העדפת חליצה על ייבום בימינו

מה עדיף, חליצה או ייבום? האם יש בעניין זה הבדל בין ספרדים לאשכנזים? תקנת הרבנות הראשית ופסיקת הרה"ג עובדיה יוסף
image_printהדפסה - print

שאלה:

כאשר אדם מת ללא בנים, מדוע נוהגים היום שאחיו של המת אינו מייבם את אשתו אלא מעדיפים חליצה? הרי מהפסוקים בפרשת כי תצא עולה לכאורה בבירור, שייבום עדיף על חליצה (שכך מפורש בספר דברים, כה, ז, שחליצה עושים רק במקרה ש”אם לא יחפוץ האיש לקחת את יבמתו”).

התשובה בקצרה:

אכן, ככלל מצוות ייבום קודמת, אך במסכת יבמות מובאת דעת אבא שאול, שלפיה היבם חייב לכוון לשם מצווה בלבד (ולא לשם סיבות רגילות כמו אהבתו לאשה, נוי וכדומה), ולדעה זו, כיוון שלאורך הדורות נעשה נדיר יותר שמכוונים לשם מצווה, יש להעדיף חליצה על ייבום.

והנה, בגמרא ישנה מחלוקת לא מוכרעת, האם באמת יש לפסוק כדעה זו של אבא שאול, או שמא כדעת חכמים החולקים על אבא שאול ואינם מצריכים שכוונת היבם תהיה רק לשם מצווה.

ולהלכה, השו”ע פסק כחכמים (שעדיף ייבום גם בזמננו) והרמ”א פסק כאבא שאול (להעדיף חליצה). אך בהמשך, תיקנה הרבנות הראשית שיעדיפו כולם חליצה על ייבום, גם הספרדים. ואמנם הרה”ג עובדיה יוסף חלק על תקנה זו וסבר שאין לה תוקף, אך הנוהג שהשתרש הוא להעדיף חליצה.

התשובה ביתר הרחבה:

אכן, ככלל מצוות ייבום קודמת, כפי שעולה מפסוקי התורה בפרשת כי תצא; אך במסכת יבמות דף לט ע”ב מובאת דעת אבא שאול, ולפיה, כוונתו של היבם בעת הייבום חייבת להיות לשם מצווה בלבד, ואם אין כוונתו רק לשם מצווה אלא לשם נוי ואישות וכדומה, אזי “קרוב הולד להיות ממזר” (שהרי סתם כך אסור לאדם לשאת את אשת אחיו, והדבר מותר רק משום מצוות ייבום, ולכן נדרש ממנו לכוון אך ורק לשם כך, ולא לכוון לשום נוי וכדומה; ואם לא קיים דרישה זו, אזי “קרוב הולד להיות ממזר”). ונמצא שלפי אבא שאול, הייבום דורש דרגה רוחנית גבוהה של כוונה אך ורק לשם מצווה. ועל בסיס זה מבואר שם בגמרא, שלשיטה זו של אבא שאול, הואיל ובמהלך הדורות נעשה הדבר נדיר שמכוונים לשם מצווה בלבד, לכן יש להעדיף חליצה על ייבום.

והנה, דעה זו של אבא שאול אינה דעה יחידה, כי מנגד, הגמרא שם מביאה את דעת חכמים, החולקים על אבא שאול, וסוברים שלא נדרש מהיבם לכוון לשם מצווה בלבד; ולשיטתם, גם אם במהלך הדורות שכיח שאין היבם מכוון רק לשם מצווה, עדיין יש להעדיף ייבום.

להלכה, נחלקו בדבר השולחן ערוך והרמ”א:

השולחן ערוך מביא כדעה עיקרית את הדעה שלפיה גם בימינו, ייבום עדיף מחליצה, כשיטת חכמים (שולחן ערוך אבן העזר, קסה, א: “מצוות ייבום קודמת למצוות חליצה… ויש אומרים שמצוות חליצה קודמת“). אך הרמ”א פוסק שחליצה עדיפה, כאבא שאול (ולכן כותב הרמ”א, שאם היבם חפץ בייבום והיבמה מעדיפה חליצה, יש לשכנע אותו, אפילו בהערמה מסוימת, שיחלוץ ולא לייבם; ואפילו אם שניהם חפצים בייבום, פוסק הרמ”א ש”אין מניחים אותם לייבם, אלא אם כן ניכר וידוע שמכוונים לשם מצווה”).

והנה, הואיל ונחלקו שולחן ערוך ורמ”א, צריך היה להיות הדין שלפי הספרדים ייבום עדיף ולפי האשכנזים חליצה עדיף. אך כאן באה תקנה של הרבנות הראשית, אשר הורתה כי יש להימנע מייבום, אף לפי הספרדים, וזאת כדי ליצור אחידות בין מנהגי הקהילות.

