חורבן ירושלים, והשוני בין דין ציבור לדין יחיד

שנאת חינם היא העילה לעונש הגלות והחורבן, אך במדרג העבירות והעונשים בתורה, חומרתה פחותה מעבירות אחרות. מה ההסבר לכך, במה נבדלת ענישת ציבור מיחיד ומי הם הצדיקים ש"הקב"ה אינו סובל"?

[Photo by Snowscat on Unsplash]

הסיבה לחורבן בית המקדש השני על פי הגמרא

כידוע, אנשי בית שני היו עוסקים בתורה ובמצוות, ולא חרב הבית אלא על שנאת חינם, כמבואר במסכת יומא דף ט עמוד ב’:

“מקדש שני, שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים, מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חינם”.

ובמסכת בבא מציעא דף ל ע”ב, מבואר שהסיבה לחורבן ירושלים הייתה, שדנו בה “דין תורה” ולא עשו לפנים משורת הדין.

 

הסברו של הנצי”ב

הנצי”ב, בהקדמתו לפירושו “העמק דבר” על ספר בראשית, מוסיף עומק לדברים:

מאדם נדרש לא רק לקיים את השולחן ערוך, אלא גם להיות “ישר בהליכות עולמו” (מה שקוראים בלשון ימינו, “השולחן ערוך החמישי”). וכפי שמסביר הנצי”ב, אדם “ישר” הוא אדם שאינו מסתפק בקיום חיוביו כלפי בוראו, אלא גם משכיל לחיות בטוב ובשלום עם סביבתו ועם זולתו, וזאת אף כאשר דרכיו ומעשיו של הזולת פסולים בעיניו או שונים משלו. הנצי”ב עומד על כך שתכונה זו בלטה אצל כל שלושת האבות, ולכן ספר בראשית (המתאר את מעשי האבות), נקרא ספר הישר:

“שבח האבות, שמלבד שהיו צדיקים וחסידים ואוהבי ה’…עוד היו ישרים, היינו שהתנהגו עם אומות העולם, אפילו עובדי אלילים מכוערים, מכל מקום היו עמם באהבה וחשו לטובתם באשר היא קיום הבריאה, כמו שאנו רואים כמה השתטח אברהם אבינו להתפלל על סדום, אע”ג שהיה שנא אותם ואת מלכם תכלית שנאה עבור רשעתם…מכל מקום חפץ בקיומם…וכן ראינו כמה נוח היה יצחק אבינו להתפייס משונאיו, ובמעט דברי פיוס מאבימלך ומרעיו…ויעקב אבינו, אחר שהיטב חרה לו על לבן, שידע שביקש לעוקרו לולי ה’, מכל מקום דיבר עמו דברים רכים, עד שאמרו על זה בבראשית רבה (פע”ד) ‘קפדותן של אבות ולא ענותנותן של בנים’…ומשום הכי נקרא כמו כן ספר הישר, על מעשה אבות בזה הפרט”.

ובהמשך לכך כותב הנצי”ב, שתכונה זו של “ישר בהליכות עולמו”, היא שהייתה כה חסרה בימי בית שני. הם היו צדיקים, אך לא “ישרים”, והקב”ה “אינו סובל צדיקים כאלו“. ובלשונו:

“”שהיו [-אנשי בית שני-] צדיקים וחסידים ועמלי תורה, אך לא היו ישרים בהליכות עולמם, על כי מפני שנאת חינם שבליבם זה את זה חשדו את מי שראו שנוהג שלא כדעתם ביראת ה’ שהוא צדוקי ואפיקורס…שהקב”ה ישר הוא ואינו סובל צדיקים כאלו, אלא באופן שהולכים בדרך הישר גם בהליכות עולם, ולא בעקמימות, אע”ג שהוא לשם שמים, דזה גורם חרבן הבריאה והריסות ישוב הארץ”.

