, והן לצורך עליות, להתחדש ולהתרענן בתורה ועבודת ה' ביתר שאת. ובט"ו בשבט בא שפע החכמה מן השמים, לעורר את האדם להתחדש כעץ השדה, ועל זה אנו מודים להשי"ת ועושים קצת שמחה בט"ו בשבט…".
ובספר פרדס אליעזר (ספר שהתחבר על ידי כולל "דמשק אליעזר" לבאר טעמים ומנהגים), עמ' פא – פב, כותב המחבר טעם לעניין אכילת פירות (ופירות יבשים) בשם שבט יהודה:
"… ביאר עוד הרה"ק בעל השבט יהודה מלובלין זצ"ל בספרו (שם תרס"ט סעיף ג ד"ה המנהג) את המנהג לאכול פירות בט"ו בשבט ובפרט המנהג לאכול על הרוב 'פירות יבשים'… שבחמישה עשר בשבט מתעורר השרף והחיות באילנות, הנראים כחרבים ויבשים בלי שום חיות, אשר זה האות שנקודת השרף והחיות של האילן לא כלה לגמרי חס וחלילה. וכן האדם עץ השדה, אף שלפי השגתו הוא חרב ונחרב לגמרי חס וחלילה בלי השגה לבוא עוד אל החיים, לא יאבד תקוותו ולא יאמר הן אני עץ יבש, כי בוודאי באשר הוא נפש ישראל, בוודאי נשאר ונמצא בו נקודה של החיים… והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו, שמזה, אף מי שהוא כעץ יבש יתעורר בו נקודת השרף כבעץ השתול על פלגי מים ופריו יתן בעתו. והוא עניין אכילת הפירות, ובפרט פירות יבשים, בחמישה עשר בשבט , לאות נאמן ולסימן טוב לכל ישראל כדברינו הנ"ל".