שאלה:
האם נכון מה שמקפידים חזנים מסוימים להקריא לכהנים את ברכת כהנים בקול שקט?
התשובה בקצרה:
יש לקרוא בקול רם ולא בלחש. יש אומנם הכותבים “לימוד זכות” על המנהג לקרוא בלחש, אך מדגישים במפורש שזהו רק לימוד זכות על הנוהגים כן ולא שכך יש לנהוג לכתחילה.
התשובה ביתר הרחבה:
בשו”ת ציץ אליעזר, חלק יד סימן יז, נשאל המחבר בדבר מנהג זה[1], והוא משיב על כך כי המנהג מוזר בעיניו, שכן, אין לו מקור בש”ס, ברמב”ם ובפוסקים, ואדרבה, כשעושים כך נראה הדבר כאילו הש”ץ מקריא מין “תוכחה”[2]. בהמשך לכך, טורח המחבר ללמד זכות על המנהג, ומעלה השערה כי ייתכן שמקורו בזוהר, שממנו ניתן ללמוד שההקראה היא בלחישה, או שייתכן שהנוהגים כן חוששים שלא ייראה הדבר כאילו הש”ץ מברך בעצמו (ומביא כמה מקורות, שבהקשרים אחרים חששו לכך, עיין שם). אך בסופו של דבר הוא מסיק שכל זה הוא כדי ללמד זכות על המנהג, ואילו להלכה אין לנהוג כך, ואין הדבר ראוי, כי נראה כאילו קורא ח”ו איזו תוכחה [ובלשונו: “כל האמור הוא רק כדי להמליץ על הנוהגים ככה, אבל למעשה אין לנהוג ולהנהיג כן, אלא יש למקריא להקריא בקול נשמע ולא בלחש, שנראה כאמור כאילו מקריא ח”ו איזה תוכחה“. ומביא ראיה גם מהמאירי במס’ סוטה דף לח ע”ב, הכותב במפורש “ש”ץ אומר יברכך בקול רם”[3]].
וכך גם מבואר בהליכות שלמה (הגרש”ז אויערבך), שאין יסוד למנהג לקרוא בלחש [בפרק י סעיף טו- “כשמקריא הש”ץ פסוקי ברכת כהנים, יש לו לאומרם בקול ולא בלחש“. ובהערה שם מובא- “והמנהג שנשתרבב לאומרם בלחש, תמוה הוא…“. ומביא ג”כ ראיה מהמאירי הנ”ל]. וכך גם מבואר בשו”ת שבט הלוי, חלק ג סימן טו אות ה, שיש לקרוא בקול רם, ומדייק כן מהב”ח.
ובהתאם לכך כותב הפסקי תשובות (קכח, אות מ) שיש לומר בקול רם, רק שאפשר “ללמד זכות” על הנוהגים לקרוא בלחש (כמבואר בשו”ת ציץ אליעזר הנ”ל, שניתן ללמד זכות על המנהג על פי מקורות שונים).
[1] כותרת השאלה היא- “אם יש מקום למה שנוהגים כמה משליחי ציבור להקריא לכהנים את ה’יברכך’ בלחש”; וגוף השאלה מוצג כך- “על דבר מה שכמה משליחי ציבור – ומהם גם ת”ח – כשהם מקרים ה’יברכך’ לכהנים הם מקרים בלחש”.
[2] ובלשונו- “הנה גם אני ראיתי כן מכמה וכמה שליחי ציבור, ותמיד נראה מוד מוז בעיני, כי נראה ומורגש זה כאילו חס וחלילה מקריא איזה תוכחה. ואינני מוצא לנוהג זה שום מקור לא בגמ’ ולא רמב”ם וטור ושו”ע ונושאי כליהם, ואלו הנוהגים כן ניכר הדבר כאילו מנהגם זה הוא כדבר המקובל שלא ניתן להם לשנותו. אבל איה הבית אב למנהגם זה, ואיזה נימוק יכול להיות בזה”?.
[3] ולעניין המקור בזוהר וכו’, כותב המחבר- “ואין לחוש לכל האמור, בהיות ולא נזכר מזה לא בגמ’ ולא ברמב”ם וטור ושו”ע ונו”כ. ואדרבה, נפסק בסתמא, דישראל צריך להקריא לפני כהן… וכולי עלמא ידעי שהוא מקריא ולא מכוון לשם ברכה”.
קרדיט צילום: ד”ר אבישי טייכר, מתוך אתר פיקויקי