 

[מעין זה מצאנו בדברי רבי יעקב עמדין, בחידושיו למסכת גיטין דף נח ע”א, הכותב כך: “מכאן נראה ברור, שיש עוון שאינו מפורש ומבואר בשום מקום, והוא חמור מאוד ושנוי בעיני המקום, יותר מעבירות חמורות, להעניש הרבים בעבורו, בשביל שאין חוששין לו כלל, עם היותו מתנגד לשכל. והוא מפני שהיה דבר מתמיד בפרסום, בכלל דסני לך, לחברך לא תעביד”[1]].

 

אם שנאת חינם כה חמורה, מדוע במדרג העבירות והעונשים יש עבירות רבות חמורות ממנה?

גם לאחר כל האמור לעיל, הדברים עדיין צריכים הסבר: מצד אחד, שנאת חינם היא כה חמורה עד שחרב בגינה בית המקדש, ומצד שני, עיון פשוט במדרג העבירות והעונשים בתורה, מעלה שהעבירות האחרות בתורה לכאורה חמורות ממנה בהרבה. כך, למשל, על שנאת חינם, אין עונש כרת, מיתה או מלקות, בניגוד לעבירות רבות אחרות בתורה.

עמד על כך רבי מאיר שמחה מדווינסק, בפירושו “משך חכמה” על פרשת בשלח. לפי הסברו, שונה דין היחיד מדין הציבור:

המדרג המוכר של עבירות ועונשים, מתייחס לעבירות של יחיד. לעומת זאת, גורל הציבור, תלוי באורחותיו המוסריים ובמידת האחדות השוררת בו. לכן, גם מעשים שאין עליהם עונש מוגדר של מיתה או מלקות ברמת היחיד, משפיעים באורח מכריע על גורל הציבור. וכך גם להיפך, ציבור שיש בו אחדות ואחווה, עשוי להינצל מכיליון, גם אם יש בקרבו מעשים חמורים לפי המדרג ה”רגיל” של עבירות שבין אדם למקום. ולפיכך מצאנו, שבדורו של אחאב, על אף שהיו עובדי עבודה זרה, היו מצליחים במלחמותיהם.

ובלשון המשך חכמה:

בהתבונן בדרכי התורה נראה, כי במצות מעשיות כמו עו”ג (=עבודת גילולים, עבודה זרה) ועריות, יש כרת וסקילה ושאר מיתות ומלקות. לא כן בנימוסיות ומדות, כמו מחלוקת, לשון הרע, רכילות, גזל, אין מלקות…

אולם זה דווקא ביחיד העושה, אבל אם הצבור נשחתין, בזה מצאנו להיפך, בירושלמי דפאה (=בתלמוד ירושלמי במסכת פאה), ‘דורו של דוד כולם צדיקים היו, ועל ידי שהיו בהן דילוטורין (=מלשינים, דוברי לשון הרע), היו נופלים במלחמה כו’, אבל דורו של אחאב, עובדי עו”ג היו, ועל ידי שלא היו בהן דילוטורין, היו יורדים למלחמה ומנצחין בו’.

שאם הצבור נשחתין בעו”ג ועריות, על זה נאמר נאמר ‘השוכן אתם בתוך טומאותם’, אבל בנימוסיות ומדות, לשון הרע ומחלוקת, על זה כתוב ‘רומה על השמים כו” כביכול סלק שכינתך מהם.

וגדולה מזו אמרו, שבמקדש ראשון היו עו”ג עריות כו’ ובמקדש שני היו עוסקין בתורה ובמצות כו’ מפני שנאת חנם… הרי, דאם (=שאם) הצבור נשחתין במדות, גרוע יותר מאם נשחתין במצוות“.

 

מטרת הצומות

המשנה ברורה בסימן תקמט, מתייחס למטרת הצומות, ופוסק להלכה את דברי הרמב”ם, שהמטרה היא לשוב ולהיטיב. וכלשון המשנה ברורה:

“וכל אלו הימים, כל ישראל מתענים בהם, מפני הצרות שאירעו בהם, כדי לעורר הלבבות לפקח על דרכי התשובה, ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים, ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה, עד שגרם להם ולנו אותן הצרות. שבזכרון הדברים אלו נשוב להיטיב, כמו שנאמר: “והתודו את עונם ואת עון אבותם” וגו’ (רמב”ם).

