הפרדת דפי ספר שנדבקו זה לזה

שאלה:

אדם פותח ספר, והוא נוכח שחלק מהדפים מחוברים או דבוקים זה לזה. האם מותר לו להפרידם בשבת?

תשובה:

אם הדפים היו מחוברים מאז ומעולם, כלומר, שלא נחתכו זה מזה בכריכיה, אסור להפרידם.

לעומת זאת, דפים שכבר היו מופרדים, אך נדבקו זה לזה, כגון על ידי טיפת דבק שנכנסה ביניהם וכיו”ב, מותר להפרידם בשבת. ובדומה לכך, מותר להפריד בין ספרים שנדבקו כריכותיהם זה לזה, והוא הדין בספר זמירות שבת שנדבקו דפיו זה לזה (ארחות שבת, חלק א, פרק יא סעיף כו).

[אמנם, אם הדבר ברור שעל ידי הקריעה ייקרעו אותיות, או שייקרעו הדפים עצמם, אזי בכל מקרה הדבר אסור (שם, הערה לט)].

הסבר הדברים:

במקרה הראשון (שהדפים מעולם לא הופרדו, ובא לעשות זאת כעת לראשונה), המפריד עובר על מלאכת “מכה בפטיש” (גמר עשיית כלי) וכן על מלאכת “קורע” (ולפעמים אף על מלאכת “מחתך”, אם מקפיד לחתוך בקו ישר) [ארחות שבת, שם, הערה לז].

לעומת זאת במקרה השני (שהדפים היו מופרדים אלא שנדבקו מאליהם אח”כ), אין “מכה בפטיש”, שהרי אינו גומר לראשונה את מלאכת הכלי.

ושמא תאמר, מדוע אין כאן מלאכת קורע? הרי הוא מפריד ניירות דבוקים, והלכה היא בשולחן ערוך, שהדבקת דפים זה לזה היא תולדה של “תופר” והפרדת דפים דבוקים היא תולדה של “קורע” (ובלשון השו”ע, או”ח, שמ, יד- “המדבק ניירות או עורות… הרי זה תולדת תופר וחייב. וכן המפרק ניירות דבוקים או עורות דבוקים… הרי זה תולדת קורע וחייב”)?

התשובה היא, שכאן שונה הדבר, כי ניירות שנדבקו מאליהם ללא כוונה, אינם נחשבים כ”תפורים”, ועל כן הפרדתם אינה נחשבת כקריעה (ארחות שבת, שם, הערה לח, בהתבסס על המשנה ברורה בסימן שמ ס”ק מה; וכפי שמסכם הארחות שבת את הכלל- “דהדבקה שנעשתה מאליה בלי כלל אינה בגדר תפירה ואין איסור לקורעה”. וכך אכן מבואר במשנה ברורה- “היכא שנדבקו הדפים להדדי על ידי שעוה… מותר לפותחן… דנעשה ממילא בלא מתכוין… לפיכך אינו דומה כלל לתופר ואין בו משום קורע”).