את התקנה ניתן למצוא מועתקת ומצוטטת במלואה בשו”ת היכל יצחק (הרב הרצוג ז”ל), אבן העזר, תשובה ה’ בעמ’ נא, בהערה בתחתית העמוד[1]. לשון התקנה היא כדלקמן:

“ברוב קהילות ישראל וכן בקהילות האשכנזים שבארץ, קיבלו עליהם להלכה שמצוות חליצה קודמת למצות ייבום, וגם כששניהם, היבם והיבמה, רוצין בייבום, אין מניחים אותם לייבם. ובמקום שהיבם נשוי אשה, נהגו בכל המקומות שאין מניחים אותם לייבם [כלומר, אם היבם כבר נשוי אשה קודמת, אז לא רק ב”רוב” הקהילות נהגו להעדיף חליצה על ייבום, אלא בכל הקהילות]. ובהיות ובזמננו ברור הדבר שרוב יבמים אינם מכוונים לשם מצווה, ומשום דרכי שלום ואחדות במדינת ישראל, שלא תהיה התורה כשתי תורות, הננו גוזרים על תושבי ארץ ישראל ועל אלה שיעלו ויתישבו מעתה והלאה, לאסור עליהם מצוות ייבום לגמרי, וחייבים לחלוץ. וחייבים במזונות יבמתם כפי מה שיפסקו עליו בי”ד עד שיפטרו את יבמתם בחליצה. איסור זה אפשר להתירו רק במסבות מיוחדות, ועל פי החלטות המועצה המורחבת בחתימת הרבנים הראשיים לישראל”.

והנה, ידוע שהרה”ג עובדיה יוסף זצ”ל התנגד לתקנה זו, והעדיף את פסק השו”ע, לפיו עדיף ייבום גם בימינו, ומעשה שהיה כך היה: כשנה לאחר קביעת תקנת הרבנות הראשית הנ”ל, בא לבית הדין בפתח תקווה זוג תימני להתייבם, ובבית הדין ישב הרה”ג עובדיה יוסף, שהיה אז צעיר כבן 30(!). בפסק הדין שנתן (אשר התפרסם שנים לאחר מכן בספר יביע אומר, חלק ו, אבן העזר, סימן יד) חלק הרה”ג יוסף על התקנה, והתבטא כך:

“ומעתה הדבר ברור, שהתקנה שהסכימו בה חברי ונשיאי הרבנות הראשית לישראל, אין לה כל תוקף לדידן הספרדים ועדות המזרח, שקיבלנו הוראות הפוסקים ומרן הש”ע דמצות יבום קודמת. … ולכן לפי עניות דעתי לא צדקו בזה הראשון לציון הגרב”צ עוזיאל וחכמי הספרדים שעמו, שנתנו ידם להסכמה זאת לבטל לגמרי מצות יבום, נגד דעת כל רבותינו אשר מפיהם אנו חיים ומימיהם אנו שותים”.

הוא אף התבטא, כי “גם כאן בענין ההסכמה של איסור ייבום לספרדים, נמשך הגרב”צ עוזיאל לשיטתו, מאהבתו לאחדות האומה, וגדולה אהבה שמקלקלת את השורה. ובאמת שחלילה לבטל פסקי רבותינו מרי דאתרא גדולי רבני ספרד בשביל ‘הדמיון’ לאחדות האומה וה’ הטוב יכפר בעד”.

בסופו של דבר, המנהג שהשתרש הוא להעדיף חליצה על ייבום, וכך נוהגים.

 

[1]  התשובה עצמה אינה עוסקת בעניין החליצה והייבום, אלא בתקנות אחרות של הרבנות, אך בתחתית העמוד מופיעה הערה של המביא לבית הדפוס, בה נכתב, “אמר המביא לבית דפוס: לשם העניין הנני מביא כאן את התקנות הנזכרות”, וכהמשך לכך, מצוטטות כמה תקנות של הרבנות הראשית, וביניהן תקנת העדפת החליצה על ייבום. הכותרת הכללית של התקנות היא, “הרבנות הראשית לישראל – תקנות קבועות לגדרי אישות בישראל, שנתקבלו פה אחד בכינוס הרבנים הארצי שהתקיים בירושלים בימים י”ח – כ”א שבט תש”י… ברשות קודשא בריך הוא ושכינתיה, וברשות בית דין של מעלה ובית דין של מטה, וברשות מרנן קדמאי מרי ארעא דישראל, ובהסכמת הגאונים הגדולים חברי המועצה המורחבת של הרבנות הראשית בישראל גוזרים ומתקנים בתוקף תורתנו הקדושה ככל תקנות ישראל שנעשו בישראל לקהילותיהם ולדורות עולם“.

image_printהדפסה - print
Print Friendly, PDF & Email

2 תגובות

  1. עם כל הכבוד, האם אדם כה צעיר רשאי לבטל תקנה של הרבנים הראשיים הרבה יותר מבוגרים ממנו עם הרבה יותר נסיון בחיים והרבה יותר שנות לימוד? זה נראה לי מוזר מאוד! ובמיוחד בענינים כ”כ קריטים לעם ישראל! זה גרם לקרע מאוד קריטי בעם ולא פלא שאשכנזים אינם מוכנים לחתן ילדיהם עם ספרדים!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אהבתם? שתפו!

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

רוצים לקבל עדכונים שוטפים על לימוד חדש?

הירשמו עכשיו לרשימת התפוצה שלנו!