פעם כשעיינתי עם אדם אחר בדברים אלה של המשנה ברורה, הוא שאל, “אז אם כך, מה ההבדל בין הצומות לבין עשרת ימי תשובה ויום כיפור?”

נראה, שבימי הצומות, בשונה מעשרת ימי תשובה ויום כיפור, הרעיון אינו דווקא “לשוב בתשובה כללית” על עבירות, אלא לשים את הדגש דווקא על אותם מעשים המכריעים את גורל הציבור, ושבגללם חרב הבית ונגרמה הגלות. מעשים שגם אם במדרג הרגיל של עבירות ועונשים יש חמורים מהם, השפעתם על הציבור מכריעה.

 

 

[1] דברי היעב”ץ מתייחסים למעשה מזעזע המובא שם בגמרא במס’ גיטין:

אדם אחד היה שוליה לנגר, ונתן עיניו באשתו של הנגר. פעם אחת הוצרך הנגר ללוות כסף מהשוליה. אמר לו השוליה, שלח את אשתך אליי ואתן לה את כסף ההלוואה.

האישה שהתה אצל השוליה מספר ימים, ולפני שהספיקה לחזור לבעלה (הנגר), בא השוליה אל הנגר בעצמו. שאל אותו הנגר, “אשתי ששגרתי לך, היכן היא?”, ותשובת השוליה הייתה – “אני פטרתיה לאלתר (-אני שלחתי אותה בחזרה מיד), ושמעתי שהתינוקות נתעללו בה בדרך” (כלומר, הייתה עם ילדים צעירים).

שאל אותו הנגר, “מה אעשה?”, והשיב לו השוליה, “אם אתה שומע לעצתי, גרשה”. הנגר השיב, שאכן בכוונתו לקבל את העצה ולגרש, אך “כתובתה מרובה”. אמר לו השוליה – “אני אלווך, ותן לה כתובתה”. וכך אכן עשה הנגר, לווה כסף מהשוליה למימון הכתובה, וגירש את אשתו.

כאן הושלמה מזימתו של השוליה, והוא נשא לאשה את אשתו של הנגר. בנוסף, הנגר נקלע לקושי להשיב את ההלוואה לנגר, ואמר לו השוליה, “בוא ועשה עמי בחובך”, כלומר, עבוד אצלי תמורת הכסף. וכך היה.

וכך מסתיים המעשה: “והיו הם (-השוליה ואשתו החדשה) יושבים ואוכלים ושותין, והוא (-הנגר) היה עומד ומשקה עליהן, והיו דמעות נושרות מעיניו ונופלות בכוסיהן”.

ומסיימת הגמרא – “ועל אותה שעה נחתם גזר דין”. כלומר, באותה שעה נחתם סופית דינה של ירושלים לגלות ולחורבן.

ועל כך כותב היעב”ץ, כפי שצוטט למעלה, “מכאן נראה ברור, שיש עוון שאינו מפורש ומבואר בשום מקום, והוא חמור מאוד ושנוי בעיני המקום, יותר מעבירות חמורות, להעניש הרבים בעבורו, בשביל שאין חוששין לו כלל, עם היותו מתנגד לשכל. והוא מפני שהיה דבר מתמיד בפרסום, בכלל דסני לך, לחברך לא תעביד”. כלומר, במעשי הנגר, עם כל אכזריותם מבחינה  מוסרית, לא הייתה שום עבירה מוגדרת, ובוודאי לא כזו שיש עליה עונש מוגדר של חורבן וגלות. ובכל זאת, “על אותה שעה נחתם גזר דין”. כשמדובר בגורלו של ציבור, עבירות מעין אלה מקבלות משנה דגש.

 

Print Friendly, PDF & Email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אהבתם? שתפו!

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

רוצים לקבל עדכונים שוטפים על לימוד חדש?

הירשמו עכשיו לרשימת התפוצה שלנו!